על שולחן השבת

ואהבת לרעך כמוך

שאול דוד בוצ'קו

'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' (ויקרא יט, יח) היא אחת המצוות העיקריות בתורה. עד היכן מגיע חיובה? האם יש לה גבול? את זאת ננסה לבאר להלן לאור תורתם של חכמי ישראל.

ידוע מאמר חז"ל המביא את אמרתו של ר' עקיבא: '"ואהבת לרעך כמוך", ר' עקיבא אומר זהו כלל גדול בתורה'.[1] אולם יש להבין את כוונתו – האם הוא מייחס למצווה זו חשיבות מיוחדת עד כדי לראות בה 'מצווה מכוננת'?

נביא כאן דברי שניים מגדולי הראשונים, המציגים שתי רמות שונות של פרשנות. 

הראשון הוא בעל ספר החינוך.[2] לדעתו חשיבות אהבת הרֵע נעוצה בכך שהיא מפתחת אצל האדם רגשות חיוביים כלפי הזולת, דבר שמביא אותו לשמור את כל המצוות שבין אדם לחברו. נביא כאן את לשונו (מצוה רמג): 'מצות אהבת ישראל – לאהוב כל אחד מישראל אהבת נפש, כלומר שנחמול על ישראל ועל ממונו כמו שאדם חומל על עצמו וממונו, שנאמר: "'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ואמרו זכרונם לברכה (שבת לא, א): "דעלך סני לחברך לא תעביד".[3] ואמרו בספרי (מצוה רמג).:[4] "אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה", כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חבירו כנפשו לא יגנוב ממונו ולא ינאף את אשתו ולא יונהו בממון ולא בדברים ולא יסיג גבולו ולא יזיק לו בשום צד. וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה, ידוע הדבר לכל בן דעת'. לדעת בעל ספר החינוך אין במצווה זו מעשה מיוחד, אלא היא מצווה שבלב, שנצטווינו על רגשותינו כלפי הזולת משום שרק אם נפתח כלפיו רגשות חיוביים נוכל להיזהר מלפגוע בו. רבי עקיבא קורא לה 'כלל גדול' מפני שרגש האהבה לזולת הוא תנאי הכרחי לקיום המצוות שבין אדם לחברו.

הרמב"ם לעומתו רואה במצווה זו חיוב בקום ועשה, הרבה מעבר לזהירות מפגיעה בזולת גרידא. וכך הוא מגדיר את המצוה: '…שצִוָנו לאהוב קצתנו את קצתנו כמו שנאהב עצמנו, ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחי כחמלתי ואהבתי לעצמי בממונו ובגופו, וכל מה שיהיה ברשותו או ירצה אותו. וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו, וכל מה שאשנא לעצמי או למי שידבק בי אשנא לו כמוהו. והוא אמרו יתעלה "ואהבת לרעך כמוך"'.[5] בחיבורו ההלכתי הגדול 'משנה תורה', מביא הרמב"ם כמה דוגמאות: 'מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות'.[6]

לדעת הרמב"ם, ביטויו של ר' עקיבא 'כלל גדול' מלמד שמצוות אהבת הרֵע היא מצווה כוללת, המחייבת את האדם לשורה ארוכה של מעשים, ולכן קשה במיוחד לקיימה.

נראה שלאמתו של דבר שני ההסברים משלימים זה את זה. כלפי כל אדם,[7] חיוב אהבת הזולת הוא ברמה שדיבר עליה ספר החינוך: אין לפגוע בזולת. אולם חיוב האהבה ב'קום ועשה', הבאה לידי ביטוי בתמיכה ממשית כפי שאדם דואג לעצמו – דבר זה הולך ומתעצם ככל שהאדם קרוב יותר.[8] בהלכות צדקה, למשל, נקבע שקרובי המשפחה קודמים לכול, ושעניי אותה העיר קודמים לעניי עיר אחרת.[9] דרגת החיוב הגבוהה ביותר היא של הבעל כלפי אשתו;[10] חיי זוג הם אכן המעבדה של מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'.

ההלכה מציבה גבול ברור למסירות למען הזולת. נחלקו תנאים בברייתא:[11] 'שניים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" – חייך קודמים לחיי חבירך'.

ההלכה נפסקה כרבי עקיבא. רבי עקיבא עצמו, שהעלה על נס את אהבת הזולת, ידע שכדי לאהוב את הזולת צריך אדם גם לאהוב את עצמו. ללא ההבנה שהחיים הן מתת א-לוהים ושהאדם איננו בעל הבית על עצמו לא ניתן להגיע לאהבת הזולת.

[1] תו"כ קדושים פרק ד הי"א; ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד.

[2] זהותו איננה ידועה בבירור, אך הדעה הרווחת היא שהוא ר' אהרון הלוי (הרא"ה), תלמיד הרמב"ן ומחבר 'בדק הבית' על ספר 'תורת הבית' של הרשב"א.

[3] מה ששנאוי עליך, אל תעשה לחברך. 

[4] הכוונה לספרא, והוא תו"כ הנ"ל.

[5] ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה רו.

[6] רמב"ם הל' אבל פי"ד ה"א.

[7] חובת החמלה כלפי כל אדם ממש מוצאת את ביטויה הקיצוני וגם הפרדוקסלי ביותר במימרא התלמודית 'ואהבת לרעך כמוך – ברור לו מיתה יפה' (סנהדרין מה, א). כלומר, אף מי שנגזר דינו למיתה על פי בית דין זכאי לכבוד ולאהבה, ויש להמיתו בדרך שיסבול ויתבזה מעט ככל האפשר.

[8] הרי אי אפשר לבקר את כל חולי העולם.

[9] שו"ע יו"ד סי' רנא ס"ג.

[10] ראה רמב"ם הל' אישות פט"ו הי"ט.

[11] תו"כ בהר פרשה ה ה"א; בבא מציעא סב, א.