על שולחן השבת
פרשת כי-תצא
מארג הקולות
שאול דוד בוצ'קו
'וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ' (דברים כא, כא).
מי הוא זה, ואיזה פשע נורא הוא ביצע שמגיע לו עונש כזה?
מי הוא זה? נער בין שלוש עשרה וקצת, לא בוגר עדיין, אבל כבר לא ילד. הוא הנקרא 'בן סורר ומורה', היינו סר מן הדרך ומורד. ומה פשעו? הוא גנב כסף מהוריו, קנה בו בשר ויין ואכל ושתה בחבורה של פוחזים.[1]
כבר תמהו חכמי התלמוד על חוסר הפרופורציה שבין החטא לעונשו: 'תניא: רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל! אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות; אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להם (שאין מוסיפין לחטוא. רש"י) והנאה לעולם (ששקטה כל הארץ. רש"י) ולצדיקים רע להם (שהיו מוסיפין זכויות. רש"י) ורע לעולם (שהתורה שהן עוסקין בה מגינה על הדור, וכשהן מתבטלין פורענות בא לעולם. רש"י)' (סנהדרין עב, א).
אם כן, זוהי 'המתה מונעת'. היום הוא זכאי – לפחות בנוגע לעבירות חמורות, אבל מחר הוא יהיה אשם. אולם הסבר זה אינו מספק, שהרי הוא מתעלם מאחד היסודות של היהדות, הבחירה החופשית! כיצד ניתן לקבוע מה יעשה הנער מחר, אם אכן קיים מושג של תשובה?
ר' יוסי הגלילי נתן לנו רמז שיש בו כדי ליישב את תמיהתנו. אף על פי שהוא רואה נער זה כזכאי עדיין, הוא קורא לו 'רשע' ('שמיתת רשעים…'). מכאן שעוונו קטן אמנם, אך זהו מפני שגם גילו צעיר; ואם נִתן את תכונות הנפש שלו בגוף של גבר במלוא כוחו – והרי לפנינו רוצח סדרתי. זהו הרעיון שר' יוסי הגלילי מדגיש באומרו: 'הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה'. במבט שטחי הוא אינו אלא פרחח קטן, אך במהותו העמוקה נפשו כבר אבודה.
ועדיין! היום הוא באמת רשע, אך מי יאמר לנו שמחר הוא ימשיך להיות רשע? ויתרה מזו, הרי אף מי שניסה לרצוח ונכשל במזימתו איננו חייב מיתה, אף על פי שכישלונו בביצוע המעשה איננו גורע מאומה מרשעותו, ומדוע קטן זה יתחייב בכך?
ובכן, לא כל פרחח ראוי להיות נידון כבן סורר ומורה. רבותינו הבהירו שרק בנסיבות מסוימות מאוד, מי שעבר עבירות אלו נידון בעונש הנורא הזה. מי שהתפתה לגנוב מפני שהִתאווה לנתח בשר הראוי להתכבד בו או לכוס יין משובח, חייב רק לשלם את הגזילה. אף אם שלח ידו לכיסם של הוריו כדי לקנות צעצוע שהוא חשק בו מאוד, הוא בוודאי ייענש כראוי, אך לא יותר מכך. לא כן בן סורר ומורה. הוא נוהג כמסומם: הוא גונב כסף מהוריו כדי להשיג את תאוותו ושום תוכחה אינה מועילה, בכל מחיר הוא חייב להשיג כסף לקניית בשר שמן ויין ישן, כדי שיוכל 'להמריא'.
זוהי טענתו של ר' יוסי הגלילי, שביאר את דינו של הבן כך: 'שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות'. התקווה היחידה בשבילו היא שימצא עידוד ותמיכה אצל חברים שיעזרו לו לאזור כוח ולהיגמל. אולם אין זו אלא תוחלת שווא: הוא כבר בחר בחֶברה שלו, חברה של ריקים ופוחזים כמוהו. הם לא יניחו לו לעשות את המאמץ האדיר לשוב ולתקן דרכיו אף אם ירצה בכך.
אם כן, מי האשם? הנטייה היא לענות: הוא לבדו, הלא הוריו הם דוגמה לזוג מושלם! הרי הגמרא[2] אומרת: 'אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה'! כאשר יש התאמה נפלאה כל כך בין ההורים, אשמתו של הבן אך גדֵלה.[3] לא זו בלבד שהתנהגותו בלתי נסלחת, היא גם בלתי מובנת.
אולם למעשה תמונה אידילית זו איננה משקפת תמיד את המציאות. התורה מזכירה בכל הפרשה את 'אביו ואמו', ואינה משתמשת אפילו פעם אחת במלה 'הוריו' או 'משפחתו'. הגמרא (סנהדרין עא, א) מסיקה מכאן שדין בן סורר ומורה נוהג אף אם הוא נולד מאיסורי עריות שהקידושין אינם תופסים בהם, כגון אח ואחות. לילד כזה אין 'הורים' במובן של תא משפחתי, מאחר שנישואיהם אינם תקפים, אלא יש לו אב ואם; אב ואם כאלו שבלשון המעטה אינם מופת של מוסריות.
נראה לי שהגמרא רצתה כאן לענות לתמיהתנו: איך קרה שילד זה סר מדרך הישר? ותשובתה היא שאדרבה, הדבר עלול לקרות רק כאשר ההורים שווים בקול, במראה ובקומה. האחד הוא בבואתו המדויקת של השני, ממש כאח ואחות. אולם זיווג אמיתי איננו חיפוש בבואת עצמו, אלא כינון קשר עם האחר. לכן נאמר בפרשת בראשית 'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ' (בראשית ב, כד). כלומר שעל האדם להוסיף ולהתפתח מעבר למורשת בית הוריו, שאם לא כן אף מורשה זו תישאר אצלו עקרה.
ההורים האלה הציגו לבנם דרך אחת ויחידה, חדגונית ותפלה. אין להתפלא אפוא שבן זה, שלא ראה לפניו שום עתיד מלבד להיות שכפול מדויק של הוריו, החליט לבחור בדרך אחרת. מאידך גיסא, הוא לקח דוגמה מהם בכך שהוא איננו מתחבר אלא אל עצמו, ולכן הוא מכלה את זמנו בזלילה ובסביאה.
ערבים קולות ההורים כאשר צליליהם מתאחדים מתוך השניות.
[1] משנה סנהדרין פ"ח מ"ב ומ"ג, וגמרא שם ע, ב.
[2] סנהדרין עא, א, לדעת ר' יהודה.
[3] ועיין רש"ר הירש.
'ולא ירא א-להים'
שאול דוד בוצ'קו
'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' א-להיך נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח' (דברים כה, יז-יט).
התורה מנמקת את הציווי להשמיד את עמלק בכך שהוא לא ירא א-לוהים; כמה עמים ראויים אפוא להשמדה! וכי המצרים היו יראי א-לוהים? האם שאר העמים שבאותה התקופה היו יראי א-לוהים? האם אנחנו בעצמנו באמת יראי א-לוהים?
אפשר להיווכח בקלות בכך שעמלק היה אכזר במיוחד, שלא היה גבול לרשעות שלו, ולכן היה מתבקש שהתורה תאמר שזהו הטעם לציווי על מחיית עמלק. אבל לומר שעוונו היה שלא ירא א-לוהים – הרי זהו כמעט שבח בשבילו.
כדי להבין זאת יש לעמוד על המשמעות של יראת א-לוהים.
ה'שפת אמת'[1] לימד בשם החוזה מלובלין ש'השמחה וההכנעה[2] מידה אחת הן': 'ועל ידי שאדם מבין שמרוחק הוא מן האמת, ואף על פי כן זוכה להתקרב להשם יתברך בכל עת, זה נותן לו כח ועוז'. דווקא מפני שהאדם מרגיש רחוק מן האמת הוא מתאווה להתקרב אליה.
אנו רגילים לראות ביראת ה' כוח בולם, מידה המונעת מן האדם לחטוא או למרוד; אנו מניחים בדרך כלל כי אהבת ה', ולא יראתו, היא שמביאה את האדם להתקרב אל ה' ולקיים את מצוותיו בשמחה. אולם השפת אמת אינו מסכים עם קביעה זו, ומלמד אותנו דבר גדול.
כדי להבין את השפת אמת, נביא משל מעולם הסמים. הנרקומן שאיננו יכול להשיג את הסם שרוי במצב כה גדול של חֶסֶר, שהוא מוכן לעשות הכול כדי לספק את הצורך הכפייתי שלו. ולהבדיל, להיות ירא א-לוהים משמעו להיות שרוי במצב של חסר כלפי א-לוהים. אכן, האיש ירא הא-לוהים מכיר את מקומו מול הא-לוהים: הוא יודע ומרגיש כמה גדול הוא הא-ל, וכמה הוא עצמו קטן ואפסי. הכרה זו בפער האינסופי יצרה בו 'צורך' גדול בא-לוהים: אם הוא ירא אותו, אין זה אלא שהוא חש באמת בגדולתו. במצב הזה, דבר לא יוכל לבלום את רצונו לנסות להשיג ולהבין מעט מגדולתו. לכן גם אומר השפת אמת[3] שיראת ה' יכולה להביא לזריזות בקיום המצוות.
אוהב הא-לוהים מרגיש כביכול כשווה אליו, שהרי אי אפשר לאהוב אלא את מי שניתן לתקשר עמו. לכן רק יראת הא-לוהים, מדה זו של הכרה בגדולת ה' באופן שכלי ורגשי כאחד, היא שתביא את האדם לזריזות ולמאמץ להשכיל מעט מכבודו. לכן יראת ה' והשמחה בעבודתו כרוכות זו בזו.
ממה שנאמר על עמלק 'ולא ירא א-לוהים', יש לדייק שאת הא-לוהים הוא לא היה ירא – אבל מידת היראה הייתה בו. הוא היה שרוי בחסר – לא חסר בא-לוהים, אבל בכל זאת חסר; ומצב זה של חסר הוא שעשה את עמלק למסוכן כל כך. עמלק היה שרוי במצב של חסר תמידי ברוע, הוא לא היה יכול לסבול להישאר בטל ממעשים אכזריים. ממש כמסומם. זו הסיבה שדבר לא היה יכול לעצור בעדו במסע ההרס שלו.
על פי זה אפשר שנוכל לבאר מדוע עמלק היה דווקא מבני בניו של יצחק. יצחק מסמל את מידת היראה; ועֵשָו ונכדו עמלק ירשו ממנו מידה זו, אך ניצלו אותה לרעה. כנגדם, על בני ישראל הנלחמים נגד עמלק להיות מלאי יראת ה', וזו הסיבה שהתורה מעידה: 'וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק' (שמות יז, יא). וכדברי המשנה (ראש השנה פ"ג מ"ח): 'וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין'; כאשר היו מכירים בני ישראל בעובדה שא-לוהים למעלה והם למטה, כאשר נתמלאו יראת א-לוהים, יכלו לנצח במלחמה.
[1] שמות, פרשת זכור שנת תרל"ד.
[2] כלומר – הכנעה לפני הא-להים, כמבואר בהמשך דבריו.
[3] שם: 'ועיקר הזריזות בא על ידי השמחה, שאדם זוכר כמה מעשיו מגיעים עד לשמים. והאמת כי ההכנעה הוא עצה לזה'.
גדול קידוש השם מחילול השם
נחום אביחי בוצ'קו
אחת המצוות בפרשה היא איסור הלנת גופה תלויה על עץ. וזה לשון הפסוקים: "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת אלקים תלוי…". הביטוי "קללת אלקים תלוי" הוא מוקשה, וצריכים אנו לדברי רש"י לבארו. רש"י מביא משל לשני אחים תאומים שהיו דומים זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד הפך לראש כנופיה, האח הפושע נתפס ונידון למוות ונתלה, וכל הרואה אותו תלוי טעה לחשוב שהמלך תלוי. כלומר, הואיל והאדם נברא בצלם אלוקים אסור לבזות את גופתו, גם אם חטא באופן החמור ביותר, ויש בזה חילול שמו יתברך!
אך הנה, בספר שמואל מסופר על מקרה בו לא נהגו על פי ציווי זה, אלא השאירו גופות של הרוגים מוטלים בביזיון. דוד המלך נתן רשות לגבעונים להרוג שבעה מצאצאיו של שאול המלך, כדי שינקמו על אשר הרג שאול בגבעונים, וכך עשו. הכתוב מספר שהרוגים אלה לא הובאו לקבורה, והיו גופותיהם מוטלות בביזיון לעין כל תקופה ארוכה (שבעה חודשים), ורצפה בת איה (אמם של שניים מהנהרגים) שמרה על הגופות מפני עוף השמים וחיית השדה (ראה שמואל ב כא, א-יד). על כך אמר ר' הושעיה (ירושלמי קידושין פ"ד ה"א): "גדול הוא קידוש השם מחילול השם", כלומר כדאי היה לבזות את גופותיהם למרות שהיה בזה חילול השם, כי בעקבות כך נעשה קידוש השם גדול יותר! והסבירה שם הגמרא, שהיו העוברים ושבים שואלים מה חטאו אלה שלא הובאו לקבורה, והיו עונים להם שנענשו על כך 'שפשטו ידיהם בגרים גרורים', כלומר שפגעו באנשי גבעון שנתגיירו והצטרפו לעם ישראל במרמה בימי יהושע. על כך היו אומרים העוברים ושבים: קל וחומר – ומה אלו שלא נתגיירו לשם שמים כך תבע הקב"ה את דמן, המתגייר לשם שמיים לא כל שכן? ומסיימת הגמרא שבגלל כך הרבה גרים נתגיירו באותה השעה.
אנו למדים מכאן שיש מקרים בהם יש במציאות גם חילול השם וגם קידוש השם, ולפעמים מותר לעשות חילול השם כדי להגיע לקידוש השם.
על פי רעיון זה היה הרב צבי יהודה קוק זצ"ל חוזר ואומר שאנחנו צריכים לקחת את המימרא הזאת גם לימינו אנו, לתקופה של תחיית עם ישראל בארצו. כידוע יש כאלה שאינם רוצים לראות בתחיית ישראל את יד ד', ומתלוננים כל הזמן על המציאות הבעייתית ועל הקלקולים שיש במדינה. לעומתם היה אומר הרב צבי יהודה שתקומת עם ישראל בארצו – קרי במדינת ישראל – יש בה קידוש השם גדול מאוד, שהרי אנו רואים את חזרת עם ישראל לארצו, את קיבוץ הגלויות, את צבא ישראל, את פריחתו של עולם התורה, את הכלכלה המשגשגת ועוד ועוד – האין בזה קידוש השם עצום? אין ספק שקידוש השם הזה גדול יותר מחילול השם הנגרם בגלל הקלקולים והסיבוכים בחלק ממערכות המדינה שאינן תואמות את שאיפות התורה.
נסיים בפסוקי ההפטרה שאנו זוכים לחיות יום יום:
"הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ... בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ".
צדק חברתי
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו מצוות רבות, בעניינים שונים. בדרך כלל התורה אינה כותבת עניין שכרן של מצוות, אך בשתיים מן המצוות בפרשתנו מבטיחה התורה למקיים אותן אריכות ימים:
1) שילוח הקן – אין לקחת את האפרוחים או הביצים בזמן נוכחות האם, אלא מצוה לשלח אותה לפני כן: "למען ייטב לך והארכת ימים" (כב, ז).
2) צידוק המשקלות והמידות – איסור על המוכר לרמות את הלקוח אלא לנהוג במשא ומתן בצדק: "למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ד' אלוקיך נותן לך" (כה, טו).
שתי מצוות אלה מצטרפות למצוַת כיבוד אב ואם, שאף בה נאמר: "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ד' אלוקיך נותן לך" (שמות כ, יא).
מהו המכנה המשותף של שלשת המצוות בהן הבטיחה התורה אריכות ימים?
בעניין מצוַת שילוח הקן מסביר הרמב"ן: "כי יקרֵא קן צפור לפניך – גם זו מצוה מבוארת מן "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם". כלומר, מצוה זו מחנכת אותנו לרחמים על בריותיו של הקב"ה.
עניינה של מצוַת צידוק המשקלות והמידות היא דרישה מן האדם ליושר מוחלט בעסקיו.
מצוַת כיבוד אב ואם עניינה הכרת הטוב, חיבור וכבוד לשורשים שלנו.
אם כן, דווקא מצוות הדורשות ישרות, מידות טובות וכבוד לזולת ולהורים הן המצוות המבטיחות אריכות ימים.
וידועה השאלה, ואף חז"ל לא התחמקו ממנה, שהנה ראינו בעינינו יהודים שקיימו מצוות אלה באדיקות ולא זכו לאריכות ימים ומתו בדמי ימיהם, וכאותו סיפור על בן שהלך בציווי אביו לקיים מצוַת שילוח הקן ונפל מן הסולם ומת! (ראה קידושין לט ע"ב).
ישנם כמה הסברים ותשובות בפתרון שאלה ידועה זו, אך עדיין ניתן להקשות עליהם:
– האריכות ימים המובטחת בפסוק היא לעולם שכולו טוב וכולו ארוך, שם השכר הוא נצחי לאדם המקיים מצוות אלו. אך סוף סוף 'אין מקרא יוצא מדי פשוטו' והרי כתוב כאן בפירוש "על האדמה"!
– השכר הוא לכלל האומה, שכשהאומה תתנהג על פי אמות מוסר אלו אזי העם יזכה להישאר בארץ שנים רבות בשפע וברכה. אולם קשה לומר כן, שהרי ההבטחה לאריכות ימים כתובה לכאורה גם ליחיד וגם בעולם הזה!
לתרץ קושיא זו נקדים ונאמר כי אכן אין לנו שום השגה בחשבונותיו של הקב"ה, ויתכן בהחלט שאדם המקיים את המצוות באדיקות ימות בגיל צעיר ואין אנו יודעים באיזו צורה יקבל את השכר המגיע לו.
יתכן לומר שהאריכות ימים שהתורה מבטיחה היא באיכות ולא בכמות, כלומר, 'אריכות ימים' משמעותה ימים בעלי תוכן ומשמעות אמיתיים. אדם המכבד את הוריו באופן מלא, נוהג ביושר במשאו ומתנו, וחומל אפילו על חיות ובהמות – כבר בכך שהוא חי את הדברים ה'פשוטים' האלו בשלמות ממילא ימיו הינם "ארוכים", כלומר שלמים ומלאים (הסבר של אמו"ר). כמו כן מצאנו שהתורה אומרת על אברהם אבינו "ואברהם זקן בא בימים", ופירשו המפרשים שכל יום ויום של אברהם אבינו היה מלא בזכות התוכן המשמעותי והאמיתי שיצק בו, וזהו אם כן השכר האמיתי.
קדושת המחנה
נחום אביחי בוצ'קו
בסוף פרשתנו מוזכרת מלחמת עמלק שאירעה מייד לאחר יציאת מצרים לפני מתן תורה. התורה מתארת את מעשי עמלק במילים: "זכור את אשר עשה לך עמלק… אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" (כה, יז-יח). "קרך בדרך" הוא ביטוי מוקשה ורש"י מפרשו בשלושה פירושים. בפירוש השני כותב רש"י: 'לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור'.
ותמה אמו"ר (בספרו 'בעקבות רש"י' לפרשת שופטים, שם) על פירוש זה, שהרי בתיאור מלחמת עמלק בפרשת בשלח לא מצאנו זכר לעניין טומאה שטימא עמלק את ישראל, ומנין לרש"י לפרש שכך היה?!
והסביר אמו"ר שבאמת אינו מובן היאך הצליח עמלק כלל לפגוע בישראל, שהרי כל הנהגת ישראל הייתה הנהגה ניסית ביד משה עבד ה', מלוּוִים היו בעמוד אש ועמוד ענן, אכלו מן מִן השמים ושתו מים דרך נס – ואם כן כיצד נבקעה חומה רוחנית זו על ידי עמלק? על כן פירש רש"י שעמלק הבין כי כדי להביס את ישראל מבחינה פיסית מוכרח הוא להחלישם תחילה מבחינה רוחנית, ועל כן התקרב תחילה להחטיאם בטומאה ובמשכב זכר ורק אחר כך נלחם בהם. ייחודיותו של עם ישראל מתבטאת בענייני קדושה ובמיוחד בענייני עריות (ועיין שם עוד בעניין זה).
ובאמת עניין ההקפדה על קדושת המחנה, ובמיוחד בשעת מלחמה, מופיע בפרשתנו בשתי פעמים נוספות – בתחילתה ובאמצעיתה – וכאמור, אף בסופה.
הפרשה פותחת בעניין אשת יפת תואר, בה הותר ללוחם הישראלי לקחת לאשה אשה גויה שמצא במלחמה, וידועים דברי רש"י (כא, יא) כי 'לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע', וכפי שביאר הרמב"ן (כג, י): ' והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. (אפילו) הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב '. התורה, המכירה את נפש האדם בכל הופעותיה, מציעה את הפתרון ההלכתי לאווירה הזו על ידי היתר לקיחת אשת יפת תואר.
באמצע הפרשה התורה מזהירה את ישראל (כג, י): "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע – כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה… ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ", היינו במחנה מלחמה יש להקפיד על יציאת טמאים מן המחנה, וכן על עשיית צרכים אך ורק מחוץ למחנה – "כי ה' א-להיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויבך לפניך – והיה מחניך קדוש"!!
יסוד קדושת המחנה חורז את פרשתנו מתחילתה דרך אמצעיתה עד סופה, וחוזרת התורה ומדגישה כי הערובה לנצחון במלחמה היא שמירה על קדושת המחנה.
בדורנו זה אנו נמצאים במלחמה תמידית עם אויבינו, ונראה כי דיני 'קדושת המחנה' חלים עלינו כל העת. אחריות זו אינה מוטלת רק על החיילים הנמצאים במחנות בחזית הקרב אלא על כל העם כולו, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה וכולנו כגוף אחד. אם נוסיף ונתאמץ לשמור על קדושת המחנה, ונגביר את עניין הצניעות והקדושה, מובטחים אנו כי הקב"ה יסייענו וינצח את מלחמותנו.