על שולחן השבת
פרשת ואתחנן
אש הלימוד
שאול דוד בוצ'קו
'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן. וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל' (דברים ד, ט-יא).
הכתוב מכריז בקול גדול: כל אחד ואחד חייב לספר לבניו את סיפור היום הגדול. ואכן, התגלות ה' בהר סיני היא מקור אמונתנו בתורת משה. אנו יודעים שהתורה ניתנה מאת ה' מפני שכל עם ישראל היו עדים ו'ראו את הקולות'. וכך פירש הרמב"ן פסוקים אלה (רמב"ן דברים ד, ט): 'אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה, הזהיר בה מאד, כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם, חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות, שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו שם עיניך, הקולות והלפידים את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש, ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם. ופירש הטעם, כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם, אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו. [1] לפי הרמב"ן לא די שהאב ילמד את בנו תורה, הוא חייב גם להעיד על התגלות ה'.
אמנם, אף על פי שכל המפרשים תמימי דעים עם הרמב"ן באשר לחשיבותו המרכזית של מעמד הר סיני כיסוד לאמונתנו, הם לא מנו כמוהו מסירת עדות זו במניין תרי"ג המצוות. ואף בתלמוד עצמו לא הבינו את הפסוק 'והודעתם לבניך ולבני בניך' כמתייחס דווקא אל ההתגלות שבמעמד הר סיני. לפי התלמוד, דיבר הכתוב בלימוד התורה בכלל: 'אמר ר' יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך", וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחורב"' (קידושין ל, א). ר' יהושע בן לוי לימד אותנו כאן שההכרה במקורה הא-לוהי של התורה נובעת מלימוד התורה עצמו, כלומר שמתוך לימוד התורה מגלה הלומד את מקורה הא-לוהי. המוסר את התורה מדור לדור הוא המפנים באופן העמוק ביותר מהי תורה.
'וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶך. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ…' (דברים ו, ו-ז). אם אתה מלמד אותם לבניך – זוהי אות שהם חקוקים בלבך, ומכאן שדרך לימודך באת לידי הכרה שהתורה היא תורת אמת.
על פי זה נבין את ייחודו של לימודו של יונתן בן עוזיאל, המוזכר בגמרא כגדול תלמידי הלל: 'תנו רבנן: שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, שלשים מהם ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ושלשים מהן ראוים שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון, עשרים בינונים. גדול שבכולן – יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן – רבן יוחנן בן זכאי. אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא" (משלי ח, כא). וכי מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן – על אחת כמה וכמה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה – כל עוף שפורח עליו מיד נשרף',[2] ופירשו התוספות: 'כל עוף שפורח עליו מיד נשרף – שהדברים שמחים כנתינתם בסיני שנתנה תורה באש'.[3]
ממש כיונתן בן עוזיאל, לימוד התורה שלנו עצמו מעיד על נתינתה מסיני.
[2] סוכה כח, א; ב"ב קלד, א.
[3] סוטה שם ד"ה כל עוף.
תפילת יחיד מול תפילה בציבור
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו מתאר משה רבנו את ייחודו של עם ישראל : "כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו, כד' אלוקינו בכל קוראנו אליו" (ד, ז), כלומר עם ישראל מיוחד בכך שה' קרוב אליו בכל עת שיקראו אליו. מכוח פסוק זה כעס המלך הרשע מנשה על ישעיהו הנביא ורצה להורגו, וטען כנגדו שהוא נביא שקר, שהרי ישעיהו אמר: "דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב", ומשמע שה' קרוב אלינו רק בזמנים מסויימים ולא בכל עת, ולכאורה סותר בזה את דברי משה רבנו.
הגמרא ביבמות (מט ע"ב) מתרצת קושיא זו ואומרת: 'הא ביחיד הא בציבור', כלומר, תפילה של ציבור נענית תמיד ויכולה לבטל גזירות, אך תפילת יחיד השפעתה מועטת מכך והיא פועלת רק בזמנים מיוחדים, כמו בעשרת ימי תשובה בהם ה' קרוב – 'המלך בשדה'.
ננסה לעמוד מעט על משמעות ההבדל בין תפילת יחיד לתפילת ציבור.
חז"ל למדו שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה מגזרה שווה כפולה (מגילה כג ע"ב): 'תני רבי חייא: אתיא 'תוך' 'תוך', כתיב הכא "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם "הבדלו מתוך העדה", ואתיא 'עדה' 'עדה', דכתיב התם "עד מתי לעדה הרעה הזאת", מה להלן עשרה – אף כאן עשרה'. שים לב: הפסוק הנורא "עד מתי לעדה הרעה הזאת", פסוק העוסק בעשרה המרגלים שחטאו והוציאו את דיבת הארץ, זהו הפסוק ממנו למדנו על השראת שכינה בכל עשרה אנשים מישראל! וכי לא יכלו חז"ל למצוא פסוק קצת יותר 'מחמיא' מאשר פסוק זה? ודאי אין זה עניין מקרי!
חז"ל רצו ללמד אותנו שייחודה של תפילה בציבור נובע מכך שציבור הוא ביטוי לכלל ישראל, ועל כלל ישראל נאמר בשיר השירים (ד, ז): "כולך יפה רעייתי ומום אין בך", כלומר שבמהות הפנימית של עם ישראל אין כלל מציאות של חטא, ונשמת כלל ישראל היא כולה טהורה. כשציבור מישראל מתאסף לעניין של קדושה אזי גם אם הפרטים חלקם רשעים יש שם התגלות אלוקית. אפילו אם תשעת גדולי הדור יתאספו יחד הם לא יוכלו לומר קדיש או קדושה עד שיצטרף אליהם יהודי נוסף, ואפילו אם יהיה 'רשע', כי ברגע שהם עשרה יהודים הם הופכים מאוסף של פרטים ל'ציבור', ובציבור באה לידי ביטוי קדושת כלל ישראל. משום כך תפילה בציבור מעלתה גבוהה יותר, והיא מתקבלת לאין ערוך יותר מתפילת יחיד, בה היחיד עומד עם כל חסרונותיו מול הבורא יתברך.
נסיים בציטוט מדברי הראי"ה קוק באיגרת תקנ"ה, שחזר והדגיש את עניין הסגולה המיוחדת של האומה הישראלית, והוכיח אותה מן הפסוקים בפרשתנו. וכך הגדיר אותה שם: 'סגולה, כלומר טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות, כאמור "לא בצדקתך… רק באבותיך חשק ד' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם" (דברים ט,ה – י, טו), "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט, ה); והסגולה הוא כוח קדוש פנימי מונח בטבע הנפש ברצון ד',כמו טבע כל דבר מהמציאות, שאי אפשר לו להשתנות כלל'!
השבת ויציאת מצרים
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו חוזרת התורה ומתארת את מעמד הר סיני, ושונה את עשרת הדיברות שכבר נכתבו בפרשת יתרו בספר שמות.
השוואה בין שני התיאורים מעלה מספר הבדלים בנוסח הדיברות, ואם נעיין בהבדלים ובמשמעותם נוכל לנסות ולמצוא משמעויות נוספות לכל דיבר ודיבר.
אחד ההבדלים הבולטים לעין נמצא במצוות השבת.
בפרשת יתרו נאמר שסיבת זכירת השבת היא: "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ… וינח ביום השביעי, על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו".
לעומת זאת בפרשתנו נאמר: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ד' א-להיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ד' א-להיך לעשות את יום השבת".
משתי הפרשיות הללו גם יחד עולה לכאורה כי ישנן שתי בחינות לעניין השבת. וכך כותב הרמב"ן בפרשתנו (ה, יג):
"והנה בשבת בכללה שני טעמים: (1) להאמין בחידוש העולם כי יש א-לוה בורא, (2) ולזכור עוד החסד הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לו לעבדים". על כך שואל הרמב"ן מייד: את האמונה במעשה בראשית ניתן להבין ממצוַת שבת, שכשם שהבורא שבת ממלאכתו ביום השביעי אף אנו שובתים, אך איך ניתן לראות משביתת השבת את האמונה ביציאת מצרים?
מכוח קושיא זו מסביר הרמב"ן כי באמת עיקרה של השבת הוא עניין מעשה בראשית ובריאת העולם על ידי הקב"ה, והזכרת יציאת מצרים בעניין זה נועדה לחזק את ההבנה שהקב"ה ברא את העולם והוא מנהיג ומשגיח בו, וכך כותב הרמב"ן: "אם יעלה בלבך ספק על השבת המורה על החידוש והחפץ והיכולת (של רבש"ע), תזכור מה שראו עיניך ביציאת מצרים שהיא לך לראיה ולזכר". כלומר, אם קשה לך להאמין שרבש"ע ברא את העולם ומכוח זה הוא מנהיג את ההיסטוריה – זכור את הניסים והנפלאות שנעשו לעם ישראל בצאתם ממצרים וההתגלות הברורה שלו אלינו, וכך תתחזק אמונתך והבנתך שהקב"ה ברא את העולם.
ואכן, עשרת הדיברות כולן פותחות ב"אנוכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", כי זהו הבסיס של אמונתנו, כי היינו במצרים וחווינו את יציאתה, לעומת בריאת העולם בה לא היינו קיימים עדיין. כך גם עונה החכם היהודי ("החבר") למלך כוזר בספר הכוזרי, כשזה שואל אותו לאמונתו: 'אני מאמין בא-לוקי אברהם יצחק ויעקב אשר הוציא את בני ישראל באותות ובמופתים ממצרים וכלכלם במדבר והנחילם את ארץ כנען…" (מאמר א, י), זאת בניגוד לנוצרי ולמוסלמי שאמרו שמאמינים בא-לוה שברא את העולם (וראה פירוש אבן עזרא הארוך שמות כ, א: "שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד (הלא הוא מחבר ספר הכוזרי שהיה קרובו של הראב"ע): למה הזכיר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ ואני עשיתיך". עיין שם תשובתו).
אך אם אכן כך הם הדברים, יש לשאול מדוע רק בפרשתנו נוסף המימד ההוכחתי של יציאת מצרים בטעמה של מצוַת שבת?
ישנו כלל פרשני הקובע שכאשר ישנם שינויים בין פרשיות מקבילות תוכל המעטפת של אותה פרשייה להאיר לנו על אותם ההבדלים. כלומר, פרשת עשרת הדיברות בה אנו מעיינים כעת נמצאת בפרשת ואתחנן אשר בספר דברים, ויש לתת את הדעת לקונטקסט הכללי בו מופיעה פרשייה זו כי בהכרח יש לה השפעה על הפרשייה עצמה.
ספר דברים הינו בכללותו ספר ההכנה לכניסה לארץ ישראל. אנו יודעים שאחת הסכנות המרכזיות הטמונות בכניסת עם ישראל לארץ ישראל היא העובדה שעם ישראל יהיה עצמאי ולא משועבד לעם אחר, ומובטחת לו עצמאות מדינית וכלכלית ושפע כל טוב, ומתעורר החשש של "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה – ורם לבבך ושכחת את ד' א-לוקך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים"!
לכן מדגישה התורה בעשרת הדיברות הכתובות בספר דברים, שגם מצוַת השבת מורה על זכירת יציאת מצרים, היינו שהקב"ה הוציא אותנו מעבדות לחירות, אך לא לחירות טוטאלית, חס וחלילה, אלא לשעבוד לקב"ה. כפי שכותב אור החיים הקדוש (דברים ה, יד): "כי יום השבת יש בו גם כן הערה לאדם לזכור יציאת מצרים, כשהוא שובת בלא שעבוד ירגיש כי ד' הוא המניח לעמו מכל צריהם, ויתן לבו לקבל גזירות המוציא מעבדות".
"כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה), ודרשו חז"ל (ב"מ י ע"א): "עבדי הם ולא עבדים לעבדים".
מסירות נפש
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו נמצא פסוק השגור על לשונו של כל יהודי, גם לאותם שאינם מקפידים על שמירת כל המצוות, והוא: "שמע ישראל, ה' א-להינו ה' אחד" (דברים ו, ד).
על פי ההלכה, חובה על כל יהודי לקרוא קריאת שמע בכל יום, בערב ובבוקר, ולכוון להכיר ביחוד ה' ולקבל על עצמו עול מלכות שמים. כמו כן צריך להאריך מעט ב"ד" של "אחד" ובתוך כך לכוון למסור את נפשו על קידוש השם.
עניין מסירות הנפש חוזר גם בפסוק הבא : "ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך…", ודרש ר' עקיבא, ואף קיים זאת בעצמו – "אפילו הוא נוטל את נפשך". כלומר שאהבתנו לקב"ה וקבלת עול מלכותו צריכים להיות בצורה שלמה ומוחלטת עד כדי שנהיה מוכנים אף למסור את עצמנו לה' יתברך במקרים מסוימים.
הנה לכאורה עניין 'מסירות נפש' הוא דבר שנפגשים אתו רק במקרים קיצוניים, כגון במלחמות ישראל או, להבדיל, ברדיפות ושמד שסבלו דורות קודמים בגלות. האם כך הוא הדבר?
הגמרא במסכת חגיגה (ט ע"ב) מביאה את הפסוק: "ושבתם וראיתם (לעתיד לבוא, את ההבדל שיהיה) בין צדיק לרשע, בין עובד א-להים לאשר לא עבדו" ומקשָה על הכפילות שבו, ומתוך קושיא זו מבאר הלל: "עובד א-להים" ו"אשר לא עבדו" הם שניהם צדיקים גמורים, ומכל מקום יש דרגות שונות בעבודת ה', ואינו דומה מי ששונה פרקו (=משנן וחוזר על לימודו) מאה פעמים למי ששונה פרקו מאה ואחד פעמים, שהשני עובד את ה' יותר, וכלפי התוספת של השני בעבודת ד' נחשב הראשון כמי "אשר לא עבדו"!!
נראה לומר שהביטוי 'מאה פעמים' מסמל שלמות בלימוד ומאמץ מבורך בעבודת ה', לעומת 'מאה ואחת פעמים' שהוא המאמץ הנוסף, הכביכול על-אנושי, המוכיח עד כמה מוכן האדם להקריב בשביל הקב"ה. הדבר דומה לחייל הצועד במסע ארוך ומפרך, וכשמגיע סוף סוף לקו הסיום מודיעים לו מפקדיו שקו הסיום האמיתי נמצא עוד שני קילומטר לפנים, והחייל אינו מתייאש וממשיך ללכת. כן הדבר גם במי שקבע לעצמו שעתיים של לימוד תורה, לדוגמא, ובגמר השעתיים הוא נשאר עוד עשר דקות נוספות וממשיך ללמוד, ובכך הוא מראה עד כמה התורה חשובה לו. וכן אם פלוני מבקש טובה מחבירו ברגע הכי לא מתאים לו, ואף על פי כן הוא מתגבר ועוזר לו – בכך הוא מוכיח עד כמה הוא מוכן ללכת מעבר לכוחותיו הרגילים בשביל הזולת!
מכאן אנו למדים שלמעשה בכל יום ויום אנו נתקלים במקרים בהם אנו יכולים לעשות מעבר ליכולתנו הרגילה, בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחבירו, ובכך אנו נעשים לאנשים טובים יותר. אם נשכיל ונתאמץ לבחור בבחירה הנכונה במסירות ובהתמדה יתכן ונזכה להגיע למדרגה של מסירות נפש גם בחיינו היומיומיים!