על שולחן השבת

משה – עבד ה' או אישיות יוצרת ?

שאול דוד בוצ'קו

'אמר ר' לוי: בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם.

הקב"ה ברך את ישראל בכ"ב ברכות, מן "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג).  עד "קוֹמֲמִיּוּת" (שם שם, יג) וקללן בשמונה, מן "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ" (שם שם, טו)  עד "וְאֶת חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם" (שם שם, מג) ואילו משה רבינו ברכן בשמונה, מן "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע" (דברים כח, א) עד "לְעָבְדָם" (שם שם, יד), וקללן בכ"ב, מן "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע" (שם שם, טו) עד "וְאֵין קֹנֶה" (שם שם, סח), (בבא בתרא פח, ב).

מאמר חז"ל זה תמוה ביותר. משה רבנו, הרועה הנאמן של עם ישראל, שהגן עליהם במסירות נפש וצם ארבעים יום וארבעים לילה כדי לבקש רחמים עליהם, האם הוא יתאכזר על עמו? משה רבנו, שמסר נפשו על עמו, חולה אהבה על עם ישראל, יבוא ויוסיף קללות מעצמו? אתמהה!

ועוד, וכי משה עבד ה' יכול להוסיף מילה בתורה מעצמו? הרי כבר פסק הרמב"ם: 'האומר שאין תורה מעם ה', אפילו פסוק אחד, אפילו תיבה אחת, אם אמר: "משה אמרו מפי עצמו" הרי זה כופר בתורה'![1]

*      *      *

בבואנו להשוות בין פרשת הקללות בספר ויקרא לפרשת הקללות בספר דברים עולות מספר שאלות, וחז"ל מלמדים אותנו להבחין בסגנון בו נאמרו. הקללות בספר דברים נאמרו בלשונו של הקב"ה, בגוף ראשון, "אם בחוקותי תלכו", ואילו הקללות בספר דברים נאמרו בלשונו של משה, "אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך".

הבדל נוסף הוא ברמת הדרישה. בפרשת בחוקותי נאמר: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (ויקרא כו, יד-טו), כלומר, הקללות יחולו רק כאשר יגיעו ישראל אל הדיוטא התחתונה, אל דרגה של מיאוס בתורה ובמצוותיה. לעומת זאת בפרשת כי תבוא נאמר "וְהָיָה אִם לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' א-להיך לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים כח, טו), לומר, מספיק לעבור על עבירה אחת וכבר יבואו על עונשם! זהו הבדל מהותי מאוד.

וקשה, היאך אפשר להעניש על עבירה אחת, הרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", ואי אפשר שכל ישראל יעשו את כל המצוות, וכי ניתנה תורה למלאכי השרת?

*      *      *

כדי להבין את ההבדל העקרוני בין שתי פרשיות הקללות האלה יש לשים לב לדבריו של משה אל בני ישראל בפרשת כי תבוא, דברים אותם אמר להם לפני שהציג בפניהם את דברי הקללה.

וכך אומר להם משה: "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים". (דברים כו, טז).  וקשה, וכי "היום הזה" – בסוף ימיו של משה – נתחייבו במצוות? והלא כבר קיבלום בהר סיני!

על כן מבאר רש"י שכוונת "היום הזה" היינו היום הזה ממש – עכשיו, ברגע זה – כל אחד ואחד מאיתנו כורת ברית עם הקב"ה, 'כל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים' (רש"י שם).

מפרשים אחרים הסבירו שאותו היום מיוחד היה. באותו היום נגמר מתן המצוות ועמדו ישראל על מפתן הארץ; הגיע הזמן באותו יום לכרות ברית חדשה עם הקב"ה. ברם, יש לעמוד על טבעה של ברית חדשה זו.

עוד אומר להם משה: "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים… וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה (דברים כו, יז-יח). הפסוק מתחיל ב'איתערותא דלתתא': העם היהודי בוחר בה' כא-לוהיו; ובתגובה לכך – ה' בוחר בעם ישראל כעמו.

רוצה לומר, הקשר הזה שונה מהברית שנכרתה בהר סיני. שם, במעמד הר סיני, נִגלה מלך מלכי המלכים לעמו ובחר בו לעם סגולה, ובני ישראל הסכימו וקיבלו על עצמם את שהוצע להם – היתה זו 'איתערותא דלעילא'.

ארבעים שנה טיפל משה רבנו בעם ישראל, מן הבוקר ועד הערב לימד תורה ברבים ותיקן תקנות, וכל זאת כדי שהתורה תעמוד בראש מעייניהם ותנהל את דרכם בחיים. מפסוק זה שבפרשתנו אנו מגלים כי אכן משה רבנו הצליח בשליחותו – בתום ארבעים שנות מדבר התעלה העם, ומעצמו בחר בה' כא-לוהיו הבלעדי.

אם כן, עם ישראל נכנס עכשיו לברית חדשה משום שהוא נמצא במצב חדש. עד כה היה עם ישראל כביכול במצב של כפיה, 'הכריחו אותו' באיתערותא דלעילא לקבל את התורה ולהסכים להיות העם הנבחר, ומכאן 'מודעא רבה לאורייתא' (עיין שבת פח, א). עם במצב כזה יכול לטעון: 'העול הזה כבד עלי, אי אפשי לשאת אותו', ולכן כאשר הוא חוטא יש להקל בדינו. לעומת זאת, כאשר עם ישראל נכנס מעצמו לתפקיד ובחר בו מרצונו החופשי, ממילא חייב הוא למלא אותו בשלמות, ואפשר לדקדק עימו כחוט השערה.

בזה מובן שהברכות והקללות בתום ארבעים השנה אינן אותן הברכות והקללות שישראל נתבשרו בתחילת דרכם. עם ישראל אינו אותו עם, אלא עם נעלה יותר. ההתקדמות שעשה העם מחייבת אותו יותר, והדבר בא לידי ביטוי בקללות שבספר דברים.

*      *      *

יש הבדל פנימי עוד יותר בין מי שקיבל תפקיד למי שבחר בו: מי שבחר בתפקיד ממלא אותו בשמחה ובהתלהבות. מדרגה זאת הודגשה במצוות הפותחות את הפרשה. במצוַת הביכורים נאמר לסיום: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ"… (דברים כו, יא), ובמצוה השנייה, מצוַת וידוי מעשר, נאמר " עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (שם שם, יד) ופירש רש"י: 'שמחתי ושימחתי בו'.

רעיון זה מובלט עוד יותר בקללות, שנאמר שהן באות "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב…" (שם כח, מז).

על פי זה נוכל לענות על השאלה ששאלנו למעלה – כיצד יתכן שהקללות יחולו גם בעבירה על מצוה אחת מכל המצוות?

והתשובה היא אכן, אפשר לקיים את כל התורה ולא לעבור שום עבירה, משום שמי שעובד את השם בשמחה מקיים מרצונו הטוב והחופשי את כל המצוות. ההבדל הגדול בין העובד מיראה לבין העובד בשמחה הוא שהעובד מיראה צריך להתאמץ בעבור כל מצוה ומצוה, ואם כן לא ייתכן שהוא לא ייכשל פה ושם. אבל בעבור העובד בשמחה כל התורה היא מקשה אחת הממלאת את חייו. הוא רץ לתורה ולמצוות משום שדברים אלו הם כל שמחתו בחיים, ולמה אם כן יעבור על התורה? ואם יקרה שנכשל פעם באיזו עברה – אין זו כי אם תאונה, שגגה שאינה מבטאת את אישיותו האמיתית.

*      *      *

לזו המעלה הביא משה את עמו, והקללות של פרשת כי תבוא הן בעבור עם זה, שהגיע לדרגת השמחה בעבודת ה'.

ברור שזה היה רצון הא-לוהים מראשית דרכו של ישראל, אולם כל הייחוד של מעלה זו הוא בהיעדר הכפייה. ולכן, בזמן שנאמרו הקללות שבתורת כהנים, שיצאו מפי עליון, טרם הגיעו ישראל למעלה זאת; אך משה, מנהיגו ונשמתו של עם ישראל, אמר בתום תפקידו את ברכותיו וקללותיו – שהן מבשר ודם. זהו בשר ודם הבוחר בייעודו, ולא נבחר לכך בלבד. זהו בשר ודם המבין מה רוצה ה' מעמו, ואינו מוסיף על רצון זה דבר.

"אשרי העם שככה לו", אשרי העם שבחר בא-לוהיו.

[1] הלכות תשובה פ"ג ה"ח.