סימן ט"ו

דין התרת ציצית, ודין טלית שנקרעה, ובו ו' סעיפים

בסימן זה מתבארים דינים שונים: דין טלית או ציציות שנקרעו, העברת חוטי הציצית מבגד לבגד עם כנף הבגד או בלעדיה

 סעיף א

^אמותר להתיר ציציות מטלית זה וליתנם בטלית אחר. אבל שלא להניחם בבגד אחר, לא (א). הגה: ודוקא בטלית של בר חיובא, אבל מותר להתיר הציצית מטלית של מתים (ב) (מרדכי ותוס' פרק במה מדליקין דף כ"ב).

^אמנחות מ״א ושבת כ״ב וכשמואל.

(א) לא – מאחר שיש בכך ביזוי הטלית שממנה מתיר את הציציות, ואין לבזות חפץ ששימש למצווה. אך אם  עושה זאת כדי לקשרן בבגד אחר – מותר, ואין בכך ביזוי המצווה.

(ב) של מתים – הראשונים הסבירו את המנהג להתיר ציציות מטלית של מת ואמרו שהאיסור הוא דווקא על טלית של אדם החייב במצוות, אולם טלית של מת אינה נחשבת כראויה לקיים בה מצווה, ומותר להתיר ציציותיה[1].

 סעיף ב

^באינו יכול ליקח הכנף כמו שהוא עם הציציות ולתופרו בבגד אחר, משום ד'על כנפי בגדיהם' בעינן, וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה (ג).

^ב(תנחומא) [מנחות מ"א].

(ג) בשעת עשייה – אלא אם רוצה לחתוך כנף מצוייצת מבגד אחד כדי לתופרו בבגד אחר יש תחילה להתיר את הציציות, אחר לתפור את הכנף, ורק אז להטיל את הציציות מחדש. אם לא עשה כן – פסול, משום שמהפסוק "על כנפי בגדיהם" נלמד שיש להטיל את הציצית על כנף אותו הבגד שבו תהיה הציצית תלויה גם בהמשך. אולם אם נקרע כנף טלית עם ציציותיו – מותר לתופרו בחזרה לטלית שממנה נקרע, משום שכשנעשה בכשרות בבגד זה – אין מניעה לתופרו מחדש[2].

סעיף ג

^גטלית מצוייצת כהלכתה שחלקוה לשתים, ובכל חלק יש בו שיעור להתעטף, ונשאר לכל אחת מהם ציצית אחת או שתים – אין בו משום 'תעשה' ולא מן העשוי (ד).

 ^גתשובת הרשב״א.

(ד) ולא מן העשוי – וכל חלק כשר לאחר שיוסיף ציציות בכנפותיו החדשות. אבל אם נקרע ולא נשאר בו שיעור טלית[3], הציציות שבבגד זה פסולות אף אם יתפרו מחדש את שני חלקי הבגד.

אם נקרע הבגד ולא נחלק לגמרי לשניים, כל זמן שהחלקים קשורים במקצת זה בזה הטלית כשרה, ובכל מקרה כזה אפשר לתפור את הקרע.

סעיף ד

^דנקרע הטלית תוך שלש אצבעות סמוך לשפת הכנף – אינו רשאי לתופרו (ה). פירש רש"י, דחיישינן שישתייר מחוט התפירה ויניחנו, ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית (ו). ^הולטעם זה, אפילו קֶרע כל שהוא לא יתפור. ולפי זה, טלית של צמר שנקרעה תוך שלש מותר לתפור האידנא (ז), דאין דרך לתפור בחוטי צמר (ח). ^וורב עמרם פירש, דטעמא משום דנקרע תוך שלש לית ביה תורת בגד, וכמאן דליתיה דמי (ט). ואף על גב דתפרו – כמאן דפסוק חשוב (י). ואי עבד ביה ציצית, לא פטרה לטלית. ^זולפירוש זה אם נקרע ונשתייר כל שהוא – כשר (יא). ^חויש אומרים דלרב עמרם לא נפסל אלא ציצית שהיה בו בעת שתפרו (יב), אבל אם אחר שתפרו הטיל בו ציצית – כשר. וירא שמים יצא את כולם (יג), היכא דאפשר.

^דמנחות מ"א וכרבי מאיר.  ^ההרא"ש.  ^ושם.  ^זרבינו ירוחם.  ^חנמוקי יוסף, וכן נוטין דברי רמב"ם בפרק א' מהלכות ציצית.

(ה) אינו רשאי לתפרו – זהו דין הגמרא. ומביא המחבר בסעיף זה טעמים שונים שנתנו לכך הראשונים, ואת ההבדלים ביניהם להלכה.

(ו) לשם ציצית – וחוט התפירה פסול משום שלא נטווה לשם ציצית (ולשיטה המחייבת גם הטלה לשמה הוא פסול אף משום שלא נתלה לשם מצווה). לשיטה זו, שיעור שלוש האצבעות מהכנף, שבתוכו אין לתפור, הוא משום שזהו מקום הציצית[4].

(ז) האידנא – תרגום: בזמננו. והוא מלשון הרא"ש.

(ח) לתפור בחוטי צמר – ואין לחשוש שמא יטעו להכשיר לציצית חוט שאינו של צמר, מפני שכולם יודעים שהוא פסול.

(ט) וכמאן דליתיה דמי – כלומר: הטעם לאיסור הוא שהקרע הקטן שנתלש מן הבגד אינו נחשב לבגד כלל, ואף אם יתפור אותו בחזרה לא ייחשב לגמרי חלק מהבגד, ואי אפשר להטיל בו ציצית[5].

(י) כמאן דפסוק חשוב – תרגום: עדיין נחשב כקרוע[6]. לסיכום שיטה זו (דברי רב עמרם בסעיף זה ודברי המחבר בסעיפים הקודמים): אם נקרע כנף שלם עם ציציותיו אסור לתופרו בבגד אחר, אבל באותו בגד מותר. אך אם לאחר שנקרע אין שיעור באף אחד מהחלקים – במקרה כזה גם כשתופרים באותו הבגד יש להתיר את הציציות ולהטיל אותם מחדש אחרי התפירה. ואם לחלק שנקרע אין דין בגד כלל כי הוא צר מאוד (פחות משלוש אצבעות) – התפירה אינה מועילה להחשיב את הקרע כחלק מהבגד.

(יא) כשר – בניגוד לשיטת רש"י. מכיוון שכל זמן שלא נפרד לגמרי, נחשב הקרע לחלק מהבגד.

(יב) בעת שתפרו – לפירוש זה הפסול הוא משום "תעשה ולא מן העשוי", ולא משום שאינו נחשב לחלק מהבגד. לכן אם החתיכה היא פחות משלש על שלש ואין בה ציצית, אפשר לתופרה ולהטיל בה ציצית. וכן אם נשאר בחלק הנקרע שלוש על שלוש אצבעות והציצית בתוכו, אפשר לחזור ולתופרו את הבגד, כפי שראינו בסעיף ג'[7].

(יג) ידי כולם – כלומר: קרע בקצה הבגד לא יתפור בחוט של צמר, ואפילו אם נקרע רק במשהו, כשיטת רש"י (ובטלית שאינה של צמר לא יתפור בחוט ממין הבגד, כמבואר בסוף הסימן). ואם נקרע לגמרי – לא יתפור ויטיל ציצית בחלק שתפר. כל זה ממידת חסידות, אך מעיקר הדין יש לחשוש רק לפירוש השני של רב עמרם ולפסול רק את הציציות שהיו לפני שנקרע הבגד, ואף זאת רק אם נקרע שיעור הקטן משלוש אצבעות.

סעיף ה

^טאם נקרע מנקב שהציצית תלוי בו ולמטה (יד); אם קדם הטלת ציצית לקרע, שאותו ציצית היה שם בשעת הקרע – כשר (טו). ואם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא ותפרו, ואחר כך הטיל בו ציצית; אם הוא של צמר – כשר לכולי עלמא (טז). ואם הוא של שאר מינים, שדרך לתפור בחוטין של אותו המין – לא יתפור לדעת רש"י (יז). ואם נקרע ותפרו ואחר כך הטיל בו ציצית – איכא לספוקי (יח).

^טבית יוסף.

(יד) ולמטה – בסעיף זה מסביר המחבר, על פי ההלכות שהתבארו בסעיף הקודם, כיצד יעשה במקרה של נקב שהתרחב לכיוון שפת הבגד.

(טו) כשר – כפי שהתבאר בסימן י"א סעיף י'.

(טז) לכולי עלמא – לשיטת רש"י משום שבזמן הזה אין נוהגים לתפור בחוטי צמר, ולשיטת רב עמרם משום שהאיסור הוא דווקא בחלק שנקרע לגמרי, אך אם נשאר מחובר לא בטל מהקֶרע שם בגד.

(יז) לדעת רש"י – כפי שראינו, שמא יניח את הנותר מחוט התפירה לשם ציצית.

(יח) איכא לספוקי – לרש"י ודאי כשר כל עוד הטלית היא מצמר ותופר בחוטים אחרים. וכן לפירוש השני בדברי רב עמרם, שהפסול הוא משום "תעשה ולא מן העשוי", אין כאן בעיה. אך לפירוש הראשון בשיטת רב עמרם יש להסתפק אם האיסור חל גם במקרה שנקרע הבגד אך לא נפרדה ממנו כל החתיכה; שהלא לשיטה זו כל האיסור אינו אלא משום שהקרע אינו נחשב כבגד, וכאן החלק שנקרע אינו נפרד לגמרי מהטלית. וכאמור למעלה, ספק זה הוא ל"ירא שמים" המחמיר ככל השיטות, אך מעיקר הדין תפירה נחשבת לחיבור, כפירוש השני בשיטת רב עמרם.

סעיף ו

התופר חתיכת בגד בכנפי הטלית (יט), וכן מה שנוהגים לתפור סביב הנקב שהציצית בו; אם הטלית של משי ותופרו בחוט משי לבן – יש לחוש בדבר לדעת רש"י (כ), שלא תהא שום תפירה למטה משלש ולמעלה מקשר גודל (כא). הגה: והוא הדין בכל מקום שתופר בחוט שהוא מין הציצית, דחיישינן שמא יקח אותו חוט לחוטי הציצית (כב) (ת"ה סי' מ"ו בשם הגהות מיימוני).

^יהגהות מיימוני פרק א' מהלכות ציצית לפירוש הבית יוסף.

(יט) בכנפי הטלית – כלומר: על הכנף, לחזקו או לנוי.

(כ) לדעת רש"י – החושש, כפי שהתבאר בסעיף ד', שישתמשו בחוט הנשאר מהתפירה לציצית.

(כא) מקשר גודל – אבל לשיטת רב עמרם אין כאן שום חשש איסור. וכבר ביארנו שמעיקר הדין אפשר לסמוך על רב עמרם.

(כב) לחוטי הציצית – הרמ"א מוסיף שהחומרא כאן אינה דווקא במשי, שהרי לשיטת רש"י אין לתפור במקום הראוי להטלת ציצית בחוט ממין הבגד בכל מין שהוא, שמא ישתמשו בחוט שנשאר לציצית.

[1] ראה סימן י"ט סעיף ב.

[2] בשני תנאים: שיהיה בשאר הבגד שיעור עיטוף, כפי שמבואר בסעיף הבא; ושבחלק הנקרע יש שלוש אצבעות, כפי שיבואר בסעיף ג'. הסברנו על פי המגן אברהם, יעויין שם.

[3] שיעור זה מתבאר בסימן הבא.

[4] כפי שהתבאר בסימן י"א סעיף ט'.

[5] אולם אפשר להטיל את הציציות למעלה מהקרע, ובתנאי שיש אפשרות להשחיל את הציצית מעל החתיכה שנתפרה, כפי שראינו בסימן י"א סעיף יא. וזוהי גם דעתו של המשנה ברורה בס"ק יב.

[6] והקשו המפרשים (ראה למשל ב"ח, ט"ז והגהות הגר"א כאן), שבכל מקום תפירה נחשבת חיבור, כמו שראינו למעלה בסעיף ב'. ובאמת נראה שמשום קושיה זו הביא המחבר פירוש נוסף בדברי רב עמרם. אמנם ניתן לתרץ: יש לחלק בין תפירה שמחברת שני חלקים חשובים לבין תפירה שמחברת חלק חשוב עם קרע שאינו חשוב, כפי שבנידון דידן.

[7] כך פירש המגן אברהם. ולפירוש זה מתורצת קושיית הב"ח, שתמה על השולחן ערוך מהסוגיה הפוסלת כשנקרע אמה על אמה. והתשובה היא ששם (ובסעיף ב') מדובר בבגד אחר, וכאן מדובר באותו הבגד.