שולחן ערוך כפשוטו

הלכות ציצית

סימן י"ב

ציצית שחוטיה נפסקו ובו ג' סעיפים

ראינו בסימן הקודם (סעיף ד') שמהתורה אין שיעור לאורך הציצית, ומדברי חכמים יש  לעשות את החוטי ציצית באורך י"ב אגודלים, שהם עשרים וארבעה סנטימטרים. סימן זה עוסק באורך חוטי הציצית שנעשו כהלכתם אלא שאחר כך נקרעו; ומוסכם להלכה שאף אם נתקצרו מאוד והם קצרים מי"ב אגודלים – עדיין הציצית כשרה. ויש בכך כמה שיטות, כפי שיבואר.

סעיף א

אאם נפסקו כל חוטי הכנף ונשתייר בהם כדי עניבת כל החוטים הפסוקים ביחד – כשר (א). ואם לא נשאר כדי עניבה (פירוש: 'וירכסו את החשן' תרגום 'ויענבון') באפילו בחוט אחד שנפסק כולו – פסול (ב). גהלכך, כיון שכל אחד כפול לשנים, אם נפסקו שני ראשים (ג) – פסול, שמא נפסק חוט אחד. דולפי מה שאנו נוהגים לדקדק בעת עשיית הציצית לתת סימן בארבעה ראשים, בענין שלעולם הארבעה ראשים הם מצד אחד של הקשר והארבעה ראשים מצד האחר, אם נפסקו שני ראשים מצד אחד – כשר (ד), דודאי שני חוטים הם, והרי נשתייר מכל אחד הראש השני שהוא יותר מכדי עניבה.

הולרבינו תם לא מכשירים אלא בנשתיירו שני חוטין שלימים (ה), דהיינו ארבעה ראשים (ו), שכל אחד מהראשים ארוך י"ב גודלים, אז מכשירים כשנפסקו השני חוטין אחרים אם נשתייר בהם כדי עניבה (ז). אבל אם נפסקו שלושה חוטין (ח), אף על פי שנשתייר בהם כדי עניבה – פסולים. ומפני כך כשנחתכו שלשה ראשים, אם לא דקדק בעת עשיית הציצית שיהיו ניכרים הארבעה ראשים שמצד אחד של הקשר (ט) – חיישינן שמא כל ראש הוא מחוט אחר, ונמצא שאין כאן אלא חוט אחד שלם, הילכך מספיקא פסול. הגה[1]: וכל שכן אם דקדק שיהיו ניכרין הארבעה ראשים שבצד אחד, ונפסקו שלושה ראשים בצד אחד, דפסול; דאז ודאי נפסקו שלושה חוטין. ואם נפסקו בשני צדדין נמי פסול, שמא שלושה חוטין הם (דרכי משה). אבל אם לא נחתכו אלא שני ראשים – מכשרינן בכדי עניבה (י). והלכה כסברא ראשונה. מיהו היכא דאפשר, טוב לחוש לסברת רבינו תם. הגה: ונוהגין כר"ת (יא) ([אגור] (אגודה) סימן ט"ו).

אמנחות ל״ח לפירוש הרא״ש.  בשם ל״ט.  גטור.  דבית יוסף מדברי מהר"י אבן חביב.  המנחות ל״ח שם ברש״י ותוספות.

 

(א) כשר – "כדי עניבה" הוא אורך המאפשר לענוב את החוט, כלומר לעשות בו קשר פשוט[2]. המחבר מביא תחילה את שיטת הרמב"ם (שכמותה גם יפסוק לבסוף), שהציצית אינה נפסלת אף אם כל החוטים נפסקו, ובתנאי שלא נפסק אפילו חוט אחד עד כדי שלא נשאר בו כדי עניבה. בהמשך יביא המחבר את שיטת רבנו תם, שמכשיר רק אם שני חוטים נשארו שלמים לגמרי, כלומר באורך י"ב אגודלים.

 

(ב) פסול – כלומר: חוט שלא נשאר בו כדי עניבה נחשב כאילו נפסק כולו, והוא פוסל את הציצית.

 

(ג) נפסקו שני ראשים – לגמרי, שלא נשאר בהם כדי עניבה.

 

(ד) מצד אחד כשר – משום שהם משני חוטים שונים. ואף אם לא נשאר כדי עניבה בצד זה אנו מצרפים את האורך שנשאר בצד השני של החוט.

 

(ה) שלימים – משני הצדדים.

 

(ו) ארבעה ראשים – מאותם שני חוטים.

 

(ז) כדי עניבה – אפילו רק מצד אחד.

 

(ח) נפסקו שלושה חוטין  – אפילו מצדם האחד.

 

(ט) שמצד אחד של הקשר – לכאורה הוא הדין גם אם דקדק בכך, שהלא כשנפסקו שלושה ראשים ייתכן שהם משלושה חוטים שונים, והדבר נכון בין אם שניים מהם בצד אחד והשלישי בצד שני, ובין אם שלושתם באותו הצד. אלא שאם הקפיד על כך, ונחתכו שני ראשים בצד אחד ואחד בצד שני, ויש לו  סימן כלשהו ששני הראשים שנפסקו משני צדדים הם מאותו החוט – כשר[3].

 

(י) בכדי עניבה – מפני שאפילו אם ראשי החוטים שנפסקו הם מחוטים שונים, כלומר ששני חוטים אינם שלמים עוד, שני החוטים האחרים נותרו שלמים.

 

(יא) כרבינו תם – לפי הרמ"א חייבים לחוש לדברי רבנו תם, ואין זו רק מידת חסידות כפי שסובר המחבר.

 

סעיף ב

והיכא דצריך כדי עניבה ומתוך שהחוטים עבים אינו יכול לענבם, ואלו היו דקים היה בהם כדי עניבה – כשר. הגה: ומשערין בחוטין בינונים (יב) (דברי עצמו).

ומנחות ל"ח.

 

(יב) בחוטין בינונים – קשה מאוד לשער במציאות מהו בדיוק שיעור השיריים הכשרים, ואפשר לסמוך על דברי הביאור הלכה[4] שבארבעה סנטימטרים יש בוודאי כדי עניבה.

 

סעיף ג

זכדי עניבה, לרש"י מן הענף (יג); ולר"י אפילו נחתך כל הענף ולא נשאר כדי עניבה אלא מן הגדיל – כשר (יד). ומנהג העולם כרש"י, והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר"י (טו).

זמנחות ל"ח.

 

(יג) מן הענף – כלומר שמודדים מהקשר האחרון, מהציציות הנפרדות היוצאות מן הגדיל.

 

(יד) כשר – ובתנאי שיפתח חלק מקשרי הגדיל, כדי שיהיה חלק קשור ("גדיל") וחלק נפרד ("ענף"); וזאת משום שהצורך בגדיל ובענף הוא דין יסודי (כפי שראינו בסימן י"א).

 

(טו) לסמוך על ר"י – כאן מלמדנו המחבר דרך בפסיקה, שלכתחילה יש להשתדל לקיים את המצוות בצורה הטובה ביותר, אולם בשעת הצורך אפשר לסמוך על שיטות מקילות יותר. מלשון המחבר משמע שאפשר אף לברך על טלית זו, אולם יש אחרונים שפסקו[5] שלא יברך, משום שבנוגע לברכות יש להחמיר; וכך ראינו במספר מקומות לעיל[6].

[1] בנדפס דברי רמ"א אלו בסוף הסעיף.

[2] בסעיף ב' כותב הרמ"א שמשערים זאת בחוטים בינוניים. הביאור הלכה (בתחילת הסימן) הוכיח שאורכו לא יותר משני אגודלים, כלומר ארבעה סנטימטרים.

[3] עיין משנה ברורה ס"ק ט', שכתב שדברי המחבר הם לאו דווקא, ואזי דברי המחבר דומים להערת הרמ"א. ואנו הסברנו על פי דברי הרא"ש המובאים בבית יוסף. וה' יצילני משגיאות.

[4] הבאנו דבריו למעלה בהערה 2.

[5] עיין מג"א ס"ק ז', וכף החיים אות ט"ז.

[6] יש אומרים שגם אין לצאת בבגד זה בשבת לרה"ר. אולם בניגוד לברכה, קשה יותר לבטל אדם ממצוות ציצית, מה עוד שאין זה משוי, משום שסוף סוף לובש את הציציות בשביל קיום המצווה. וכך במיוחד לפי הדעות שאין לנו היום רה"ר מהתורה.

דילוג לתוכן