על שולחן השבת

פולחן האישיות 

שאול דוד בוצ'קו

בספרו 'מורה הנבוכים' ביאר הרמב"ם, בפרק השנוי במחלוקת עזה, שהקרבנות הם ויתור שהקב"ה ויתר לאדם הפרימיטיבי. ה' ידע שאין שום סיכוי להביא את האדם לוותר על הפולחן האלילי, ולכן התיר לו להמשיך לאחוז בדרכי פולחן זה, אך תיעל אותו לעבודתו: '…שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם משה רבנו ע"ה לתתנו ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו יתברך כמו שכתב וביאר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" וגו' (דברים ד, לה),  "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ" וגו' (שם שם, ל), ולהנתן לעבודתו כמו שכתב "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" (שם יא, יג), ואמר 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם", (שמות כג, כה). ואמר "וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ" (דברים יג, ה), והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו, לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה. ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו ית', וצונו לעשותן לו ית', וצוונו לבנות היכל לו, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כה, ח),  ושיהיה המזבח לשמו, "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שם כ, כא),  ושיהיה הקרבן לו, "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'", (ויקרא א, ב), ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו'.[1]

יש שהסיקו מכאן שלדעת הרמב"ם בית המקדש לא ייבנה עוד, מאחר שבני האדם אינם נמשכים עוד אל עבודת האלילים. מסקנה זו הביאה פרשנים רבים[2] לתקוף בחריפות את הרמב"ם. ובאמת, בתורה עצמה אנו רואים שמצוות הקרבנות מהוות חלק יסודי של היהדות, שהרי פרשות רבות מוקדשות אליהם. גם הנביא יחזקאל תיאר במדויק את צורת הבית השלישי,[3] ואת העבודה העתידה להתחדש בו,[4] ועובדה היא שאנחנו מתפללים כל יום לבניינו. אפילו הרמב"ם עצמו הקדיש כמעט שני ספרים שלמים – עבודה וקרבנות – להלכות הקרבנות, ומכאן שברור לו שהם עתידים להתחדש.[5] יתר על כן, הרמב"ם כותב במפורש: 'המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות… ככל מצותה האמורה בתורה'.[6]

הרב ד"ר יחזקאל אפשטיין[7] מבחין, בעקבות הרד"ק,[8] בין קרבנות הנדבה לקרבנות החובה. לאלה האחרונים יש מטרה חינוכית: 'הקרבת הקרבן עשויה לעורר את לב המקריב על גודל ערך המצווה שעבר עליה בשגגה או באונס, והיא גם משמשת לו אזהרה לעתיד שלא יחזור אל קיאו ולא יעבור עבירה במזיד מתוך הרגל וקלות-דעת'.[9]  

הרב אפשטיין מוכיח שאף הרמב"ם עצמו סובר כן, שכך כתב על קרבנות החטאת והאשם: 'כי כוונת כל אלו הפעולות לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי שצריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד, כמו שנאמר וחטאתי נגדי תמיד… וישמר האדם בעבור זה מן החטא מתחלת הענין ויברח ממנו'.[10]

לכן כותב הרב אפשטיין: 'כשאנו מעיינים יפה בפרק שב"מורה נבוכים" שבו הרמב"ם מבליט את הקשר ההיסטורי שבין עבודת הקרבנות ובין הנטייה לעבודת אלילים, מתברר לנו שהוא דן רק בקרבנות נדבה'. אלו ורק אלו טעמם אכן בטל עם התפתחות האנושות; קרבנות החובה לעומתם הם מצוות, כשאר מצוות התורה שאינן מתבטלות לעולם.

ברם, הסבר זה איננו מספק תשובה שלמה. הרי קרבנות הנדבה מופיעים בתורה כאחת מדרכי הביטוי הראשוניות של קשר האדם עם הא-לוהים: כאשר עדיין לא הופיעה בעולם שום צורה של פולחן אלילי, קין והבל כבר הקריבו קרבנותיהם. לאחריהם האבות – אברהם, יצחק ויעקב, שלא יעלה על הדעת לחשוד בהם בנטיות אליליות, אף הם הקריבו קרבנות נדבה.

עיון בפסוקים מתוך פרשת אחרי מות יסייע לנו להבין את דברי הרמב"ם לאשורם. הרמב"ם לא המציא את פירושו מדעת עצמו. הדברים אכן מפורשים בפרשתנו: 'אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ. לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לה' אוֹתָם. וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם' (ויקרא יז, ג-ז).   

הנה המטרת המוצהרת של הקרבנות היא לתעל את מעשי הפולחן האלילי שהעם רגיל אליהם, ולכוון אותם לעבודת ה'. הקרבנות מהווים אפוא חלק מהמאבק נגד הנטיות האליליות. אבל התורה מזהירה: מאבק זה הוא מלחמה נצחית: 'חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם'. שורש הטעות של החולקים על הרמב"ם היא מחשבתם שנטיות אלו הן נחלת העבר, והיא שהביאה אותם לחשוב שהרמב"ם כפר בערך הנצחי של הקרבנות. ולא היא! הנטיות האליליות טבועות באדם, הן רק לובשות צורות שונות בתקופות שונות. בעבר בני אדם עבדו את השדים, ובתקופות אחרות השתחוו לפסלים. לפעמים אלו אידיאולוגיות שסוגדים להן, ופעמים שאלו אישים, הנערצים באמונה עיוורת על ידי בני אדם אחרים עד כדי ביטול כל שיקול דעת עצמי. העבודה הזרה הזאת, בצורותיה השונות, היא בעצם בריחת האדם מעצמו; ועם זאת היא ביטוי לצורך העמוק של האדם להזדהות עם הנשגב. לכן, אם איננו יכול לבטא את כיסופיו אל הא-ל האמיתי, אם א-לוהים מרוחק ומרומם עד שאי אפשר לגשת אליו, האדם תועה בדרכים עקלקלות ומסוכנות. במאה הקודמת נוכחנו לדעת עד כמה פולחן האישיות יכול לטמטם את האדם, עד שהוא חדל לחשוב ומדקלם שוב ושוב סיסמאות שאיננו מבין, ואף הופך לעתים לחית טרף השועטת בדרכה ללא מעצור. אכן פולחן האישיות – שהוא צורה מודרנית של האלילות – מסוכן ביותר.

לאור זאת נוכל להבין מדוע התורה מוקיעה בחריפות רבה כל-כך את הצורה הפראית של הפולחן הדתי, עד כדי כך שהיא רואה בו שפיכות דמים. מי שאיננו מביא את קרבנותיו אל ה' בלבד, מי שאיננו רואה בו את הא-ל האחד והיחיד, שם את מבטחו באלוהים מדומים. הסגידה לאלילים האלה וההליכה אחריהם בעיניים עצומות קרובות להפוך את האדם לבלתי אחראי, ואף לפושע. 

אנו זקוקים כיום יותר מתמיד לגילוי השכינה במקדש: 'אָנָּא רַחוּם, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, הָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְצִיּוֹן עִירְךָ וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה לִירוּשָׁלָיִם. וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים, וְשָׁם נַעֲבָדְךָ בְּיִרְאָה כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת. בָּרוּךְ… שֶׁאוֹתְךָ לְבַדְּךָ בְּיִרְאָה נַעֲבוֹד'.[11]

[1] מורה הנבוכים חלק שלישי פרק לב.

[2] ראה למשל רמב"ן ויקרא א, ט.

[3] יחזקאל פרקים מ עד מג.

[4] שם פרקים מג עד מו.

[5] שהרי הרמב"ם לא מנה במניין המצוות את אלה שנאמרו רק לשעתן וכן לא כתב הלכותיהן.

[6] הל' מלכים פי"א ה"א.

  [7]הרב ד"ר יחזקאל אפשטיין, רב וחוקר, מראשי היהדות האורתודוקסית במערב אירופה בדור הקודם,  יליד ליטא (תרנ"ד) והוסמך לרבנות בין השאר ע"י הרב אברהם יצחק הכהן קוק. הוא עמד שנים רבות בראש ביהמ"ד לרבנים שבלונדון, ונפטר בשנת תשכ"ב. הידוע מבין ספריו הוא 'אמונת היהדות'.

[8] בפירושו לירמיהו ז, כב.

[9] 'לשיטת הרמב"ם בטעמי הקרבנות', עמ' קמז. המאמר נדפס בספר 'יד שאול', ספר זיכרון לרב ד"ר שאול ויינגורט זצ"ל, תל אביב תשי"ג.

[10] מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מו.

[11] ברכת עבודה בחזרת הש"ץ במוסף של יו"ט (חתימת הברכה כמנהג חו"ל).