סימן כ"ג

דיני ציצית בבית הקברות, ובו ג' סעיפים

בספר משלי (י"ז, ה) נאמר: "לֹעֵג לָרָשׁ – חֵרֵף עֹשֵׂהוּ". כלומר: הלועג לאדם מִסכן מחרף בעצם את הקב"ה, שהוא שהביא על אותו אדם את המסכנות שבו. מפסוק זה למדו חכמים שצריך לגלות רגישות רבה אל מול המסכן. בהגדרת "רש" לעניין זה נכלל גם המת – עשיית מצווה בצורה הפגנתית בנוכחות המת יש בה מעין לעג, שהרי הוא אינו יכול לקיים מצוות. ואם תשאל: הלא המת אינו מרגיש כלום? נשיב שאמנם המת אינו מרגיש, אך מצווה זו באה לחנך את האדם: הואיל וגם חייך שלך תלויים בקב"ה ועלולים להשתנות בכל רגע – אין לך לנופף במצווה מול המת שאינו יכול לקיימה. ואם ההלכה מלמדת אותנו להיות רגישים לכך אפילו אל מול המת, על אחת כמה וכמה אל מול חברו החי.

סעיף א

^אמותר ליכנס בבית הקברות והוא לבוש ציצית, והוא שלא יהא נגרר על הקברות; אבל אם הוא נגרר על הקברות – אסור משום 'לועג לרש' (א). ^בבמה דברים אמורים, בימיהם, שהיו מטילים ציצית במלבוש שלובשים לצורך עצמם (ב), אבל אנו שאין מכוונים בהם אלא לשם מצוה – אסור אפילו אינם נגררים (ג). ^גוהני מילי כשהציציות מגולים, אבל אם הם מכוסים – מותר (ד).

^אברכות י״ח.  ^ברבינו יונה שם, והרא"ש בשמו.  ^גבית יוסף ותשובת הרשב״א.

(א) לועג לרש – כמבואר בהקדמה. ובמקור הדין אין צורך לפשוט את הציצית, ובלבד שלא ייגררו ציציותיו על הקבר.

(ב) לצורך עצמם – כלומר: ההיתר לקיים את המצווה כרגיל (ובלבד שלא ייגררו הציציות על הקבר) היה דווקא בימיהם, כאשר הציציות הוטלו על הבגד הרגיל. זאת מכיוון שאז לא היה בלבישת הציצית משום החצנה של קיום המצווה, כי אלו היו בגדיו הרגילים של האדם.

(ג) אפילו אינם נגררים – משום שמצד הדין אין אנו חייבים בציצית, ולכן הלובש בגד מיוחד בעל ארבע כנפות נחשב שמקיים את המצווה בצורה הפגנתית; וכאשר הוא בבית הקברות – כאילו הוא לועג למי שאינו יכול לקיים את המצווה.

(ד) מכוסים מותר – שכאמור אין קיום המצווה נאסר בפני המת, אלא שאין להראות שמקיימים אותה.

סעיף ב

יש נוהגים לקשור שני ציציות שבשני כנפים זה עם זה כשנכנסים לבית הקברות, ^דולא הועילו כלום בתקנתן (ה).

^דבית יוסף מההיא דמנחות ל"ז.

(ה) בתקנתן – ראשית, משום שקשר זה אינו מבטל את כשרות הציציות, ולכן עדיין לועגים לרש בלבישתו. ועוד, שאם היה בכך לבטל את הציצית – נמצא שלבש בגד של ארבע כנפות בלי ציצית. את כוונת הנוהגים כך נראה להסביר שרוצים לעשות מעשה סמלי המדגיש שהם מכבדים את המת, ולכן לובשים את הציציות שלא כדרכן. אולם המחבר אינו מקבל זאת, מפני שאין די במעשה סמלי כנגד דין המפורש בתלמוד.

סעיף ג

^ההנכנס תוך ארבע אמות של מת או של קבר – דינו כנכנס לבית הקברות.

במקום שנוהגים להסיר ציצית מטלית המת בבית (ו), ^ואם הכתפִים (ז) לובשים ציצית איכא למיחש בהו משום 'לועג לרש' (ח).

^הבית יוסף ומההיא דבברכות י"ח.  ^והרא״ש בהלכות ציצית.

(ו) בבית – מביאים הראשונים מנהג להלביש את המת בטלית מצוייצת, כדי "שלא תחלוש דעתו של מת, שחושבין אותו פטור מן המצות"[1]. כלומר: באופן סמלי מלווים את המת בבגד של מצווה שקיים בחייו. ויש אומרים שמלבישים אותו בטלית, אולם מסירים ממנה את הציציות, "משום דהציצית נראה כמעיד עליו שקיים כל המצוות, ועכשיו אין הדורות כשרים, ונראה כמעיד עדות שקר בעצמו"[2]. ועל מנהג זה האחרון מדבר כאן המחבר.

(ז) הכתפים – הם נושאי המיטה על כתפיהם, המכונים אצלנו "חברא קדישא".

(ח) משום לועג לרש – ואף שעושים זאת לצורך המת, אין מקילים בהם.

[1] לשון אור זרוע ח"ב סימן תכ"א. ראה שם כל העניין.

[2] שם בשם רבינו תם.