על שולחן השבת

הקשר בין אדם לחפציו

שאול דוד בוצ'קו

'כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם' (ויקרא יד, לד). בפרשת תזריע ובתחילת פרשתנו מאריכה התורה בהלכות הצרעת על הופעותיה השונות – שהן מחלות הדומות בחלקן למחלה הנקראת כן בימינו. מסורת בידינו שצרעת האדם  באה כעונש על עוון לשון הרע,[1] אולם כאן מדובר על צרעת הבתים; בעוון אלו חטאים מביא הקב"ה מחלה על הבתים?   

חז"ל ענו על שאלה זו: בעוון צרות העין (ערכין טז, א).  התורה אמרה: 'וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת' (ויקרא שם, לה-לו) [2]; ודרשו חז"ל (יומא יא, ב): '"אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת" – מי שמייחד ביתו לו, שאינו רוצה להשאיל כליו ואומר שאין לו, הקדוש ברוך הוא מפרסמו כשמפנה את ביתו'.

נגעי הבית באים אפוא לחנך את האדם שלא להיות כרוך אחר רכושו. ניתוק רגשי זה נדרש כדי לרכוש את מדת הנדיבות. אולם לעומת זאת המשנה במסכת נגעים (פי"ב מ"ה). מציעה מבט חיובי יותר על הרכוש: '"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת"… אמר רבי מאיר: וכי מה מטמא לו? אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילן והן טהורים; על מה חסה התורה, על כלי חרסו[3] ועל פכו ועל טפיו.[4] אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב. אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו. אם כך על של רשע קל וחומר על של צדיק'.

הסתירה מניה וביה! מאותו פסוק למדים דבר והיפוכו – למדים עד כמה יש להתרחק ממידת הקמצנות, ועם זאת כמה חשיבות יש לייחס לכל פריט ופריט מהרכוש, ואפילו הפשוט והזול ביותר. התורה ציוותה להוציא את כלי הקמצן מהבית כדי להענישו על צרות העין שלו, ובו בזמן כדי למנוע ממנו את ההפסד של אותם הכלים!

התורה מלמדת אותנו כאן שקשר עמוק קושר בין האדם לבין חפציו, ושהיא מכירה בערכו של הקשר הזה. האדם איננו יכול לחיות מבלי להיות מוקף בחפצים. בלעדיהם הוא כביכול מעורטל מכול. בלא היכולת להפעיל כלים אין האדם יכול להשאיר חותמו על דבר.

אכן, חותמו של אדם בעולם מצוי דווקא בצורות שהוא מסוגל לתת לדברים. לדוגמה, על ידי שהוא בוחר היטב את הרהיטים שלו ואת כלי שימושו ומסדר אותם בטוב טעם בביתו, הוא מעניק חיות לסביבת מגוריו היום-יומית.

בגלל עָצמת החיים שבו קשור הצדיק לחפציו עוד יותר מהרשע. הוא צדיק דווקא מפני שהוא מקרין על כל סביבתו ומשפיע עליה. הכילי לעומתו איננו מסוגל להבחין במימד הפנימי שמעבר לצורה הנראית. הוא צורך ונהנה, ובשבילו דבר בעולם איננו חשוב בפני עצמו אלא ביחס אליו, ביחס ליכולתו לספק את צרכיו. סביבתו בעיניו אינה אלא סרח עודף של האני שלו. הוצאת כליו מביתו היא הרבה יותר מעונש, זו הזדמנות לשיקום. הוא מציג את חפציו למבט האחר, ועל ידי כך הוא מגיע להכרה שכשם שאדם איננו יכול לחיות ללא חפצים, כך הוא איננו יכול להתקיים ללא קרובים וללא קשרי רעות עם ידידים וחברים. כאשר הוא מגיש לאחרים את מה שהוא ניסה להחביא, הוא שם קץ לבדידות שלו, ופוגש את האחר. כך על ידי מתן חשיבות לחפצים והוצאתם לחוץ הוא מעניק להם משמעות עמוקה בהרבה – הוא פותח את לבו ומתחנך למידת הנדיבות. 

על פי זה נוכל להבין את אחד העניינים הקשים שבספר בראשית: 'וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ' (בראשית לב, כה). רש"י[5] מסביר שהוא נפרד מקרוביו משום ש'שכח פכים קטנים וחזר עליהם'! יעקב אבינו לא היה חמדן, אלא הוא התייחס לכל פריט ופריט מרכושו כאל מתנת הא-ל. הוא רתם את כל אשר לו לעבודת ה'. וכך הוא היה מעלה את הכלים, יצירת האדם, לשוב אל יוצרם האמיתי. לכן הוא אינו מסוגל לוותר על הפכים.

כך נצטוו גם אבותינו ביציאת מצרים: 'וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם. וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם' (שמות ג, כא-כב).  המצרים התייחסו אל העברים כאל חפצים: בני ישראל הפכו לעבדים שאין להם כל חשיבות מלבד כושר הייצור שלהם. וכיוון שהמצרים השפילו את האדם עד כדי החפצה, על העברים יהיה מוטל להעלות את החפצים למדרגת בעלי נפש.

הם יעמדו בכבוד במשימה כאשר ייבנה המשכן מתרומותיהם.

[1] ראה בין השאר רש"י ויקרא יד, ד; תוספתא נגעים פ"ו ה"ו; ערכין טו ע"ב. ואמנם מצאנו בדברי חז"ל (תו"כ מצורע פרשה ה ה"ז) טעם זה גם בנוגע לצרעת הבתים, אבל ההסבר הרווח הוא זה שיובא להלן.

[2]. מפנים את הבית טרם בוא הכהן משום שלאחר שהכהן יפסוק שיש כאן נגע ו'יסגיר' את הבית, כל הכלים שבתוכו ייטמאו; אך לפני שהכהן רואה, אף על פי שבמציאות הנגע כבר קיים, הבית והכלים אינם נטמאים.

[3] שכלי חרס אין להם טהרה במקוה ולכן יהיה הפסד כספי אם ייטמאו.

[4] 'טפי' הוא כלי חרס קטן לשמן.

[5] שם עפ"י חולין צא, א.