על שולחן השבת

השמיטה: מצווה קשה

שאול דוד בוצ'קו

במשך שנה שלמה אין לנו רשות לא לזרוע ולא לקצור, לא לזמור ולא לבצור, לא לזרוע ולא לנטוע: 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ' (ויקרא כה, א-ה).

לא זו בלבד, אלא שבעלי השדות והמטעים נדרשים אף לאפשר כניסה חופשית לכול, עשירים כעניים, יריבים כידידים. אפילו את החיות אסור להבריח. הכול רשאים לבוא וליטול את הפירות הגדלים מעצמם: 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל' (שם שם, ו-ז).  

אמנם, אף הבעלים יכולים, כמו כולם, לקטוף ולשמור כמות קטנה בבית; אך גם זה מותר רק כל זמן שנשאר מן הפירות בשדות. כאשר הכול כבר נקצר, עליו להפקיר את מה שהוא שמר: 'כל זמן שאתה אוכל מן השדה אתה אוכל מתוך הבית, כלה מן השדה כלה מן הבית',[1]  זוהי מצוַת הביעור.[2]

הפירות שגדלו בשנה הזאת קדושים בקדושת שביעית. קדושה זו באה לידי ביטוי במספר הלכות:

 – אסור לסחור בפירות שביעית, כלומר למכור אותם לשם רווח.

– אסור להוציא אותם מארץ ישראל – רק ארץ ישראל קדושה דיה בעבור פירות שביעית.

– אין להשליך פירות שביעית לאשפה כל זמן שהם ראויים למאכל (ואפילו הקליפות הראויות למאכל, כגון קליפות התפוחים, יש להניח בשקית עד שיירקבו, ורק אחר כך מותר להשליכן).

מיני דגן, קטניות וירקות[3] אינם צומחים בדרך כלל בלא כוונה, מבלי שייזרעו, ולכן אסרו אותם חכמים באכילה אף אם הם צמחו מגרעינים שהתפזרו לבד. זהו 'איסור ספיחים'.

לא זו אף זו: בסוף שנת השמיטה על כל הנושים לוותר על גביית חובותיהם; כל החובות הנובעים מהלוואות מתבטלים: 'מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה" (דברים טו, א-ב).

קשה לקיים מצוות אלה, משום שהן דורשות להתגבר על ההרגשה הטבעית של בעלות. יתר על כן, האדם מנושל בשנה זו מכל מה שמעניק לו את ביטחונו הכלכלי – הבעלות על אדמתו ועל כספו. מה יאכל בשנה השביעית, וכיצד יבטיח את עתיד משפחתו אם ההלוואות שהוא העניק יוחלטו ויהפכו למתנות? על כן הקב"ה מרגיע אותו; לגבי שמיטת הארץ, מבטיחה התורה: 'וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנו. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים' (ויקרא כה, כ-כא); ובאשר לשמיטת כספים מזהירה התורה:

'הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ' (דברים טו, ט-י).

האם מצוות אלה נוהגות בזמננו? התשובה היא שכן, אולם יש לסייג את הדברים.

'"וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט" (שם שם, ב)  – רבי אומר: שני שמיטין, שמיטה ויובל. בשעה שהיובל נוהג – השמיטה נוהגת מדברי תורה, פסקו היובלות – נוהגת השמיטה מדבריהן. אימתי פסקו היובלות? "לְכָל ישְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, י),  בזמן שיושבין עליה ולא בזמן שגלו מתוכה… נמצאת אומר כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות'.[4] ועוד אמרו: 'תקינו רבנן דתשמט (שמיטת כספים) זכר לשביעית' (גיטין לו, ב).  כלומר – היובל והשביעית, על מצוותיהם השונות, בזמן הזה מדברי חכמים הם נוהגים.

אמנם, בין שהמצוַה מדאורייתא ובין שהיא מדרבנן, יש לקיימה באותה התלהבות קודש; והרי חגים חשובים כחנוכה וכפורים כל כולם מתקנות חכמים.

ברם, במקרים מיוחדים קיים הבדל בין רמות החיוב השונות. אסור לעבור אפילו לפי שעה על הלכה דאורייתא, אלא במקרה של פיקוח נפש – דהיינו שנשקפת סכנת חיים. ואילו בהלכות שהן מדרבנן, ישנם מקרים מיוחדים שחכמים התירו לעבור בהם על איסורים מסוימים על פי כללים שהם קבעו, ואף אם אין סכנת חיים.

אשר על כן, כאשר נוכח הלל הזקן שבני דורו אינם עומדים עוד ברמה המוסרית שהתורה דורשת, ושמצוַת שמיטת החובות מחטיאה את מטרתה ופוגעת בעניים במקום להגן עליהם, וזאת משום שהעשירים נמנעו לגמרי מלהלוות להם, תיקן את הפרוזבול – הליך משפטי המאפשר לנושים לגבות את חובם על אף השמיטה.

לפני יותר ממאה שנה, עם ייסוד המושבות החקלאיות הראשונות בארץ, חזרה מצוַת השמיטה לנהוג הלכה למעשה. התנאים הכלכליים הקשים ביותר ששררו אז בארץ, הביאו מקצת מרבני אותו הדור להציע פתרונות משפטיים שיאפשרו לעקוף את איסורי השמיטה. הם התירו למכור את הקרקע לגוי, אף על פי שברור שכל מטרת המכירה הזאת היא להתיר את עבודת האדמה בשנה זו. היתר זה מבוסס על דעת רוב הפוסקים – וביניהם ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך – שדיני השמיטה אינם חלים על היבול של שדה שבבעלות נוכרי.[5]

סביב היתר זה התעוררה מחלוקת גדולה,[6] מחלוקת שלא שככה עד היום הזה. 

חלק מגדולי ישראל – וביניהם החזון-איש – התנגדו בחריפות לפתרון הזה, וטענו טענות רבות נגד ההיתר.[7] נביא כאן ארבע מהן:

– אין לחפש תחבולות כדי להיפטר מקיום מצווה,[8] ואף אם הערמה זו תקֵפה מבחינה הלכתית. אנו מקבלים בשמחה את מצוות ה'. הבה נלמד ממשה רבנו שהשתוקק כל כך להיכנס לארץ דווקא כדי לקיים את המצוות התלויות בה (סוטה יד, א).

– אם לאחר גלות ארוכה כל כך זיכנו הקב"ה לשוב אל ארצו, הבה נשים בו מבטחנו: הוא ידאג שנוכל להתקיים גם אם נשמור את כל הלכות השמיטה. בלאו הכי, קיומו והישרדותו של העם היהודי הוא כל כולו נס, ודווקא על ידי שנדקדק בקיום מצוות ה' נוכל להתקיים בארץ. 

– יש לפקפק בתקפות המשפטית של המכירה מאחר שאין כאן גמירות דעת: אין המוכר מתכוון באמת למכור, ולא הקונה מתכוון לקנות.

– ובעיקר, המוכר קרקע לנכרי בארץ ישראל עובר על מצוַת לא תעשה מדאורייתא של 'לא תחנם', והרי 'דין זה בכלל הרצון שתהיה הארץ מיושבת מישראל ולא יחנו בארץ עובדי ע"ז, וארץ ישראל היא גם בגלותנו, והרי אנו חייבים ביישובה ולדור בה בגלותנו…'[9]

רבים בין החקלאים שומרי המצוות קיבלו את דעת החזון-איש, ומקיימים את הלכות השמיטה ככתבן וכלשונן.

בין גדולי ישראל שהגנו בתוקף על ההיתר יש לציין את הרב קוק. הוא התחשב בעובדה שרוב החקלאים אינם מוכנים לשמור את השמיטה, ושאם לא יימצא היתר הילכתי הם יְעַבּדו את אדמותיהם באיסור ויציפו את השוק בתוצרתם, שחלקה, כגון הדגנים והירקות, יהיה אסור באכילה. הוא הלך בדרכו של הלל הזקן, שמסיבות דומות תיקן את הפרוזבול; ואף המצב הכלכלי הרעוע היווה שיקול חשוב.

בנוגע לתוקף המשפטי של המכירה, הוא והרבנים שקדמו לו התעמקו ודנו באריכות, וניסחו על סמך גדולי הפוסקים[10] חוזי מכירה מסובכים ביותר, כדי שהמכירה תהיה תקפה ללא שום פקפוק.

בעניין איסור מכירת קרקע לנכרי בארץ ישראל, קובע הרב קוק שהאיסור של 'לא תחנם' אינו חל על מכירה כזאת, מאחר שהיא מוגבלת לזמן של שנתיים, ומשום שכל מטרתה היא לאפשר לאיכרים היהודים לשרוד ולהתקיים. ואף על פי כן השתוקק הרב קוק בכל נפשו שרבים ככל האפשר יקיימו את מצוַת השמיטה לכל פרטיה ודקדוקיה. הוא אף כתב ספר שלם על הלכות שביעית: שבת הארץ.

מי יגלה עפר מעיניו, שכיום הולכים ומתרבים החקלאים השומרים שמיטה  כהלכתה.  

[1] ספרא בהר פרק ג, ה"ד.

[2] לדעת רוב הפוסקים, וכן נוהגים. ולדעת הרמב"ם (הל' שביעית פ"ז ה"א וה"ב) יש לבער את הפירות מן העולם ממש.

[3] וכן כל הפירות של הצמחים החד-שנתיים, כגון אבטיח ומלון.

[4] ירושלמי גיטין פ"ד ה"ג (מה ע"ד), וראה גם בבלי גיטין לו, א-ב, ורש"י ותוספות וחידושי הרמב"ן שם, ומועד קטן ב,ב.

[5] ראה יביע אומר לרב עובדיה יוסף ח"ג יו"ד סי' ט.

[6] ראה ספר השמיטה לרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, עמ'  נט-עד.

[7] ראה בין השאר בספר 'שמיטה כהלכתה' לרב משה שטרנבוך.

[8] לכן לדעתם אין לדמות מכירה זו למכירת החמץ בערב פסח או לשותפות גוי בבכור.

[9] חזון איש שביעית סימן כד, על פי הרמב"ם בפ"ה מהלכות מלכים. 

[10] כגון ר' יצחק אלחנן ספקטור מקאוונא.