סימן י"ד

דיני ציצית שעשאן גוי ונשים, וטלית שאולה ובו ה' סעיפים

סימן זה עוסק בשני דינים, שאחד מהם עשוי לפסול את הציצית והשני עשוי לפטור את הבגד מציצית. שני דינים אלו חלים אף על פי שהדבר אינו ניכר, והבגד נראה כשר לגמרי. הדין הראשון – דינהּ של ציצית שנקשרה על ידי מי שאינו מחויב במצווה, כגוי וכאישה; והשני – דין הלובש טלית שאינה שייכת לו.

 סעיף א

^אציצית שעשאן גוי – פסול, דכתיב: 'דבר אל בני ישראל', לאפוקי גוים (א). ^באשה כשרה לעשותו (ב). הגה: ויש מחמירין להצריך אנשים שיעשו אותו (ג), וטוב לעשות כן לכתחלה (ד) (מרדכי ה"ק, והגהות מיימון מהלכות ציצית, ותוס' דף מ"ב).

^אמנחות מ״ב.  ^בהתוספות והרא"ש שם.

(א) לאפוקי גוים – בסימן י"א ראינו כי מהפסוק "גדילים תעשה לך" נלמד שעשיית החוטים, כלומר טווייתם, צריכה להיות 'לשמה'. כאן לא מדובר על הטווייה אלא על קשירת החוטים לבגד, אך גם בקשירה יש צורך בעשייה, כפי שנלמד מהפסוק "דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם". מהמילים "דבר אל בני ישראל" הסמוכות לציווי העשייה למדנו שגוי פסול לעשייה זו.

(ב) אשה כשרה לעשותו – אף על פי שפטורה ממצווה זו, משום שהפסוק ממעט רק את מי שאינו שייך במצוות כלל, ולא את הפטורים מהמצווה.

(ג) שיעשו אותו – לשיטת ראשונים זו אנו אומרים בציצית "כל שאינו בלבישה אינו בעשייה". המחבר לא קיבל חומרא זו משום שאינה מופיעה בגמרא אלא לעניין תפילין[1], ובציצית מובא לימוד מפסוק הממעט גויים בלבד.

(ד) לכתחילה – גם הרמ"א אינו מקבל לימוד זה מעיקר הדין, אך פוסק שטוב להחמיר כך לכתחילה. אמנם כאשר אין איש שיכול לקשור את הציציות, או אם כבר קשרה אותן אישה – יש לסמוך על שיטת המחבר, מפני שבאמת אין מצוות ציצית דומה בדבר זה לתפילין, שבה קישרה התורה בין החיוב להניחן לאפשרות לכתבן.

סעיף ב

^גהטיל ישראל ציציות בבגד בלא כוונה (ה), אם אין ציציות אחרים מצויים[2] להכשירו יש לסמוך על הרמב"ם שמכשיר, אבל לא יברך עליו (ו).

^גהרא"ש בהלכות ציצית פוסל, והרמב"ם בפרק א׳ מהלכות ציצית מכשיר.

(ה) בלא כוונה – כאמור, טוויית הציצית צריכה להיעשות לשם המצווה. ונחלקו הראשונים בדבר הטלת הציצית בבגד: הרמב"ם הבין שאין צורך שהקשירה תיעשה לשמה (ולכן יש צורך בדרשה נפרדת כדי לפסול את תליית הציציות על ידי גוי), אך היו ראשונים[3] שסברו שדין טווייה לשמה כולל גם את תליית החוטים, מפני שזו עיקר המצווה[4]; ולשיטתם אף אין לתת לקטן להטיל ציצית[5].

(ו) לא יברך עליו – משום שנחלקו הראשונים בדבר, וספק ברכות להקל.

סעיף ג

^דהשואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת – פטור מלהטיל בה ציצית כל שלושים יום, דכתיב: 'כסותך', ולא של אחרים (ז). אבל אחר שלושים יום חייב מדרבנן, מפני שנראית כשלו (ח). הגה: ואם החזירו תוך שלושים וחזר ולקחו – אינו מצטרף, רק בעינן שלושים יום רצופים (נימוקי יוסף הלכות ציצית). ^השאלה כשהיא מצוייצת – מברך עליה מיד (ט).

^דחולין ק״י, מנחות (ל״ו) [מ"ד].  ^התוספות שם, והרא״ש שם בחולין.

(ז) ולא של אחרים – מדובר בזמן שסתם בגדים היו של ארבע כנפות, ולא לבשו אותם דווקא לשם המצווה. השאילה כאן היא לצורך לבישה, והשואל פטור מציצית משום הלימוד שהביא המחבר; ואף אם הטיל בטלית זו ציצית – לא יברך עליה. ונראה לי שאף שפטור בבגד זה מציצית, בכל זאת אם הטיל בו ציציות – יכול לצאת בו בשבת לרשות הרבים[6], כפי שאפשר לצאת בשבת בטלית מצוייצת גם בלילה. שכיוון שלאחר שלושים יום יתחייב – נחשבת הציצית כנוי לטלית, ואין זה משוי.

(ח) שנראית כשלו – ולפי שחייבו בכך חכמים יש גם לברך על טלית זו.

(ט) מיד – כאן אנו מניחים ששאל את הטלית לצורך קיום המצווה, ולכן נעשה המשאיל כנותן במתנה על מנת להחזיר והטלית נחשבת שייכת לשואל, וממילא יכול לברך. אמנם, אם לא החזיר בזמן המוסכם – מתברר למפרע שכל ברכותיו היו לבטלה[7].

יש מי שכתב שאם שואל טלית מחברו רק "לשם הכבוד", כגון לעבור לפני התיבה או לעלות לתורה או לדוכן – לא יברך[8]. אולם לא מצאנו חילוק זה בבית יוסף, וגם מסברה נראה לומר שכוונתו של העולה לתורה המתעטף בטלית היא גם לצורך מצוות ציצית. יתרה מזו, בכך שמברך על העיטוף בציצית – מראה שכוונתו גם לשם המצווה.

סעיף ד

^ומותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה (י), ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת. הגה: והוא הדין בתפילין (נ"י פרק הספינה). אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא דעתו, דחיישינן שיקרע אותו בלמודו (יא) (נ"י הלכות קטנות).

^והרא״ש שם בחולין, וסמ"ק, ורבנו ירוחם.

(י) ולברך עליה – מכיוון שנוח לו לאדם שתיעשה מצווה ברכושו[9]. כלומר: משערים שרצונו של אדם שישתמשו ברכושו לצורך מצווה בזמן שאינו צריך את החפץ, משום ש"זה נהנה וזה לא חסר". ואמנם אם אין זה לצורך מצווה אסור להשתמש בלי רשות הבעלים[10], אך לצורך מצווה אנו משערים שהבעלים מסכים, מפני שרצונו הוא שאחרים יקיימו מצווה, וכן שהמצווה שנעשית בממונו תזכה גם אותו.

(יא) בלימודו – כך תירצו ראשונים את האיסור לשאול שלא מדעת ספרי חברו[11] על אף שיש בכך מצווה. וביאור הדברים: בספרים, הואיל ואפשר שייקרעו – איננו מעריכים שנוח לאדם שישאלו ממנו לצורך מצווה, אלא יש לבקש את רשותו. מטעם זה הסתייג מעט המשנה ברורה (ס"ק יג) גם מההיתר הגורף לקחת טליתו של חבירו, מאחר שייתכן שבימינו אנשים מקפידים שאחרים לא ילבשו את בגדיהם אף לצורך מצווה, בגלל ענייני נקיות וכדומה[12].

סעיף ה

^זטלית של שותפין חייבת בציצית, דכתיב 'על כנפי בגדיהם' (יב).

^זחולין קל״ו.

(יב) בגדיהם – המחבר עוסק במקרה ששני השותפים חייבים במצווה. ואם לאו, יש לחלק בין המקרים השונים:

בשותפות עם אינו יהודי – לא יברך, כי לדעת רבים פטור מציצית במקרה כזה.

בשותפות עם אישה – חלקו האחרונים. ונראה לי שיכול לברך[13], משום שאף על פי שאישה אינה חייבת בציצית – הרי היא שייכת למצווה, ואף יכולה להכניס את עצמה לכלל חיוב; ולכן לעניין זה לא גרע חלקה[14].

טלית המשותפת לקהל – יברך, כיוון שלכך עומדת טלית זו[15].

[1] מנחות דף מב ע"ב: "ספר תורה, תפילין ומזוזות שכתבן צדוקי, כותי, עובד כוכבים, עבד, אשה, וקטן מומר – פסולין, שנאמר: 'וקשרתם' 'וכתבתם', כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה, כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה".

[2] בדפוס ראשון במקום "מצויים": מתוקנים.

[3] רש"י סוכה ט ע"א ד"ה "פסולה"; ורא"ש בהלכות ציצית סימן י"ד.

[4] לרש"י ולרא"ש עיקר העשייה היא התליה, והיא ודאי צריכה כוונה, אלא שמחדשת הגמרא שגם הטווייה צריכה עשייה לשמה. ולרמב"ם הרי זה ההיפך: עשיית החוטים היא עיקר הכנת המצווה, ויש צורך בטווייה לשמה כדי שלא יוגדרו כסתם חוטים אלא כציציות. ואפשר להוסיף שבעצם קשירת הציצית על הבגד מעיד שעושה זאת לשם מצווה, שהרי אין משמעות אחרת לקשירה זו, מה שאין כן בטוויית החוטים. להלכה צריך לכולי עלמא טווייה לשמה, וכך חלה מעין קדושה על הציציות, ולכתחילה יש צורך גם בקשירה לשמה.

[5] ועיין מ"ב ס"ק ד' המביא פוסקים שמקילים כאשר גדול עומד על גביו ומלמדו לעשות לשמה.

[6] ראה בהקדמתנו לסימן י"ג.

[7] כפי שאומרים הפוסקים לגבי לולב. וראה כאן משנה ברורה ס"ק י"ב.

[8] הובא בשם ים שלמה ומג"א ובט"ז, שדחו ראיותיו. וכן במשנה ברורה (ס"ק יא), שאחר ההתלבטות הציע שכששואל מאדם פרטי – יכוון לא לקנות, כדי לצאת מהספק. ובדין טלית השייכת לציבור לכו"ע יברך, כפי שנבאר לקמן בהערה 15.

[9] "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה" (בבא מציעא דף כט ע"ב, ועוד).

[10] "שואל שלא מדעת גזלן הוי" (בבא מציעא דף מג ע"ב; שו"ע חו"מ שנ"ט, ה).

[11] הנזכר בבא מציעא דף כט ע"ב.

[12] בבית יוסף כאן הביא את האיסור להשתמש בספר חברו, ואני מסתפק מדוע לא הביא זאת בשולחנו הערוך. אפשר שלא הזכיר זאת כאן פשוט משום שעוסק בהלכות ציצית. אולם ייתכן שהמחבר מסתייג מחילוק זה, ולדעתו הכלל "ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה" אינו רק הערכה לדעת רוב בני האדם, אלא זוהי נורמה מחייבת להתנהגות – ההלכה מחנכת את האדם להשאיל את דבריו לצורך מצווה כשאינו חסר מכך דבר. לפי זה אין חילוק בין טלית, תפילין וספרים, והכל מותר לשאול, ובלבד שיקפיד השואל על ניקיון הטלית ושלמות הספרים, ושלאחר השימוש יחזירם למקומם יפה יפה. את הסוגיה בבבא מציעא האוסרת ללמוד בספר חברו יסביר המחבר בשני טעמים: ראשית, מדובר שם בשומר פיקדון שהספר נמצא אצלו בקביעות, ולכן לימודו בספר אינו אקראי ויש חשש גדול לקלקול הספר. ושנית, הספרים היו אז נדירים, וזו הסיבה שנאסר השימוש בהם, כמפורש שם בסוגיה: "ספרים לא שכיחי". אולם כתבתי כל זאת רק להעיר עיני הלומדים, כי לא ראיתי סברא זו בספרים; ולא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה.

[13] ולא כהכרעת משנה ברורה בס"ק י"ז. יעויי"ש.

[14] לא מצאתי סברה זו בפוסקים לעניין זה, אולם סברה דומה נמצאת בחילוק המחבר למעלה בסעיף א'.

[15] כאן יודו החולקים בהתעטפות "לשם הכבוד", שטלית שנועדה לצורך זה ודאי יש לברך עליה.