על שולחן השבת

הארץ דורשת קדושה 

שאול דוד בוצ'קו

ארץ ישראל מוזכרת בחמש פרשות רצופות בסוף ספר ויקרא, והדבר אומר דרשני.

עם ישראל קיבל את התורה, וזה עתה סיים לבנות את המשכן וללמוד את חוקי הקרבנות; הוא מוכן להיכנס אל הארץ המובטחת. עתה ה' מבהיר לו שמתנת הארץ אינה מתנת חינם, על העם להפוך ל'ממלכת כהנים וגוי קדוש' ולהתרחק בשאט נפש ממעשיהם הנאלחים של שבעת העממים – ובפרט מפריצותם בעריות: 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ. וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם. וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָש. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים' (פרשת קדושים ויקרא כ, כב-כד).

אם כן, לא היה די בהבטחה לאבות כדי שעם ישראל יהיה רשאי להוריש את יושבי הארץ. רק כאשר גדלו עוונותיהם של העמים הכנעניים עד שה' קץ בהם, הורשו ישראל להורישם ואף נצטוו על כך.[1] זכות ישראל על ארצו הופכת אפוא להיות זכות על תנאי: 'אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ, וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם. כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם' (פרשת אחרי מות, ויקרא יח, כד-כח). כאשר עם ישראל עושה כמעשה הכנענים, עצם זכותו לישיבת הארץ מוטלת בספק.[2]

זאת למדנו בפרשות אחרי מות וקדושים, אולם בפרשות אמור ובהר אנו נדרשים ליותר מזה: אין די בכך שישראל לא ירשיעו כעמי כנען; הקב"ה דורש מישראל רמה מוסרית, שבה ערכי האחווה והערבות ההדדית יהפכו לטבע: 'וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם, לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם'. (פרשת אמור, ויקרא כג, כב). 'וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵא-להיך וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים:. (פרשת בהר, ויקרא כה, לה-לח).

פרשת בחוקותי חותמת את ספר ויקרא, ובה תיאור מחריד של כל הפורענויות והקללות שה' עשוי להביא על הארץ 'וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי' (ויקרא כו, יד-טו). בסופן של הקללות, אם ישראל אינם חוזרים בתשובה אלא מוסיפים לאחוז בדרכם הנלוזה, אף הם מגורשים מן הארץ. הגלות מופיעה אפוא כעונש החמור ביותר: 'וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ. וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה' (פרשת בחוקותי, ויקרא כו, לא-לג).

עם כל זה, מתוך נבואות הזעם הנוראות האלה השכיל רש"י לחשוף קרן אור של נחמה. הוא התבונן בדברי הקללה 'וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ'  (ויקרא שם, לב) ודקדק: 'זו מדה טובה לישראל, שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, שתהא שוממה מיושביה' (רש"י שם). והוסיף לבאר ר' בחיי:[3] '" "וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם" – שממה תהיה לאויביכם, שלא ימצאו בה נחת רוח, ובשורה טובה היא לישראל".[4] וכן דרשו גם חז"ל בתורת כהנים (ספרא בחוקותי פרק ו ה"ה): "זו מדה טובה לישראל, שלא יהיו ישראל אומרים הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנאמר ושממו עליה אויביכם היושבים בה, אף האויבים הבאים אחריכם לא ימצאו בה נחת רוח", עד כאן. ומזה אמר שאף היושבים בה ינהגו שממה עליה שלא יבנו עליה חומה ומגדל, וכל האומות ישתדלו לבנותה ואין להם כח, ויש בזה סימן גדול לישראל שמיום שחרבה לא קיבלה אומה ולשון ולא תקבל עד שישובו אפרוחיה לתוכה'.

אף נבואה זו התגשמה במלואה. במשך אלפיים שנות הגלות נכבשה ארץ ישראל על ידי עמים שונים. אף לא אחד מהם הצליח להפריח אותה. במשך כל התקופה הארוכה הזאת נשארה האדמה שוממה עד ייאוש, מחכה שישובו בניה לגבולם.

ואכן, משה רבנו לא סיים את נבואתו עד שבישר על קץ הגלות ועל השיבה לציון. עם ישראל יקבל על עצמו מחדש עול מלכות שמים; ה' מצדו יכפר עוונם ויזכור בריתו: 'וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר' (פרשת בחוקותי ויקרא כו, מב).

משה מוסיף ומבהיר שאף בגלות לא התכחש ה' לברית שבינו לבין עם ישראל: 'וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם' (שם שם, מד).  

פסוקים אלה שבפרשת בחוקותי מבטאים את התביעה הכפולה הנובעת מקדושתה של ארץ-ישראל. מחד גיסא תובעת קדושה זו מעם ישראל להתנהג על פי רצון ה'; אך מאידך גיסא דורשת הארץ את בניה, את עם ישראל.

דרישה זו מוחלטת היא: אין כאן שתי אפשרויות, כביכול מסוגל עם ישראל לחיות בארץ על פי התורה, ולחילופין לעבור על רצון ה' ולחיות בגלות לאחר שיגורש מן הארץ. לא! הגלות אינה אלא מצב ארעי, ואינה מבטלת את הברית. ארץ ישראל דורשת את עם ישראל, ועם ישראל נדרש לקדושה. ימות המשיח הם העת אשר בה תתגלה כמיהת הארץ אל עמה. שום כוח בעולם לא יוכל אז לעצור את השיבה לציון ואת תכליתה – השיבה אל תורת ה'.

הנביא ירמיהו – בנבואה שאנו קוראים כהפטרת פרשת בהר[5] – כבר התחבט  בפרדוקס הזה. הוא חי ערב חורבן בית ראשון ויציאת העם לגלות, שאותם הוא עצמו ניבא. והנה ה' מצווה אותו לקנות שדה מקרובו על פי כל דקדוקי הלכות הקניינים, להעיד עדים, להחתים שטרות ולשומרם 'בכלי חרשֹ למען יעמדו ימים רבים'. לאחר שעל אף כל הקושיות מילא ירמיהו אחר הציווי הא-לוהי, הוא הביע את פליאתו בתפילה נרגשת: 'אהה א-דני ה',[6] הנה אתה עשית את השמים ואת הארץ בכחך הגדול ובזרעך הנטויה לא יפלא ממך כל דבר. עֹשה חסד לאלפים ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם, הא-ל הגדול הגבור ה' צ-באות שמו. גדֹל העצה ורב העליליה אשר עיניך פקֻחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. אשר שמת אֹתות ומפתים בארץ מצרים עד היום הזה, ובישראל ובאדם ותעשה לך שם כיום הזה. ותוצא את עמך את ישראל מארץ מצרים באֹתות ובמופתים וביד חזקה ובאזרוע נטויה ובמורא גדול. ותתן להם את הארץ הזאת אשר נשבעת לאבותם לתת להם, ארץ זבת חלב ודבש. ויבאו וירשו אתה ולא שמעו בקולך ובתורתך[7] לא הלכו את כל אשר צויתה להם לעשות לא עשו, ותַקרֵא אֹתם את כל הרעה הזאת. הנה הסֹללות באו העיר ללכדה, והעיר נִתנה ביד הכשדים הנלחמים עליה מפני החרב והרעב והדבר ואשר דברת היה והנך רֹאה. ואתה אמרת אלי אדני ה'¹⁰⁹ קנה לך השדה בכסף והעד עדים, והעיר נִתנה ביד הכשדים'.

התמיהה של ירמיהו היא התמיהה של כל יהודי מאמין, לאורך כל תקופות ההיסטוריה, המתלבט בשאלה הגדולה: כיצד תוכל לבוא הגאולה, אם ישיבת ישראל בארצם תלויה במעשיהם?

זהו רז הגאולה. רק ה' לבדו יכול להפוך את שנראה בלתי אפשרי – אף בעיניים של אמונה – לאפשרי: 'ויהי דבר ה' אל ירמיהו לאמר. הנה אני ה' א-להי כל בשר הממני יפלא כל דבר'.[8]

[1] ראה רש"י בראשית טו, טז.

[2] אבל ראה סוף המאמר.

[3] שם. ועיין גם לשון הרמב"ן: 'וכן מה שאמר בכאן "ושממו עליה אויביכם", היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם'.

[4] עד כאן ר' בחיי מביא את לשון רש"י, בשינוי קל מהנוסח שלפנינו.

[5] ירמיהו לב, יז-כה.

[6] קרי: א-להים.

[7] כתיב: ובתרותך.

[8] תשובת ה' לירמיהו שם, כו-כז.