על שולחן השבת
פרשת ויקרא
לשון חיבה
נחום אביחי בוצ'קו
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר" – הקב"ה קורא למשה ומלמד אותו את דיני הקרבנות על מנת שימסור אותם לעם ישראל.
אמנם פנייתו של הקב"ה אל משה כאן שונה מפנייתו אליו בהזדמנויות אחרות. בדרך כלל, כאשר הקב"ה מעוניין לומר דבר-מה למשה הרי הוא פונה אליו ישירות – "וידבר ה' אל משה לאמר", מדוע כאן הוא 'קורא' לו לפני תחילת הדיבור?
כתב רש"י: 'לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה לשון חיבה', והסביר ה'שפתי חכמים' שרש"י מתייחס לשני מקרים נוספים בהם מצאנו בפירוש שהקב"ה קורא למשה לפני הדיבור איתו:
1) במעמד הסנה, ההתגלות הראשונה של הקב"ה אל משה, נאמר: "וירא ה' כי סר לראות, ויקרא אליו א‑להים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני" (שמות ג, ד).
2) לפני מתן תורה נאמר: "וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר, ויקרא ה' למשה אל ראש ההר ויעל משה. ויאמר ה' אל משה רד העד בעם…" (שם יט, כ-כא).
בסנה מצינו "ויקרא… ויאמר" – לשון אמירה.
לפני מתן תורה מצינו "ויקרא… רד" – לשון ציווי.
בקרבנות מצינו "ויקרא… וידבר" – לשון דיבור.
שלשת המקרים האלה הם 'בניין אב', ומהם למדנו שבכל פעם שהקב"ה פונה אל משה ואומר או מדבר או מצוֶה – הרי הוא מקדים וקורא תחילה אל משה בלשון חיבה ורק אחר כך מדבר אליו.
כדי להבין את משמעותה של 'קריאה' זו נזדקק למאמר חז"ל במסכת יומא (ד ע"ב) שלומד מן הפסוק שלנו לימוד אחר לגמרי:
'ויקרא אל משה וידבר – למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו'.
לכאורה מאמר זה פשוט ואין בו שום חידוש, שהרי מובן שלפני שאדם מדבר עם חבירו הוא צריך לפנות אליו כדי שיידע שהוא מדבר אליו!
נראה לומר שבמאמר זה חז"ל דורשים מהאדם שבעת שיחתו עם אדם אחר – עם אשתו, עם ילדיו, עם חבריו – יהיה מרוכז בשיחה איתם באופן מקסימאלי, ולא יתעסק תוך כדי שיחה באינספור דברים אחרים. הפנייה והתקשורת בין בני אדם תהיה אישית ומרוכזת.
אם כן הוא הדין גם בפניותיו של הקב"ה אל משה – לפני כל דיבור קרא הקב"ה אל משה, ובזה כביכול הודיע כי הוא מרוכז ברגע זה במשה בלבד.
הואיל וידוע שמשה רבנו שקול כנגד כל ישראל – פנייתו של הקב"ה אל משה היא למעשה פנייה והתייחסות אל כל אחד מאיתנו באופן פרטי ואישי!
התורה בחרה לכתוב את ה'ויקרא' דווקא בשלשת המקרים הנ"ל, ללמדנו שיש שלש דרכים עיקריות בהן הקב"ה פונה אל כל אחד ואחד מאיתנו:
בסנה התגלה הקב"ה למשה כדי לייעד אותו לטפל בעם ישראל להוציאו ממצרים – ללמדנו שהקב"ה מדבר עם כל אחד מאיתנו דרך ההיסטוריה הלאומית שלנו.
לקראת מתן תורה קרא ה' אל משה – ללמדנו שהאדם הלומד תורה יכול לשמוע את הקול הא-לוקי הפונה אליו בזמן לימודו.
לפני פרשת הקורבנות קורא ה' אל משה – ובימינו התפילה היא כנגד הקרבנות – ללמדנו ולהחדיר למודעות שלנו שהתפילה היא באמת קשר מיוחד וישיר בין האדם לאבינו שבשמים.
יהי רצון שנזכה לשמוע את הקול הא-לוקי בכל הדרכים – דרך ההיסטוריה של עמנו, תוך כדי לימוד תורתנו הקדושה, ובמהלך כל תפילה ותפילה!
יקריב אתו לרצונו
נחום אביחי בוצ'קו
נאמר בפרשתנו (א, ג): "אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו, אל פתח אוהל מועד יקריב אתו לרצונו לפני ה'".
לכאורה ישנה סתירה בפסוק: מצד אחד נאמר "יקריב אותו", לשון חובה. מצד שני נאמר: "לרצונו", לשון רשות. מתוך קושי זה אמרה הגמרא (ערכין כא ע"א):
"ת"ר: "יקריב אותו", מלמד שכופין אותו, וכתיב "לרצונו", הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".
כלומר, אדם שהתחייב להביא קרבן עולה ושלמים ולאחר מכן התחרט, בית הדין מכריח אותו להביא את הקרבן עד שיסכים ויאמר "רוצה אני".
את אותו עיקרון אנו מוצאים באדם שבית הדין מחייב אותו לתת גט לאשתו גם כשאינו רוצה: "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט, והוא גט כשר" (רמב"ם הלכות גירושין פ"ב ה"כ).
לכאורה רעיון זה קשה מאוד, שהרי אם מכריחים אותו עד שיאמר שהוא רוצה אין זה נראה כרצון אמיתי אלא כאונס גמור, ולא הייתה לו ברירה אלא להודות כדי להינצל מן הכפייה! אם הבאת קרבן ונתינת גט צריכות שיהיו מרצונו של האדם – היאך תועיל כפייה?
על כך עונה הרמב"ם (שם) תשובה עמוקה שטמון בה יסוד חשוב מאוד לכל המצוות.
לפני שנצטט את דברי הרמב"ם נקדים ונאמר שהרמב"ם מחלק בין 2 מקרים: אם בית הדין טעה בפסק שלו וחייב אדם לגרש את אשתו וכפו אותו לומר 'רוצה אני' – הגט פסול, כי אנסו אותו לומר 'רוצה אני' ואין זה רצונו האמיתי. אבל אם בית הדין צדק בפסק שלו ואכן אדם זה חייב לגרש את אשתו, אזי גם אם אינם יהודים הכריחו אותו לגרש על פי פסק הדין ולבסוף אמר 'רוצה אני' – הגט כשר.
וכך כותב הרמב"ם: "ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס בין ביד גוים בין ביד ישראל! שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".
דהיינו, כל יהודי שואף להיות חלק מעם ישראל ולהביא זאת לידי ביטוי על ידי קיום תורה ומצוות, וזה שמתעקש שלא לגרש את אשתו על אף שחייב לגרשה, וכן אותו אדם שחייב להביא קרבן ואינו רוצה מחמת חמדת ממונו – אין זה אלא יצר הרע שתוקפו וגובר עליו, אך באמת בפנימיותו רוצה הוא לעשות את רצון ה', ומטרת הכפייה אינה רק שיאמר הדברים מן השפה ולחוץ אלא מטרתה לגלות את פנימיותו האמיתית של האדם.
אפשר ללמוד מכך מוסר גדול בכל קיום המצוות שלנו, שאכן בהרבה מקרים קשה להתגבר ולעשות את רצון ה' כמו שצריך, אך צריכים אנו לזכור ולהפנים שהמניעות הן חיצוניות וצריך לחזק ולגלות את הרצון הפנימי האמיתי ובכך ודאי יוקל עלינו באותם הניסיונות, הן בין אדם לחבירו והן בין אדם למקום.
בין עולה לחטאת
שאול דוד בוצ'קו
הרב שמשון רפאל הירש, בפירושו הידוע לתורה, מבאר שהעולה היא הקרבן ב-ה' הידיעה; ולראיה, פרשת העולה היא הפותחת את ענייני הקרבנות שבתורה. נוסף על כך אנו מוצאים כי אדם הראשון, נח ואברהם הקריבו דווקא עולות.
'עולה נובעת מן הצורך והשאיפה לעלות[1] ולהתקדם… קרבן עולה הוא קרבן העלייה וההתקדמות, ושם זה מבטא את עיצומו של הקרבן, את סיבתו ואת תכליתו… "אִם עֹלָה קָרְבָּנו" (ויקרא א, ג): אם על ידי התקדמות הוא מבקש להתקרב אל ה"[2] (קרבן מלשון 'קִרבה'. 'תכלית הקרבן היא קִרבת א-להים'[3]).
ברם, באופן תמוה, דם העולה נזרק על החלק התחתון של המזבח[4] החיצון, שהוא המזבח שמקטירים עליו את בשר הקרבן. זריקת הדם, שהיא אחת מארבעת השלבים העיקריים שבעבודת הקרבנות, נעשית אפוא בקרבן העולה למטה. לעומת זאת בקרבן החטאת נזרק הדם בגובהו של המזבח, על ארבע הקרנות המזדקרות בגאון כלפי שמיים.
אם החוטאים הם חשובי הקהל – הכהן הגדול או הסנהדרין הגדולה שטעתה בהוראה והכשילה את העם – דם החטאת נזרק במקום קדוש עוד יותר: על המזבח הפנימי, הוא מזבח הקטורת, כנגד הפרוכת שלפני קודש הקדשים. מתברר אפוא שככל שהחטא חמור יותר (שהרי החוטאים חשובים יותר) כך הקרבן קדוש יותר! שמא גדולה קדושתה של החטאת מקדושתה של העולה?
בהלכות תשובה שלו פורס הרמב"ם לפנינו את שלבי השיבה אל ה'. לדבריו, התשובה איננה מתחילה בקבלת עולו של הקב"ה, בשינוי ההתנהגות ובשיבה למוטב; השלב הראשון הוא ההכרה באשמה והווידוי. 'כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו, זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודין? אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה'.[5]
במבט ראשון נראה שלב זה מיותר לחלוטין: אם אני עושה תשובה הרי שאני יודע שחטאתי; אם אני מחליט שלא לחזור על מעשיי הראשונים, אין זאת אלא שאני מודה שהתנהגותי בעבר הייתה מגונה…
זו טעות ואשליה מסוכנת, אומר הרמב"ם. אין די בהחלטה 'לעולם איני חוזר לדבר זה'. בעצם, כל אדם חושב שיש לו תירוצים טובים להצדיק את חטאו, ובייחוד אם הוא חטא בשגגה (וזהו בדיוק המקרה שבו מביאים חטאת). האדם אומר בלבו: 'נגררתי', 'עייף הייתי', 'לא יכולתי לדעת', או שמא 'הייתי במצב נפשי שלא יכולתי לנהוג בו אחרת'. בשלב זה רחוק הוא מאוד מהתשובה: הוא משקר לעצמו, הוא מביט אל דמותו בראי העקום של הסלחנות העצמית – 'אדם קרוב אצל עצמו'.[6] רק כאשר האדם מתעורר להכיר במצבו, ומביט אל התהום שפערו מעשיו ומחשבותיו בינו לבין אביו שבשמים, הוא עושה בכך את הצעד הראשון ויורה את אבן הפינה של התשובה האמיתית.
השואף לשלמות ומתעלה עלייה על גבי עלייה ניצב בפני סכנה חמורה. האם ישים לב אל גדולתו? אם כן – תהיה הנפילה מיידית. האם, לחילופין, ידע להביט בחסרונותיו ובמגרעותיו?
ההתעלות עצמה מסוכנת. היא יכולה להביא את האדם להסתגר במגדל שן של גאווה. לכן התורה מזהירה דווקא את מי שנכסף לקרבת ה' ומביא קרבן עולה: זרוק את דם הקרבן למטה, למד מאברהם אבינו שהיה בעיני עצמו עפר ואפר.[7]
לעומתו, המביא קרבן חטאת מכיר בהכרח את מקומו האמיתי בעולם. דעתו הצלולה והגינותו הן המאפשרות לו להגיע לקשר של קירבה עם הקב"ה. 'לֵב נִשְׁבָּר
וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה. (תהלים נא, יט). דם קורבנו ייזרק על קרנות המזבח, והכתוב מדייק כאן לקרוא לו 'מזבח העולה'.[8] בסופו של דבר, החטאת מקיימת את תכלית העולה.
למלה 'תשובה' משמעות כפולה, הן 'שיבה למוטב', והן 'מענה'. התשובה היא המענה שלנו לקריאתו של ה'. בטובו הגדול הקב"ה קורא לנו; כאשר אנו נענים יחד לקריאתו ושבים אליו, כבודו מלא עולם.
בפרשתנו מתברר גם טיב הקשר שבין העם למנהיגיו – הכהן הגדול והסנהדרין. יש שהעם חוטא מפני שחכמי הסנהדרין טעו בהוראה והכשילו אותו. או אז, עוון העם הוא עוון המנהיגים. מאידך גיסא, הכהן הגדול מייצג את העם, וכשהוא חוטא זו 'אשמת העם': 'אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם' (ויקרא ד, ג). קרבנות החטאת של הכהן הגדול ושל העדה – כלומר של הסנהדרין – הם אפוא המענה של העם לקריאת ה', ובזכות הרבים יכול כבוד ה' להופיע בעולם. התשובה של הציבור נעלה מהתשובה של היחיד, ולכן דם התשובה של הציבור נזרק במקום קדוש יותר.
'גדולה תשובה, שמגעת עד כסא הכבוד' (יומא פו, א).
[1] רש"ר הירש חולק על מה ש'רגילים לפרש' ש'עולה' נקראת כך מפני שהיא קרבן העולֶה כליל באש, וסובר שכמו שחטאת, אשם, שלמים, תודה ומנחה נקראים על שם סיבת הקרבן ותכליתו, ולא על שם פעולה מיוחדת הנעשית בהם, גם העולה נקראת על שם תכליתה. ומאותה סיבה הוא מפרש ש'קרבן' איננו לשון תקרובת אלא נקרא כן על שם התקרבות בעליו אל ה'.
[2] רש"ר הירש שם.
[3] רש"ר הירש שם, פסוק ב.
[4] רש"י ויקרא א, ה. סוטה לב, ב.
[5] רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"א.
[6] סנהדרין ט, ב, ועוד.
[7] ראה בראשית יח, כז.
[8] ויקרא ד, כה, ושם שם, ל.
לב נשבר ונדכה
שאול דוד בוצ'קו
הלכה קבועה בכל הקרבנות
לכל סוגיהם: הם חייבים להיות תמימים, ללא שום מום.[1] עדיף שלא להביא קרבן כלל מלהקריב בהמה שאיננו רוצים בה לעצמנו; קרבן כזה אינו אלא גידוף כלפי מעלה.
הטעם מובן: הקרבן מבטא את מאמצי האדם להתקרב לבורא, ומאפשר לו להביע את רגשי הכבוד והאהבה שהוא רוחש לא-לוהיו. במיוחד העולה מסמלת את ההכנעה לפני ה', ובעל-החיים הנשרף כליל על המזבח מסמל את רצונו של האדם לוותר על הכול למען א-לוהיו. אולם ישנוֹ יוצא מן הכלל: קרבן העוף. לא הוזכר בתורה[2] שעוף המובא לקרבן צריך להיות תמים, ואכן נפסקה ההלכה שעוף קרב אף בעל מום.[3]
הקרבן איננו השמדת בעל החיים, אלא אדרבה, העלאתו אל ייעודו המקודש. בית המקדש הוא המקום שבו טבע האדם מתעדן, ומכיוון שהקב"ה דורש מהאדם לגלות שם אצילות נפש בכל מעשיו, למדים מהלכות הקרבנות כיצד יש להכין בעל חיים למאכל האדם. לכן נלמדות הלכות שחיטת חולין משחיטת הקדשים.[4]
ברוח דברים אלה נדגיש כי דם הקרבן נאסף אל תוך כלי, וממנו הוא נזרק על המזבח סביב; לאחר מכן מפשיטים מהבהמה את עורה בצורה נקייה, בטרם יקטירו את האיברים על גבי המזבח. לעומת זאת, כל מעשיה של עולת העוף נושאים חותם של אכזריות: אין שוחטים את העוף בסכין מחודדת היטב, אלא מולקים אותו, כלומר מבקעים את עורפו בציפורן. לאחר מכן לוחצים את גופתו על קיר המזבח כדי שיתמצה עליו הדם, ואין זורקים מתוך כלי כפי שנעשה בעולת בהמה.
רש"ר הירש מבאר כי העוף מבטא מצב של סבל, וכמותו גם קרבן העוף: 'העוף במקרא הוא משל לאדם חסר מגן, הנס מפני רודף, וקיומו בסכנה, והוא נתון בצרה וצוקה. "כַּצִּפּוֹר לָנודּ" (משלי כו, ב), "כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּה" (שם כז, ח), "כְעוֹף נוֹדֵד" (ישעיהו טז, ב). מציירים תמונה של מנוסה ונדודים. "צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר" (איכה ג, נג), "וְכַצִּפֳּרִים הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח" (קהלת ט, יב), "וּכְצִפּוֹר מִיַּד יָקוּשׁ" (משלי ו, ה) מבטאים חיים תחת איום מתמיד – או בעיצומה של צרה. ל"כל בעל כנף" מזורה רשת כדי לארוב לדמם לנפשותם.[5] העני הוא "כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג" (תהילים קב, ח). בייחוד היונה הוגה קינה על סבל; כך "אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה"' (ישעיהו לח, יד).[6] משום כך נראה לנו, שגם קרבן העוף מבטא מצב של סבל, או מוטב – הוא ביטוי לאדם האומלל, השרוי במצב של סבל'.[7]
בעבודת העולה מסמלת השחיטה את רוח ההקרבה, זריקת הדם על קירות המזבח מסמלת את שעבוד כל פעולות האדם לעבודת ה', ואילו האש מסמלת כי ה' קיבל ברצון את השתדלות האדם. ואכן, במשכן ובבית ראשון ירדה האש מן השמים[8] ואכלה את הקרבנות.
אך האדם הסובל אינו יכול להגיש לא-לוהיו את רוח ההקרבה. הוא חש שהוא עצמו קרבן, חייו נראים לו בלא תכלית ובלא משמעות. הוא יכול רק להתחנן שמכאובו יעלה לרצון לפני ה'.
מה אפשר לדרוש מאדם זה? וכי אפשר לצפות ממנו לשלמות הכוונה? בוודאי שלא. בנפשו המרה שוכנים רגשי טינה בלתי ניתנים לריסון. אין לו כוח אפילו לקבל על עצמו אחריות על הקרבת קרבנו. רק הכהן רשאי למלוק את קרבן העוף[9] (בניגוד לקרבנות הבאים מן הבקר ומן הצאן, שמעיקר הדין בעל הקרבן עצמו יכול לשחטם, שהשחיטה כשרה בזר).[10] איש זה זקוק שיתמכו בו, ויש לקבלו כמו שהוא. ייסוריו מכפרים על חסרונותיו, שהם בעצם חסרונותיהם של כל בני תמותה.
המביא עולה צריך לעבור דרך ארוכה עד שיזכה למפגש המיוחל עם א-לוהיו. עליו לשחוט תחילה את הבהמה בעזָרה בצד צפון של המזבח,[11] המסמל בין רוחות השמים את העולם הגשמי שממנו הוא מגיע.[12] אחרי כן הוא מתקרב לא-לוהים על ידי זריקת הדם 'על המזבח סביב', ורק אז ניתן להקטיר את איברי העולה על גבי המזבח, אות להצלחת המפגש עם הקב"ה.
לעומתו, האיש שייסוריו הביאוהו לשיא של שפלות הרוח זוכה להגיע עד לפני ה' בקיצור דרך מדהים. מליקת העוף המתבצעת על המזבח והדם המתמצה על חלקו העליון של המזבח הם עדות לכך שא-לוהים עצמו, המקבל ברצון את קרבנו, מעניק משמעות לייסוריו.
'לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה א-להים לֹא תִבְזֶה' (תהלים נא, יט).
[1] ראה ויקרא א, ג; שם שם, י; שם ג, א; שם שם, ו; שם ד, ג; ועוד רבים. וביתר פירוט שם כב, יט-כה.
[2] ראה ויקרא א, יד.
[3] ראה רש"י ויקרא א, יד; תו"כ אמור פרשה ז ה"ב; קידושין כד, ב; רמב"ם הל' איסורי מזבח פ"ג ה"א.
[4] ראה ספרי דברים פיסקה עה.
[5] השווה משלי א, יז-יח.
[6] רש"ר מציין שם גם את ירמיהו מח, כח; נחום ב, ח; ישעיהו נט, יא.
[7] רש"ר הירש ויקרא א, יז.
[8] ראה ויקרא ט, כד; רש"י ויקרא א, ז; יומא כא, ב, ועוד; זבחים סא, ב
[9] ויקרא א, טו.
[10] ברכות לא, ב; רש"י ויקרא א, ה.
[11] ויקרא א, יא; משנה זבחים פ"ה מ"ד.
[12] הצפון מסמל ביהדות החומרי והדרום הרוחני, וכך במשכן השולחן עומד בצד צפון ואילו המנורה בצד דרום, וכן אמרו חז"ל שהרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין (בבא בתרא כה, ב).
המנחה
שאול דוד בוצ'קו
בקרבן העולה נאמר: 'אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה" (ויקרא א, ב), ובמנחה נאמר:
'וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַה" (ויקרא ב, א); ותוהה רש"י (שם): מדוע נאמר בעולה 'אדם', ואילו במנחה – 'נפש'?
אמנם, גם בחטאת נאמר: 'נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה… וְהִקְרִיב' (ויקרא ד, ב-ג), אולם משום מה רש"י איננו תמה שם על הלשון 'נפש'.
העולה והמנחה המוזכרות כאן הן קרבנות נדבה שהאדם מביא כדי להביע את דבקותו בה'. העולה היא קרבן מן הבהמה, ואילו המנחה באה מן הסולת. שונה מהן החטאת שהיא קרבן חובה, ובאה לכפר על חטא.
העולה נקראת כן על שם העלייה וההתעלות.[1] בהישרפה כליל על המזבח היא מסמלת את השתוקקות האדם לשעבד את רצונו לה', להתעלות אליו, ואת הנכונות להקריב את הכול למענו. בניסיון העקידה נצטווה אברהם להעלות את יצחק לעולה, משום שהעקידה מסמלת במסורת היהדות את המסירות המוחלטת, את הנכונות לעשות את הכול כדי להיענות לקריאת הא-ל.
החטאת, לעומתה, היא הקרבן של מי שעבר על איסור תורה ובא אל בית המקדש כדי לנסות לחדש את הקשר עם ה'. ההכרה באשמה היא גילוי של ענווה ושל הכנעה – נפש המכירה באשמתה, נפש כנועה השרויה בצער, היא שמבינה שעליה לבקש כפרה על מעשיה. זוהי הסיבה שבכל מקום שמוזכר בפרשתנו האדם שחטא, מכנה אותו הכתוב בלשון 'נפש'. אדם כזה מבין שהוא צריך עזרה כדי לקום מנפילתו, ולכן חייב להיווצר קשר בין הכהן לבין האדם המביא חטאת. אולי זו הסיבה שהחטאת איננה נשרפת כליל, אלא נאכלת בחלקה על ידי הכוהנים (ראה ויקרא ו, יט). על כן אמרו בגמרא[2] 'כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים', היינו שרק לאחר שאכלו הכהנים את הבשר נתכפר העוון של בעל הקרבן.
כעת נוכל להבין ביתר דיוק את תמיהתו של רש"י: 'לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה' (רש"י ויקרא ב, א). לעולה ולמנחה יש אותה מטרה: שתיהן הן קרבן נדבה, דורון. לכן תמה רש"י מדוע נאמר במנחה 'נפש', והלא היא לשון המתאימה לחוטא! באותו אופן, היה גם מקום לשאול מדוע המנחה איננה נשרפת כליל על המזבח כעולה – מדוע מקבל הכהן חלקים ממנה?
רש"י עונה כך: 'מי דרכו להתנדב מנחה? עני.[3] אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו'.[4]
העולה נושאת בחובה את סכנת הגאווה. בשעה שאדם מתמסר כולו לעבודת ה', הוא עלול לשים לב כמה חשוב ונעלה המעשה שלו, וכך לרוקן אותו מכל תוכן. העני, לעומת זאת, מתקרב בהיחבא אל ה' ומגיש לו מתנה בצנעה. ברוב ענוותנותו הוא אף חושב שכדי להתקרב אל ה' הוא זקוק לעזרתו של הכהן, ולכן אוכל הכהן חלק ממנחתו. על אדם כזה ראוי שנאמר שכאילו הקריב נפשו לה'.
הכהן הגדול מְצֻווה להקריב מנחה בכל יום (ויקרא ו, טו). זהו למעשה הקרבן היחיד שהוא מצטווה להביא מדי יום ביומו. אל לו לשכוח, בהיותו כולו מוקף כבוד והדר, שאיננו אלא עני הניגש שפל ברך לשחר את פני ה'. ברוח זאת הטילה התורה חובה על המביא עולה להביא עימה מנחה (ראה במדבר טו, א-טז). לעולם אל יסור האדם ממידת הפשטות של העני.
[1] ראה רש"ר הירש ויקרא א, ג, ומאמרנו 'בין עולה לחטאת' לעיל.
[2] יבמות צ, א, והובא ברש"י ויקרא י, יז.
[3] שהרי דרכו של העשיר להביא עולה, שיכול לקנות בהמות.
[4] שם.