על שולחן השבת

א-ל מסתתר

שאול דוד בוצ'קו

קרבו ימי משה למות, וה' מצווה אותו להכין את יהושע לכך שימלא את מקומו. הקב"ה פונה אל משה ואל יהושע יחד, ומגלה להם חזות קשה: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱ-לֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱ-לֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים. וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי' (דברים לא, טז-כא).

רש"י ורבים מן המפרשים מסבירים כי השירה המוזכרת כאן היא שירת האזינו –המובאת בפרשה הבאה – המפתחת ומבארת את הרעיונות שנאמרו בתמציתיות בפרשתנו. אולם מאידך גיסא, שירת האזינו מסתיימת ברעיון הנראה שונה בתכלית ממה שנאמר כאן: 'כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ' (דברים לב, מ-מג);   הקב"ה נשבע שבסופו של דבר הוא יגאל את ישראל, ישיבםֹ לארצו ויחזיר שכינתו, וכל זאת ללא שום תנאי: 'והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאֹתינו למען שמו'.[1]

רש"י, שפירש כי כוונת המלים 'השירה הזאת' אינה לפסוקים המצמררים שבפרשתנו, אלא לשירת האזינו, מגלה לנו אפוא שאף מאחורי חומרתם היתרה של הפסוקים האלה מסתתרת נחמה גדולה. 

'ואנכי הסתר אסתיר פני' – מכאן שתמיד הקב"ה נוכח, אלא שהוא נעלם מעינינו. יתר על כן, התורה מכריזה על היעלם זה בקול גדול, ובכך הוא הופך דווקא לנוכחות, לדיבור, לקריאה לתשובה. הוא עצמו מהווה אות לחיבה. ובכן, ההתראה החמורה כל כך שבפרשת וילך מעידה על קשר האהבה הקיים לעַד בין ה' ובין ישראל. היא מבשרת את בשורת שירת האזינו.

'ועתה כִתבו לכם את השירה הזאת' – חז"ל למדו מפסוק זה שמצווה על כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה (סנהדרין כא, ב). אם כן, דרשת התלמוד חלוקה בשתי נקודות על פירוש הפשט של רש"י: הציווי איננו למשה וליהושע בלבד, אלא לכל אחד ואחד מישראל, והשירה איננה שירת האזינו בלבד, אלא המצווה היא לכתוב את כל התורה. אלו דיוקים בלשון הפסוק הביאו את חכמי התלמוד לסטות מן הפשט?

אפשר שהוקשה לחז"ל מדוע דווקא משה צריך היה לכתוב את השירה הזאת. הלא בין כך ובין כך הגיעה שעתו למות, ואם מטרת הכתיבה היא רק כדי למסור את השירה לידי בני ישראל, די היה שיהושע או כל סופר אחר יכתוב אותה! מכך הסיקו חז"ל שכתיבת ספר תורה איננה רק אמצעי להפצת התורה או לשמר את הנוסח שלה, אלא היא מצווה בפני עצמה, שעל ידה היהודי מזדהה עם התורה. לפיכך, לא די שמשה יכתוב את התורה ושבני ישראל יקראו בה וילמדו אותה, כל יהודי חייב לאחוז בקולמוס ולהתאמץ לכתוב אחת לאחת את אותיות התורה, וכך להתאחד עם כל אחת מהן. וזאת שהמצווה נאמרה דווקא למשה, אין זה מפני שרק הוא נצטווה, אלא מפני שהוא דוגמה ומופת של הזדהות עם התורה.

'והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעֵד כי לא תשָכח מפי זרעו'. באופן מפתיע, פירושו של רש"י עצמו לפסוק האחרון בדברי ה' אל משה ויהושע מבוסס על ההנחה שהמלה 'שירה' רומזת לכל התורה כולה: 'הרי זו הבטחה לישראל, שאין תורה משתכחת מזרעם לגמרי'.[2] הודאתו של רש"י בכך שמשמעות המלה 'שירה' כאן היא התורה כולה, באה מפני ששירת 'האזינו' עצמה מדברת דווקא על הנאמנות לה' ולתורה. לכן לימוד שירה זו בעל פה, מבלי לזכור את התורה, חסר משמעות לחלוטין. מוכרחים אפוא להבין, שלא רק השירה במובנה המצומצם, אלא אף התורה, על מצוותיה, חוקותיה ומשפטיה, תיזכר ותישמר לעולם.

אם כן, פירושם של חז"ל מוצדק אף לפי הפשט: אם פירוש המלה 'שירה' בסיפא הוא אכן 'כל התורה כולה', כך צריך לפרש אותה גם ברישא, בפסוק 'ועתה כִתבו לכם את השירה הזאת'. אם כן, כוונת הכתוב היא שכל אחד ואחד צריך לכתוב את התורה כולה, ובכללה גם העדות וההתראה של פרשת האזינו.

במצווה זו, של כתיבת ספר תורה, מזדהה עם ישראל עִם התורה. ולכן, מצווה זו היא המבהירה שאף אם הסתיר ה' פניו, הוא ישוב להושיע את ישראל. ואכן, אף אם במשך דורות רבים היו יהודים שעזבו את היהדות, תמיד נשארו מבני ישראל שרידים הנאמנים לה' ולתורתו. מעלה יתירה יש לנאמנות זו בתקופות של הסתר פנים; בזכותה העם כולו מעיד על עת התגלות ה'. 

[1] רמב"ן על התורה, דברים לב, מ.

[2] רש"י דברים לא, כא.