סימן י"א

דיני חוטי הציצית ובו ט"ו סעיפים

בסימן ט' למדנו מאלו חומרים יש לטוות את חוטי הציצית. בסימן זה מתבארים שאר דיני החוטים, כגון דרך עשייתם, מספרם ודרך קשירתם.

מספר הלכות עקרוניות בסימן זה נלמדות מלשון הכתוב. מספר החוטים נלמד מהפסוקים "ועשו להם ציצית" ו"גדילים תעשה לך", ולמדו חכמים שגדיל הוא לפחות שני חוטים הכרוכים יחד, ולכן 'גדילים' ברבים הרי הם ארבעה חוטים[1]. וכן למדו שיש צורך הן בחוטים הכרוכים יחד (הנקראים "גדיל" או "חוליות"), והן בחוטים התלויים בנפרד ("ענף"), וזאת מכך שכתבה התורה גם "ועשו להם ציצית" וגם "גדילים תעשה לך"[2].

 סעיף א

^אהחוטין צריך שיהיו טווין לשמן (א), הגה: ויש מחמירין אפילו לנפצן לשמן, והמנהג להקל בנפוץ (ב) (מרדכי ואגור סי' כ"ג), ^בשיאמר בתחלת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית (ג), או שיאמר לאישה טווי לי ציצית לטלית (ד). ^גואם לא היו טווין לשמן –  פסולים.

^אמנחות מ״ב, סוכה (י״ז) [ט] כשמואל, הרי״ף והרא״ש.  ^במרדכי הלכות ציצית.  ^גהרא״ש.

(א) טווין לשמן –  מדברי התורה "גדילים תעשה לך" לומדים חז"ל שיש להשתמש בחוט שנעשה לשם מצוות ציצית[3].

כדי להבין מהי טוויה וכן כמה הלכות נוספות בסימן זה, יש לבאר כיצד מכינים חוט: להכנת פתיל צמר (שממנו עשויים בדרך כלל חוטי הציצית), יש כמובן לגזוז את הצמר תחילה. אחר כך יש לנפצו – לסרוק את הצמר כדי להפריד בין השערות. לאחר מכן יש לטוותו –  ליצור חוטים דקים מסיבי הצמר. בשלב הבא שוזרים מחוטים אלו פתיל חזק הראוי לשימוש, ופתילים אלו הם הנקשרים על הבגד. המחבר פוסק כאן שחובת עשיית הציצית לשמה מתחילה משלב הטוויה.

בטוויה המתבצעת על ידי מכונה נחלקו הפוסקים אם לחיצה על הכפתור לשם המצווה נחשבת כעשייה לשמה. ולמעשה, היות שדין טווייה לשמה יסודו מהתורה – יש לחוש לכתחילה למחמירים, ולהשתמש בחוטי ציצית הטוויים ביד. אולם בהעדר חוטים מעבודת יד אפשר לסמוך על המקלים[4].

(ב) להקל בניפוץ – הרמ"א מביא כאן שיש האומרים שעשייה לשמה נצרכת כבר משלב ניפוץ הצמר, אולם אין הלכה כמותם.

(ג) לשם ציצית – "עשייה לשמה" היא שיכוון בזמן הטוויה שעושה זאת לצורך מצוות ציצית. ואמנם חייבו חכמים לומר את הדברים בצורה מפורשת מפני שהשליטה על הכוונה קשה, אולם נראה שאם ברור שהחוטים נטוו לשם המצווה אין אמירה זו מעכבת בדיעבד[5].

(ד) ציצית לטלית –  אישה אינה מחוייבת בציצית, אך היות שהיא שייכת במצוות – טווייתה נחשבת לעשייה לשם מצווה. ובמקרה כזה היא תאמר בעצמה שעושה לשמה, או שהאיש יבקש שתעשה לשם ציצית, ואזי אינה צריכה לומר דבר.

סעיף ב

טוואן נכרי, וישראל עומד על גבו ואומר שיעשה לשמה –  להרמב"ם פסול (ה), ולהרא"ש כשר (ו). הגה: ונוהגין שיסייע הישראל מעט (ז), וכדאיתא לקמן סימן ל"ב סעיף ט' ובי"ד סי' רע"א גבי תפלין וספר תורה.

^דצריכין שזירה, ושיהיו שזורין לשמן (ח).

^דממשמעות גמרא דערובין צ"ו, והרא״ש בהלכות ציצית בשם ספרי.

(ה) פסול – משום שעשיית הגוי אינה נחשבת כעשייה לשם מצווה, שהלא אינו מחויב במצווה. והוא אינו נחשב כשליח לישראל כיוון שעושה על דעת עצמו, כדי לקבל משכורתו; ועוד, שאין דין שליחות בגוי. ולכן אי אפשר להחשיב את כוונת ישראל השולחו שתחול על מעשהו[6].

(ו) כשר – משום שכאשר הגוי עושה על דעת ישראל, וישראל עומד על גביו ומצווהו לעשות את הציצית בעבור המצווה – נחשב הגוי כידו של ישראל. ומבואר ברא"ש שהקלו בזה כיוון שלא היו נפוצים אצל היהודים אומנים שידעו לעשות מלאכות אלו[7]. האחרונים הקשו על היתר המחבר בשם הרא"ש[8], ולכן כתב המשנה ברורה שאין לסמוך על שיטה זו אלא בשעת הדחק[9]; אולם ניתן לתרץ קושייתם[10].

(ז) שיסייע הישראל מעט – הואיל ויש אומרים שרק אז אנו מחשיבים את מעשהו של הגוי כמעשה ידו של היהודי. וכשיש צורך להקל בשעת הדחק מותר אפילו אם לא סייע.

(ח) שזורין לשמן – המחבר הפריד את דין הטוויה, שבו דן בסעיף הקודם, מדין השזירה. ובעוד שעל הטווייה כתב: "ואם לא היו טוויין לשמן פסולים", על השזירה לא כתב שאם לא עשה כן הרי זה פסול. הטעם לכך הוא שלדעת הרמב"ם אין צורך בשזירת חוטי הציצית, ואפשר להשתמש בחוטים הטוויים אפילו שלא נשזרו, ואף על פי שאינם חזקים כל כך. ואמנם דחה המחבר את שיטת הרמב"ם, אך בדיעבד אפשר לסמוך על שיטתו, ואם קשר חוטים שלא נשזרו או שנשזרו שלא לשמה – כשר[11].

סעיף ג

^האם נתפרקו משזירתן ונעשו ט"ז – כשרים. והוא שישתייר בשזור כדי עניבה (ט). הגה: ולכתחלה טוב לקשור החוטין למטה (י) כדלקמן (בסעיף י"ד בסימן זה) (ב"י בשם הרוקח).

^ההר"ן סוף פרק קמא דיום טוב.

(ט) כדי עניבה – הסברנו למעלה ששוזרים את הסיבים כדי ליצור מהם חוטים חזקים יותר. בצמר נוהגים לשזור כל חוט משני סיבים, ולכן אם תתפרק שזירת כל החוטים יהיה סבור הרואה שיש כאן ששה עשר חוטים במקום שמונה, וייווצר מצב שהתורה לא ציוותה עליו ושיש בו חשש של "בל תוסיף". המחבר פוסק שכל זמן שנשאר מהשזירה כדי עניבה (כלומר: אורך מספיק המאפשר לענוב את החוט השזור, ויתבאר בסימן י"ב ששיעור 'כדי עניבה' כארבעה סנטימטרים) – נחשבים החוטים כמחוברים, ואין חשש של תוספת חוטים[12].

(י) למטה – כדי למנוע פרימת השזירה. והמחבר מסכים לעצה זו, כמפורש בסוף סעיף י"ד[13].

סעיף ד

^ואורך החוטים השמונה אין פחות מארבעה גודלים (יא), ^זויש אומרים י"ב גודלים (יב), ^חוכן נוהגין (יג). ^טולמעלה אין להם שיעור (יד). הגה: ואם עשאו ארוך יותר מדאי – יכול לקצרו, ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי (טו) (מרדכי בה"ק). ^יאחד מהחוטים יהיה יותר ארוך, כדי שיכרוך בו הגדיל (הגדיל היינו החלק מהציצית שאינו ארוג) (טז). הגה: ושיעור הנזכר יהיה בציצית לאחר שנקשר, מלבד מה שמונח על קרן הבגד (יז) (סברת ב"י).

^ומנחות ל"ט, מ״א, לפירוש הרא״ש, והרמב״ם בפ"א מהל' ציצית.  ^זרבינו תם וסמ״ג.  ^חהרא״ש.  ^טשם בגמרא.  ^יהרא״ש.

(יא) מארבעה גודלים – מן התורה אין שיעור מינימלי לאורך הציצית, אלא שכאמור בהקדמה לסימן צריכים להיות בה שני חלקים: גדיל, כלומר החוטים הקשורים יחד; וענף, כלומר החוטים התלויים בנפרד. אולם חכמים נתנו לכך שיעור: על הציצית להיות ארוכה לפחות ארבעה "גודלים" – היינו אגודלים (כשמונה סנטימטרים). שיעור זה עולה מפשט הסוגיה, שמשמע ממנה שאורך הציצית המשולשלת הוא ארבע אגודלים[14].

(יב) י"ב גודלים – לדעה זו דברי הגמרא מכוונים לאורך הגדיל בלבד. הגדיל צריך להיות שליש מהאורך הכולל, ולכן יש לקשור ציציות באורך של עשרים וארבעה סנטימטרים בסך הכול.

(יג) וכן נוהגים – ואם אין לו אלא ציצית שיש בה כשיעור הדעה הראשונה – יכול ללבשה. אולם לא יברך, הואיל והשיטה המחמירה התקבלה בכל ישראל וכמוה הכריע המחבר[15].

(יד) ולמעלה אין להם שיעור – כלומר: אין מגבלה לאורכם המֵרבי.

(טו) תעשה ולא מן העשוי – כיוון שהיה החוט כשר גם כשהיה ארוך, ולא קיצרו אותו אלא משום הנוחות. ודע שיש מי שכתב שאין לחתוך את הציצית בסכין, בדומה לאיסור על הנפת ברזל בבניית המזבח[16]. ודין זה לא הובא בתלמוד ובפוסקים, ואינו אלא מידת חסידות.

(טז) שיכרוך בו הגדיל – דרך הקשירה: מכניסים את ארבעת החוטים בנקב, ונמצאו ארבעה חוטים מצד אחד וארבעה מהצד השני. קושרים את שתי הקבוצות של ארבעת החוטים זו בזו, ויוצרים שני קשרים זה על גב זה בסמוך לשולי הטלית. לאחר מכן מסובבים את החוט הארוך סביב שבעת החוטים האחרים.

(יז) מלבד מה שמונח על קרן הבגד – דין זה מוסכם גם על המחבר, כמבואר בבית יוסף.

סעיף ה

^כאין עושין הציציות מהצמר הנאחז בקוצים כשהצאן רובצים ביניהם, ולא מהנימין הנתלשים מהבהמה, ולא משיירי שתי שהאורג משייר בסוף הבגד. והטעם משום ביזוי מצוה (יח).

^כמנחות מ״ב, סוכה ט'.

(יח) ביזוי מצוה – איסור ביזוי המצוות נלמד ממצוות כיסוי הדם שנאסר בה לכסות את הדם ברגלו משום שיש בכך ביזוי[17]. לכן אין להשתמש לצורך חוטי הציצית בדברים בזויים, כגון בצמר שנתלש מהבהמה כשהסתובבה בין הקוצים, וכן לא משערות שנתלשו מהבהמה לפני הגז או משאריות הצמר ששימשו לאריגת בגד[18].

סעיף ו

^לאם עשאם מצמר גזול – פסולים, דכתיב: 'ועשו להם' (במדבר ט"ו, לח) – משלהם (יט). הגה: ודוקא שגזל החוטין (כ), אבל אם גזל צמר ועשאן חוטין – כשרים (כא). מיהו לכתחלה אסור לעשותן (כב) (ב"י בשם נמוקי יוסף בהל' ציצית) (ולענין ברכה עיין לקמן ריש סי' תרמ"ט) (כג).

^לסוכה ט'.

(יט) משלהם – על פתילות הציצית להיות בבעלותו של מקיים המצווה. אולם חפץ נחשב בבעלותו של אדם מבחינה משפטית רק אם הוא יכול לשמרו לעצמו, ואם גנב פתילות ציצית – חייב להחזירן כמות שהן, ולכן אינו יוצא בהן ידי חובת המצווה. אולם אם עשה בהם שינוי, כגון שגנב צמר וטווה ממנו חוטים – חייב כמובן להחזיר את ערך הגניבה, אך אין הוא חייב להשיב את החוטים עצמם. והואיל ומבחינה משפטית הציציות שלו – יוצא בהן ידי חובה. כמובן שאין ערך למצווה שאדם עושה על ידי גניבה, אולם אין זו בעיה הלכתית-פורמלית אלא בעיה מוסרית, שהלא ודאי שמעשה שאינו רצוי לפני האלוקים לא ייחשב כמעשה מצווה.

(כ) שגזל החוטין – משום שאז חייב להחזירם ולכן משפטית הם אינם שלו, כפי שהסברנו למעלה. המחבר מסכים להערה זו של הרמ"א, והוא מביאה בבית יוסף.

(כא) כשרים – כאמור, זאת משום שאינו חייב להחזיר את הצמר עצמו, אלא את ערכו.

(כב) אסור לעשותן – מפני שהקב"ה אינו חפץ שיעשה אדם מצווה על חשבון אחרים. והנביאים מלאים בביקורת על אלה שהפכו את התורה למצוות שבין אדם למקום בלבד, וחוטאים בבין אדם לחברו; שדרך זו סותמת כל קשר בין אדם לאלוקיו.

(כג) סימן תרמ"ט – שבו אומר המחבר (לעניין ארבעת המינים) שחפץ של מצווה שקנה אותו גנב בשינוי – אמנם יוצא בו ידי חובה, אולם אין לברך על מצווה זו. הרמ"א פוסק שהוא הדין כאן, שאמנם הגונב צמר וטוואו לציצית מקיים בו את המצווה, אולם אין לברך על כך. ועל קיום מצווה כזו סמכו חז"ל את הפסוק (תהילים י') "בוצע ברך – נאץ ה'"[19].

סעיף ז

^מחוטים שאולים – הלואה היא, דלא הדרי בעינייהו, וכדידיה דמי (כד).

^מנמוקי יוסף, וכן כתב בעטור.

(כד) וכדידיה דמי – תרגום: חוטים שאולים נחשבים להלוואה מכיוון שאין מחזירים את אותם החוטים, ולכן הם נחשבים של הלווה. והסבר העניין: למדנו בסעיף הקודם שהציציות צריכות להיות בבעלות מקיים המצווה. לפי זה, השואל חוטי ציצית מחברו וקושר אותם בטליתו – לא היה צריך לצאת ידי חובה, שהרי אינם שלו. אך מסביר המחבר שדרך העולם שהמשאיל חוטים כדי לקיים מצוות ציצית אינו מצפה לקבל בחזרה את אותם החוטים, אלא חוטים אחרים[20]; וממילא חוטים אלה נחשבים כשייכים לבעל הטלית[21].

סעיף ח

^נהמשתחוה לבהמה (כה) – צמרה פסול לציצית (כו). ^סהמשתחוה לפשתן נטוע – כשר לציצית, שהרי נשתנה (כז).

^נעבודה זרה מ"ז.  ^סרמב״ם פ"א מההיא דעבודה זרה מ״ו.

(כה) המשתחווה לבהמה – נקדים ונאמר שחפץ שנעבד עבודה זרה – אסור בהנאה מן התורה. אולם זהו הדין רק בחפץ "שיש בו תפיסת אדם", אך אם עבד הגוי דבר הנחשב כחלק מהטבע, כגון הר, עץ או בהמה – לא אסרם[22]. סעיף זה עוסק בדברים שנעבדו ולא נאסרו, ובכל זאת פסולים למצוות ציצית.

(כו) פסול לציצית – ראינו שהבהמה שנעבדה וצמרה לא נאסרו בהנאה. אולם אסרו חכמים להעלות בהמה זו על גבי המזבח, ודומה הדבר לאיסור התורה להביא אתנן זונה ומחיר כלב לבית ה'[23]. בדומה לאיסורים אלו אסרו חכמינו להשתמש בחפצי עבודה זרה, אף שלא נאסרו בהנאה[24], לדבר מצווה; לכן צמרה של בהמה זו פסול לציצית. ואף שהצמר השתנה כשטוואו לחוטים, וראינו בסעיף ו' ששינוי זה קונה והצמר שייך לו מבחינה ממונית – סברו חכמים שאין להפקיע את האיסור שחל על הצמר שנעבד קודם שנטווה.

(כז) שהרי נשתנה – חוטי הפשתן עוברים תהליך ארוך של עיבוד ההופך את שיח הפשתן לחוטי ציצית;  ובגלל השינוי הגדול מהפשתן הנטוע שנעבד לעבודה זרה, והואיל וכאמור שיח הפשתן הנעבד אינו נאסר בהנאה, לא אסרו חכמים את החוטים שנעשו ממנו.

סעיף ט

^עיעשה נקב באורך הטלית (כח), לא למעלה משלוש אצבעות הגה: היינו גודלין (כל בו סימן כ"ב ומיימוני וסמ"ק סימן ל"א), מפני שאינו נקרא כנף (כט), ^פולא למטה מכשיעור שיש מקשר גודל עד הציפורן, משום שנאמר על הכנף, ואם היו למטה ממלא קשר גודל, היה תחת הכנף (ל). הגה: ומודדין זה ביושר, ולא באלכסון מן הקרן (ב"י).

^עמנחות מ"א.  ^פשם מ״ב.

(כח) נקב באורך הטלית – מהפסוק "על כנפי בגדיהם" למדו חכמים שיש להטיל את הציצית בקצה הבגד ולא באמצעו, וכן גם שהציצית צריכה להיות על עיקר הבגד, ולא על השוליים. לכן קבעו חכמים שמקום הנקב שבו משחילים את הציצית יהיה בין אגודל אחד לשלושה אגודלים משפת הבגד, כלומר בין שניים לששה סנטימטרים למעלה מתחתית הבגד. והרעיון בזה, שהנה הציצית היא מצווה תמידית, ובאה ללמדנו לקדש את חיינו. מותר לאדם לחיות את חייו – אך עליו להוסיף להם קדושה; ולכן הציצית היא בכנף הבגד, לרמוז על הקדושה הנלווית לחיינו. ועם זאת, יש לשים לב שאין היא בקצה ממש.

(כט) שאינו נקרא כנף – אלא נקרא אמצע הבגד.

(ל) היה תחת הכנף – והרי זה בשולי הבגד.

סעיף י

^צאם היו רחוק מהכנף מלא קשר גודל, ונתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר בו כשיעור – כשר, כיון שהיה בו כשיעור בשעה שהטיל בו ציצית זה (לא). הגה: ונוהגין לעשות אימרא (לב) סביב הנקב, שלא ינתק שם ויהיה פחות מכשיעור, וכן עושין אימרא בשפת הבגד למטה, מהאי טעמא (ב"י בשם סמ"ק וכל בו). ^קיש אומרים שבתוך רוחב הבגד אין לו שיעור (לג), ויש אומרים ^רשדין רוחב הבגד כדין האורך (לד), ונראין דבריהם (לה).

^צמנחות מ"ב.  ^קטור ממשמעות הגמרא שם.  ^רמהר"י אבוהב בשם סמ״ג ונמוקי יוסף ובעל העטור ורבינו יונה.

(לא) ציצית זה – כלומר: הנקב נעשה תחילה במקום הנכון, אלא שהבגד נפרם; והציצית כשרה כיוון שדין מקום הטלת הציצית הוא בזמן הקשירה, ואם אחר כך נפרם – אין בכך פסול. והוא הדין אם התרחב הנקב עד שהגיע סמוך לשפת הבגד[25].

(לב) אימרא – תפר סביב הנקב, מעין מכפלת.

(לג) אין לו שיעור – כיוון שהשוליים לכל רוחב הבגד נקראים כנף.

(לד) כדין האורך – שלשיטתם ה'כנף' היא בקצוות דווקא.

(לה) ונראין דבריהם – פסיקה זו מקובלת הן על האשכנזים והן על הספרדים, ובכל הטליתות נוהגים שהציצית קשורה בפינה, במרחק שווה מלמטה ומהצד.

סעיף יא

^שאם הַגדיל (לו), שקורין אורילייזא, הוא רחב (לז) – לא יטיל בו הציצית, ואם הטיל בו פסול, ד'על כנפי בגדיהם' כתיב, וזה אינו נחשב מהבגד. ^תאבל עולה הוא לשיעור מלא קשר גודל ולהרחקת שלשה אצבעות, כיון שהנקב בתוך הבגד (לח). הגה: וטוב שימדוד שיעור קשר גודל בלא הגדיל, ויהיה תוך ג' אצבעות עם הגדיל (לט) (ב"י בשם רש"י ורשב"א).

^שטור.  ^תבבא קמא קי״ט.

(לו) הגדיל – הגדיל שמדובר בו כאן (בשונה מהגדיל של חוטי הציצית עצמם, כמבואר בהקדמה לסימן) הוא תוספת חוטים בשולי הבגד לשם יופי, ואינו ממש חלק מן הבגד. הוא נקרא גם "אימרה".

(לז) הוא רחב – ובמקרה שהוא צר פחות מאגודל אחד לא ניתן להטיל בו ציצית, והשאלה אינה נשאלת כלל.

(לח) בתוך הבגד – כלומר: מחד גיסא אין הגדיל נחשב לחלק מהבגד ולכן ואין להטיל בו את הציצית. מאידך גיסא, לצורך מדידת מקום הנקב (שנתבאר בסעיף הקודם) נחשב הגדיל לחלק מהבגד. לכן אין להרחיק את הנקב (שנעשה בבגד עצמו) יותר משלוש אצבעות מסוף הגדיל. עולה מכך שאם הגדיל רחב יותר משלוש אצבעות, שהן ששה סנטימטרים – אין אפשרות להטיל ציצית בבגד אלא אם חותך לפני כן את הגדיל.

(לט) עם הגדיל – לשיטת הרמ"א מחשיבים את הגדיל רק לחומרא, שאסור להטיל את הציצית למעלה משלוש אצבעות כולל הגדיל, אך אין להחשיב לכתחילה את הגדיל לחישוב האצבע של שיעור המינימום. יוצא מכך שאם רוחב הגדיל הוא יותר משתי אצבעות אין מקום להטיל ציצית בבגד זה, ואם כן לדעת הרמ"א אין לעשות לכתחילה גדיל שרוחבו יותר משתי אצבעות. אולם אם כך נעשה – סומכים בבגד זה על דעת המחבר.

סעיף יב

^אמנין חוטי הציציות בכל כנף: ארבעה (מ) כפולים שהם שמונה, ואם הוסיף – פסול (מא). יחתוך ראשי החוטין הארבעה (מב) ויתחבם בכנף ויכפלם, ואז יהיו שמונה.

^אמנחות מ״ב כרב אחא בר יעקב, רמב״ם פ"א מהלכות ציצית, ונמוקי יוסף.

(מ) ארבעה – מספר זה נלמד מהמילה "גדילים תעשה לך", כפי שראינו בהקדמה לסימן.

(מא) פסול – משום "בל תוסיף", שאסור לשנות במצווה אף אם אינו מחסר דבר אלא רק מוסיף בעשייתה.

(מב) ראשי החוטין הארבעה – כלומר: אם לקח חוט אחד ארוך יחתוך אותו כך שיהיו לו ארבעה חוטים, ולאחר שיתחבם בנקב יהיו ארבעת החוטים לשמונה ראשים.

סעיף יג

^ביזהר לחתוך ראשי החוטין לעשותם שמונה קודם שיכרוך. שאם כרך אפילו חוליא אחד (פירוש: החלק מהציצית שבין קשר לקשר) וקשר, אפילו קשר אחד, ואחר כך חתכן – פסול משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי בפיסול עשאם (מג).

^בסוכה י״א.

(מג) בפיסול עשאם – אם הכניס לנקב חוט אחד ארוך שקופל לארבעה – הציצית פסולה, משום שראינו שיש מן התורה צורך בארבעה חוטים. ואם לאחר שקשר את הציצית חתך את החוט הארוך ועשאו ארבעה חוטים – פסול גם כן, משום שעשיית הציצית היא שצריכה להכשיר את הבגד למצווה, ואם החיתוך הוא שמכשיר אותו הרי זה "'תעשה' – ולא מן העשוי"[26].

מכאן למדנו שקשירת הקשר יש בה מצווה. ואמנם אין זה גמר המצווה, שהלא עיקר המצווה היא לבישת הבגד עם ציציותיו, ובכל זאת גם בקשירת החוטים – שהיא תחילת המצווה – יש צורך בעשייה; לכן אם אין ארבעה חוטים לפני הקשירה – פסול.

סעיף יד

^גיקח ארבעה חוטים מצד זה וארבעה מצד זה, ויקשור שני פעמים זה על גב זה, ואחר כך יכרוך חוט הארוך סביב השבעה קצת כריכות, וקושר שני פעמים זה על גב זה, וחוזר וכורך. ^דוכן יעשה עד שישלים לחמש קשרים כפולים וארבעה אוירים ביניהם מלאים כריכות. אין שיעור לכריכות, רק שיהיו כל הכרוך והקשרים רוחב ארבעה גודלים, והענף שמונה גודלים (מד). הגה: ואם האריך הציצית, יראה ששלישיתו יהיה גדיל, ושני חלקים ענף (מה) (רמב"ם פ"א). ^הנוהגים לכרוך באויר ראשון שבעה כריכות (מו), ובשני תשעה, ובשלישי אחד עשר, וברביעי שלושה עשר, שעולים כולם ארבעים, כמנין ה' אחד שעולים ל"ט, ועם השם הם ארבעים (מז). ^ונהגו לעשות בסוף כל חוט קשר, כדי שיעמוד בשזירתו (מח).

^גמנחות ל״ח ול״ט.  ^דהרא״ש.  ^הבית יוסף.  ^ונמוקי יוסף והרוקח.

(מד) והענף שמונה גודלים – ראינו בהקדמה לסימן שהציצית עשויה מחלק שהחוטים שבו כרוכים יחד (חלק זה קרוי 'גדיל'[27]), וחלק שני שבו החוטים תלויים בנפרד (הנקרא 'ענף'). אין שיעור מן התורה ליחס בין אורך הענף לחלק הקשור, אך יש צורך מן התורה ששני החלקים יהיו נפרדים על ידי קשר. חכמים נתנו בדבר שיעור ואמרו שאורך הציצית כולה הוא שנים עשר אגודלים, כלומר עשרים וארבעה סנטימטרים[28]; וכן תקנו שהציצית תהיה שליש כריכה ושני שליש ענף. נסביר את משמעות שילוב הגדילים עם הענף: הסברנו בסימנים הקודמים שמהות מצוות הציצית היא להפוך את עולם המעשה למצווה, לכרוך את עולם החול יחד עם הקדושה. קיום המצוות אינו מעשה בעלמא, אלא יש בו כדי לקדש את חיינו, ואת זאת מסמלת הציצית. כך גם הסברנו את המיזוג שבין הלבן והתכלת; הכריכה היא חיבור חזק בין התכלת – שהיא הארה מלמעלה – ובין מעשה האדם. ובהמשך לכך: הכריכה מסמלת את הקדושה שבמצוות, שעל ידה האדם קשור לה' וירא מפניו יתברך, ומכוון את מעשיו על פי הדרכותיו; ואילו החוטים הנפרדים מסמלים את אפשרות האדם לתת ביטוי אישי למעשיו. תחילת החיבור היא בכריכה מפני שקודם כול על האדם לקבל את היראה על עצמו, ורק אחר כך ניתנת לו עצמאות לפעול על פי תכונותיו הוא.

(מה) ושני חלקים ענף – לדעת הרמ"א יש להקפיד על יחס של שליש ושני-שלישים, לכן אם חוטי הענף ארוכים יש להוסיף על הכריכות, או לקצר את החוטים. אולם המחבר אינו מקפיד על כך.

(מו) שבעה כריכות – מספר הכריכות שבין קשר לקשר אינו הלכה אלא תלוי במנהג. הבית יוסף מביא את דברי הגמרא לעניין מספר הכריכות: "הפוחת לא יפחות משבע, כנגד שבעה רקיעים. והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, כנגד שבעה רקיעים וששה אווירים שביניהם". הרקיעים שבין שמים לארץ מסמלים את המחיצות שיש בין האדם הארצי לבין הא-ל העליון והנשגב, ומצוות ציצית מסמלת את החיבור שביניהם.

(מז) הם ארבעים – וישנם מנהגים נוספים במספר וסדר הכריכות, וכולם מבוססים על הרעיון שהביא המחבר, לרמוז על אחדות השם. אחד המנהגים הוא לכרוך כך: 10, 5, 6, 5, כאותיות שמו הקדוש[29]; ויש נוהגים[30]: 7, 8, 11, 13, משום ששבע ושמונה יחד הם חמש עשרה, כערך שתי האותיות הראשונות של שם ה', ומוסיפים אחת עשרה כערכן של שתי האותיות האחרונות של השם, ושלוש עשרה כגימטריה של 'אחד'. כל המנהגים רומזים לכך שהאדם נושא בבגדיו את שמו של השם, והכול כדי שיקדש את חייו ואת פָעלוֹ, כדברי הכתוב "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'".

(מח) שיעמוד בשזירתו – שמא ייפרם וייראה כאילו יש יותר משמונה חוטים, כדברי הרמ"א בסעיף ג'.

סעיף טו

^זיש אומרים שצריך לדקדק שיתלה הציציות לאורך הטלית, דבעינן שתהא נוטפת על הקרן (פירוש: תלוי על הקרן), ואם היה ברחבו לא היה נוטף, שהרי כלפי קרקע היה תלוי (מט). ^חיש אומרים שאין לתת שום בגד בנקבי הטלית שמכניסים בה הציציות, ויש מתירין, וכן נהגו (נ).

^זכל בו וארחות חיים והרוקח.  ^חאגור וארחות חיים הביאם לשתי הדעות.

(מט) כלפי קרקע היה תלוי – דברים אלו מביא בית יוסף בשם כמה ראשונים, ונתקשו הפוסקים בהבנתם המדוייקת. הפירוש המקובל הוא שמדובר על טלית צרה וארוכה, ואזי יש לקשור את הציציות קרוב יותר למימד האורך שלה[31]. יש שהציעו ציורים שונים לכך שבזמן העיטוף הציציות יימשכו לכיוון הבגד עצמו ולא כלפי הקרקע[32]. ויש שפירשו שהקשרים לא יתחילו סמוך מאוד לנקב במקביל לבגד, אלא תחת הבגד[33]. מפאת ריבוי הפירושים קשה ללמוד הלכה למעשה מסעיף זה.

(נ) וכן נהגו – מנהגם היה להוסיף בכנף הבגד מעין טלאי לחיזוק, ויש שחששו שדבר זה נראה כעין הוספה לציציות. ומכריע המחבר כמנהג המתירים.

1 מנחות דף לט ע"ב: "גדיל – שנים, גדילים – ארבעה".

[2] ספרי במדבר, פרשת שלח פיסקא קט"ו: "ועשו להם ציצית – שומע אני יעשה כולה גדילים, ת"ל ציצית. הא כיצד, שתהא גדילה יוצאה מן הכנף, וציצית מן הגדילה".

[3] לימוד דומה נראה להלן בתחילת סימן י"ד, ששם לומדים מהפסוק "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית" שהטלת הציציות פסולה בגוי. אולם דין "לשמה" לפי הרמב"ם הוא דווקא על עשיית החוט.

[4] בין הפוסקים המקלים אפשר למנות את הרב  קוק באורח משפט סימן קכ"ב; הרב פסח צבי פרנק בהר צבי אורח חיים סימן י; הרב חיים עוזר גרודז'נסקי באחיעזר חלק ג סימן סו; חזון איש אורח חיים סימן ו אות י; והסכים עימם הרב עובדיה יוסף. לעומתם המנחת יצחק, בחלק ב סימנים צו-צט אוסר.

[5] המשנה ברורה כותב (בס"ק ד): "שיאמר בפירוש, לא במחשבה בעלמא. ואפילו בדיעבד צריך עיון אי מהני מחשבה". אמנם מקור החיוב לומר ולא להסתפק במחשבה הוא בדברי המרדכי (הל' ציצית אות תתקמ"ט), ואינו מובא ברמב"ם ובטור, ואם הדבר היה מעכב – לא היו שותקים. ובהשוואה להלכות תפילין, דין עשיית הציצית דומה יותר לעיבוד הקלף (סימן ל"ב סעיף ח), ולא לכתיבה, החמורה יותר (שם סעיף יט. על פי כף החיים כאן אות ב).

[6] לשון הרמב"ם (הל' תפילין ומזוזה וספר תורה פ"א הי"א): "שהכותי על דעת עצמו הוא עושה, לא על דעת השוכר אותו. לפיכך כל דבר שצריך מעשה לשמו, אם עשהו הכותי – פסול".

[7] לשון הרא"ש (הלכות ספר תורה סימן ג') בעניין עיבוד העור לשם מצוות ספר תורה: "וכתב הר"ר ברוך ז"ל דאם העובד כוכבים מעבדו וישראל עומד על גביו ומסייעו – יש בו ממש, דעובד כוכבים עביד אדעתא דישראל טפי מכותי … ונהגו העם כמ"ש הר"ר ברוך, כי אין עבדנים ישראל מצויין בכל המקומות".

[8] שכתב הרא"ש שם בפירוש שאנו מקלים רק בפעולות הנעשות ברגע אחד, כגון עיבוד העור (כלומר הכנסתו לסיד) ומילה: "ולא אמרינן (באלו) עובד כוכבים אדעתא דנפשיה קא עביד כיון דברגע נעשית – ודאי הוא עושה על דעת מה שישראל אומר לו". לכן כתב הרא"ש שפעולה מתמשכת, כגון כתיבת תורף הגט – פסולה אם נעשית על ידי גוי. אך טוויית הציצית אינה נעשית ברגע, ולכן קשה מדוע כתב המחבר שהרא"ש מקל. והביא קושיה זו בביאור הלכה ד"ה "וישראל" בשם הדגול מרבבה, חידושי ר"ע איגר ו"שארי אחרונים". ויש לשים לב שהואיל והרמ"א לא העיר, הרי הקושיה גם עליו. ויש ליישב שיטתם.

[9] ס"ק י"א. וכן כתב ערוך השלחן סעיף ו'.

[10] בעיקר נראה לי להסביר שחלקו הרמב"ם והרא"ש אם שייך דין "ישראל עומד על גביו" של הגוי כשיש צורך בעשייה לשמה; לרמב"ם הדבר אינו מועיל, ולרא"ש מועיל (ופירשו מחלוקתם לגבי עיבוד ספר תורה). ומדינו העקרוני של הרא"ש אפשר להקל גם בטוויית ציצית. אמנם קשה מכך שגם לדעת הרא"ש לא תועיל בכתיבת גט עמידה על גביו, והרי משך הזמן הוא כמו בטווייה. ותירוצים רבים נאמרו לקושיה זו. ואולי יש מקום לומר שלא רצה הרא"ש להקל בדבר ערווה כפי שהקל בעשיית מצווה.

ולתרץ דברי המחבר (והרמ"א), מעמיד הביאור הלכה (שם) במקרה ש"טויית ציצית לטלית נמי שאין נמשכת אלא רגעים אחדים … וא"כ לפ"ז אם נמשכת הטוייה זמן הרבה, נראה דלכו"ע לא מהני בעומד על גביו". ועיין תירוצים נוספים בספר "נתיבות חיים" בשם החזון איש. ונראה להוסיף לדבריהם, כי סוף סוף מה לי אם המצווה מתמשכת או נעשית ברגע, ובאמת אין הפרש בין רב למעט, אלא הכל הולך אחר ההתחלה: אם הגוי מתחיל לעשות על דעת היהודי הרי זה נקרא "לשמה". אולם בכתיבת תורף הגט אין זה מעשה אחד וכוונה אחת, אלא יש בכתיבה זו כמה כוונות: צריך לכתוב לשמם את השמות, הזמן והמקום, ובינתיים כותבים את הטופס. ואולי זאת כוונת הרא"ש שנחשבת הכתיבה דבר שנמשך זמן, שקשה לומר שבכמה כוונות שונות ייחשב הגוי כידו של ישראל. אבל טווית הציצית הרי כולה דבר אחד, ואם בתחילתה נחשב מעשה הגוי כיד הישראל – גם ההמשך, שאין בו שינוי, נמשך אחר ההתחלה. והגע עצמך: גם כשיהודי טווה, אין הוא צריך לחשוב בכל רגע על כך שהטווייה לשמה, אלא רק בהתחלה; מה שאין כן בכתיבת התורף, שכל חלק שבו צריך כוונה מחודשת.

[11] כדברי הלבוש, ערוך השולחן (סעיף ח) ועוד (ראה שערי תשובה ס"ק ב). ולא כמגן אברהם (ס"ק ג. וראה משנה ברורה ס"ק טו).

[12] ונראה לי שכל שכן חוט העשוי מג' או ד' סיבים, שאם נפרם פסול. ולא כמשנה ברורה בס"ק י"ז.

[13] יש אחרונים החולקים על עצה זו, שלא יראה כמוסיף קשרים (ראה פרי מגדים ומג"א בשם הלבוש בסוף סעיף יד, ומשנה ברורה ס"ק י"ח). ולמעשה אפשר לסמוך על המחבר והרמ"א, שהסכימו שניהם לדעה אחת.

[14] מנחות מא ע"ב, וכן פסק הרמב"ם.

[15] כאן, ובתחילת הסימן הבא.

[16] מקורו בשל"ה (מסכת חולין פרק נר מצוה, כ): "ואל יחתוך ראשי החוטין בסכין, שנאמר 'לא תניף עליהם ברזל', ויפסוק אותם בשיניים שהם ל"ב, ויפסקו בחוטין שהם ל"ב, בשם רבי דוד ב"ר מנחם". והובא בשולחן ערוך הרב כאן סעיף כ"ד; ורָמז לכך במגן אברהם ס"ק י"ח; ובמשנה ברורה ס"ק ס"א.

[17] "ושפך וכסה – במה ששפך בו יכסה, לא יכסנו ברגל שלא יהו מצוות בזויות עליו" (ספרא אחרי מות פרשה ח פרק יא; חולין פז ע"א).

[18] ויש שפירשו שמדובר על שאריות חוטים שנטוו ונשזרו לצורך ציצית, וזאת משום שאחרת הם פסולים משום שאינם לשמה. כך או כך, אין להשתמש לצורך המצווה בשאריות, אלא בצמר חשוב.

[19] בבא קמא דף צד ע"א: "תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה ואפאה והפריש ממנה חלה, כיצד מברך?! אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר: 'בוצע ברך נאץ ה'".

[20] השימוש הנכון הוא לשון שאילה על חפצים ולשון הלוואה על כסף. וההבדל בין הלשונות: השואל מחזיר את הדבר השאול, ואילו הלווה מחזיר את ערך ההלוואה, ולא את הדבר עצמו. וכך יש לקרוא את דברי המחבר כאן: חוטים, אף על פי שנקראים שאולים – כוונתו להלוות את החוטים, ולכן יוצאים בהם.

[21] דין השאלת טלית מצוייצת יבואר בעז"ה בסימן י"ד סעיף ג.

[22] משנה עבודה זרה פ"ג מ"ה. וראה ברמב"ם תחילת פ"ח מהלכות ע"ז.

[23] שני האיסורים נתבארו במשנה תמורה פ"ו, וברמב"ם הלכות איסורי מזבח פ"ד (וראה שם ה"ז, איסור שימוש בצמר בהמה שנעבדה לצורך בגדי כהונה).

[24] ראה למשל בשו"ע קנ"ד, יא; תקפ"ו, ג; וברמ"א קנ"ג יא.

[25] שתי האפשרויות נזכרות ברש"י ובבית יוסף. מלשון המחבר משמע כאפשרות הראשונה, אולם מהערת הרמ"א נראה שמתייחס דווקא לאפשרות השנייה.

[26] ראה דברינו בסימן י' ס"ק ו'.

[27] וכאמור אין לבלבל גדיל זה עם הגדיל שדובר בו לעיל בסעיף יא, שהוא חלק מן הבגד, ולא חלק מן הציצית.

[28] לדעה המחמירה, כפי שראינו למעלה בסעיף ד'.

[29] מובא במגן אברהם (ס"ק כ"ב) ובכף החיים (אות מ"ז) בשם ר"ש מלכו, והוסיף כף החיים בשם מהריק"ש "דכן נוהגים רוב העולם".

[30] מובא כאן במגן אברהם בשם השל"ה, ובט"ז ובכף החיים בשם האר"י ז"ל.

[31] כך במגן אברהם ועוד. והסיק שהעיקר שלא יהיה תלוי באלכסון. אלא שקשה לשון "נוטפת על הקרן", שהלא בכל מקרה נמשכות הציציות כלפי הקרקע, ולא כלפי הבגד. וראה ביאור הלכה ד"ה "לאורך הטלית".

[32] ראה בשערי תשובה ס"ק כ"ו בשם כמה אחרונים.

[33] ט"ז ס"ק י"ז.