על שולחן השבת

ראש חודש ניסן: שמחה ואבל

שאול דוד בוצ'קו

יום גדול היה ראש חודש ניסן של שנת ב' אלפים תמ"ט, יום חנוכת המשכן במדבר; גדול עד כדי כך שאמרו חז"ל: 'היתה שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ'.[1] חנוכת המשכן היא הרבה יותר מטקס או מחגיגה, זוהי לא פחות מהגשמת ייעוד ההיסטוריה. בני ישראל הגיעו במדבר למעלה רוחנית גבוהה כזו שהקב"ה נתרצה לשכון בתוכם. יום זה היה מעין ימות המשיח, שבהם יתגלה הקב"ה לא במדבר אלא בארץ נושבת – בארץ ישראל, אות להצלחת האנושות כולה להגיע אל השלמות.

גיבור היום הוא אהרן הכהן הגדול. זהו יום הכתרתו והכתרת בניו הכוהנים. הם המופקדים על קדושת המקום, והם המנהיגים האחראים לחינוך עם ישראל, כדי שתוכל השכינה להמשיך לשרות בתוכם.

והנה מגיע השיא: וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם' (ויקרא ט, כג-כד).

אמרו רבותינו:[2] 'ועל אותה שעה הוא אומר "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן" (שיר השירים ג, יא) – בנים המצויינים, "בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" – במלך שהשלום שלו, "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ" – זה אהל מועד שמצוייר בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש, "אִמּוֹ" – אין אמו אלא ישראל, שנאמר "וּלְאוּמִּי אֵלַי הַאֲזִינוּ" (ישעיהו נא, ד), "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ" (שה"ש שם, שם)– ביום ששרתה שכינה בבית, "וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבֹּו" – ביום שירדה אש חדשה ממרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים.'

אך לפתע הכול מתהפך: 'וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה". שני בני אהרן מתים באוהל מועד בשעה שנכנסו להקטיר קטורת. בשיכרון ההתלהבות מקדושת היום וממעלתו, בפרץ אהבה מטורפת, הם ביקשו לבטא את כל רגשי ההערצה שלהם כלפי ה'. רש"י מוסר לנו שנדב ואביהו היו אנשים גדולים, גדולים אף ממשה ואהרן (רש"י ויקרא י, ג). מדוע אם כן נתחייבו מיתה באותו הרגע של התעלות טהורה? הכתוב עונה על כך מפורשות: 'וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר

לֹא צִוָּה אֹתָם'. (שם שם, א). הם לא נתבקשו להגיש קטורת זו.

עם כל גדלותם, ועל אף טוהר כוונתם, הם לא היו רשאים ליזום מעשה. הם חטאו באהבה יתירה, משום שאין נכנסים אל הקודש ללא הזמנה. היהדות היא קודם כל נאמנות לציווי הא-לוהי; רגשי אהבה יש להביע רק במסגרת ההלכה.

רעיון זה מובע בפרשה אחת מהתורה, היא פרשת החודש שקוראים בשבת שלפני ראש חודש ניסן[3] – שחלה לעתים[4] באותה שבת שקוראים בה את פרשת שמיני. פרשה זו מתחילה במצווה לקבוע את חודש ניסן כחודש הראשון למניין חודשי השנה, ומצווה זו היא הפותחת סדרת מצוות הנוגעות לקרבן הפסח ולחג המצות.

משמעות מצווה זו מתבארת לאור דיבורו הראשון של רש"י בפירושו לתורה. רש"י קובע: 'לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל' (רש"י בראשית א, א).  הרעיון המובע בדבריו אלה הוא שמטרתה הראשונית של היהדות היא חיים על פי חוקי התורה, ובמלים אחרות: על פי השולחן ערוך. לכן המצווה הראשונה הייתה ראויה לפתוח את התורה. ואמנם הקב"ה לא פתח את התורה בפרשה זו,[5] אבל חשיבות יתירה ניתנה לה על ידי שקבעו לקרוא אותה בפרשת החודש. להחשיב את ניסן כחודש הראשון – ולא את תשרי שבו נברא העולם – פירושו לתת את הבכורה לציות לפקודת ה'. 

במות בניו ייווכח אהרון עד היכן מגיע החיוב לציית לדבר ה', חיוב הגובר על כל רגש אנושי. ביום זה, בגלל התפקיד המוטל עליו לחנוך את המשכן, נאסר עליו לבטא את רגשות האבל שלו: 'וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו: רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף, וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ[6] פֶּן תָּמֻתוּ

כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם' (ויקרא י, ו-ז). 'וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה' וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא…וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ' (שם שם, יב-יד).  תודעת החובה המוטלת עליהם וקדושת היום ושמחתו חייבים להשכיח את האבלות האישית. לכן, אף על פי שאונן[7] פטור מכל המצוות שבתורה[8] (הוא איננו מניח תפילין למשל, ואף איננו מברך), אהרן ובניו נדרשו לשכוח את מצבם האישי ולהמשיך בעבודת הקודש כאילו לא אירע דבר.

אף בימינו יש ביטוי הלכתי להעמדת ההלכה מעל רגשות האבל: מי שנפטר לו אחד מקרוביו ביום השבת מוגדר כאונן רק בצאת השבת. עד רדת החשיכה עליו להמשיך לקיים את מצוות השבת כרגיל.

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרשׁ דָּרַשׁ משֶׁה וְהִנֵּה שׂרָף, וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ? כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה"' (ויקרא י, טז-יז).

שמא לא הבינו הניצולים את האזהרה? האם באותו היום שמתו בו בני אהרן שכחו כבר אחיהם שאסור להם לסטות בכהוא זה מפקודי ה'? אהרן עצמו עונה על שאלה זו, אלא שתשובתו סתומה: 'וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל משֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה' וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה" (שם שם, יט); ומסביר רש"י את דבריו: 'הייטב בעיני ה' – אם שמעת בקדשי שעה אין לך להקל בקדשי דורות'. פירוש לפירושו: אהרן אומר שיש להבחין בין שני סוגי הקרבנות שהוקרבו באותו היום: אלה המיוחדים לחנוכת המשכן, שאין מקריבים אותם אלא באותו היום, והקרבנות 'הרגילים' שיוסיפו להקריבם גם לאחר מכן, כגון עולת התמיד והמוספים של ראש-חודש ושל המועדים. אהרן טוען שציווי ה' להתעלם מן האבלות חל רק על הקרבנות המיוחדים לחנוכת המזבח, ואילו השעיר שנשרף היה שעיר החטאת שמקריבים בכל ראש חודש, ולכן לא היה להם לאכלוֹ.

אך מנין שיש הבדל? מנין לאהרן שיש להבחין הבחנה זו, ולחלק בין שני סוגי הקרבנות? פירושו של רב סעדיה גאון לשֶבֶר משפט שיצא מפי אהרן יסייע לנו להבין את עמדתו; את המילים 'ותקראנה אתי כאלה', ביאר רס"ג: 'ותקראנה אתי צרות כאלה'. אהרן טוען: 'אני נשאר עדיין בן אנוש. לא יעלה על הדעת שההלכה לא השאירה לי מרחב – קטן ככל שיהיה – לבטא  את צערי. לכן נראה לי ברור שהאיסור חל רק על הקרבנות הבאים מחמת חגיגות היום'. וכעין זה בהלכה הנהוגה לדורות: רק אבלות בפרהסיא נאסרה בשבת, אך בדברים שבצנעה נוהגות הלכות האבלות אף בשבת.

למרות מעמד העל של ההלכה, הגוברת על הרגש האנושי, יש בהלכה עצמה גם ממד אנושי. אף רעיון זה בא לידי ביטוי בפרשת החודש: מהפסוק 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ

רֹאשׁ חֳדָשִׁים' (שמות יב, ב) למדים שעל בית הדין לקדש את החודש, וכן למדו ממנו את כל ההלכות הקשורות ללוח השנה.[9] מהמלה 'לכם' למדו ש'עדות זו תהא מסורה לכם' (ראש השנה כב, א), כלומר שהסמכות לקבל את עדות החודש ולקבוע את הלוח ניתנה לבית הדין, ומכאן שהלוח אינו נקבע על ידי המציאות האסטרונומית בלבד. אמנם, ראש החודש נקבע ביום שראו את הלבנה בחידושה, אבל ניתנה רשות לבית הדין לסטות ביום אחד מן המועד האסטרונומי כאשר יש בכך תועלת לציבור, למשל כדי שיום הכיפורים לא יחול סמוך לשבת (שם כ, א). וכן ניתנה סמכות רחבה לחכמים לעַבֵּר שנים למען רווחת הציבור, כגון כדי שיהיו פירות מצויים לעולי רגלים או כדי שיספיקו לתקן את הדרכים מנזקי החורף.[10] הרי לנו שלוח השנה, הנגזר ממהלך הזמן אשר אין לאדם שום שליטה עליו, נקבע על ידי האדם לפי צרכיו.

אהרן אומר אפוא: אמנם אני שליח העם, וחובתי הציבורית גוברת על הצער הפרטי שלי, אבל אי אפשר להתעלם מן הצער לגמרי.

דווקא אהרן הבחין בבירור בחילוק שבין קרבנות היום לבין הקרבנות הרגילים, משום שבתור הכהן הגדול הוא ניצב בצומת שבין דרישות הא-ל לבין צורכי האדם. הוא שמופקד הן על קרבנות הציבור והן על קרבנות היחיד.

על פי העיקרון הזה יש להבין את תפילת הכהן הגדול בהיכל ביום הכיפורים. הוא היה מבקש מהקב"ה: 'יהי רצון מלפניך… ולא תיכנס לפניך תפילת עוברי דרכים' (יומא נג, ב),  וכן היה מתפלל: 'שתהא השנה הזאת… שנה שלא תפיל אשה את פרי בטנה' (מוסף ליום כיפור).  

מצד אחד, כאחראי על טובת הכלל, דואג הכהן הגדול שלא יועדפו אינטרסים אישיים על פני טובת הציבור; מן הצד האחר, בדאגתו לכל יחיד ויחיד, הוא מתפלל אל הקב"ה שיסעד את כל היולדות.  

'הווי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (אבות פ"א מי"ב).  

[1] תו"כ שמיני פרשה א ה"א.

[2] תו"כ שם.

[3] או בראש חודש ניסן עצמו כשהוא חל בשבת.

[4] בחלק מהשנים המעוברות.

[5] ראה ברש"י שם מדוע.

[6] כלומר לא תצאו להלווייתם.

[7] כך נקרא מי שנפטר לו קרוב באותו יום עד גמר הקבורה.

[8] משנה ברכות פ"ג מ"א לפי הנוסח שבבבלי ברכות יז, ב; שו"ע יורה דעה סי' שמא ס"א.

[9] ראה ס' החינוך מצוה ד.

[10] ראה סנהדרין יא, א-ב; רמב"ם הל' קידוש החודש פרק ד.