על שולחן השבת

היפוך תפקידים

שאול דוד בוצ'קו

אין דבר זר לתורה, ואף לא המלחמות. אכן, מוטלת על האדם האחריות להתגונן, משום שאין הקב"ה מגן אלא על מי שעושה כל שביכולתו כדי להינצל מאויביו.[1] כבר משחר ההיסטוריה, היו גדולי ישראל גם אנשי צבא ולוחמים אמיצים. ראש לכולם אברהם אבינו, שלא היסס לצאת למתקפה נגד צבאות אדירים כדי לשחרר את לוט בן אחיו מן השבי. אף יעקב אבינו התכונן כידוע למלחמה,[2] והודות לנחישותו התרכך עשו אחיו. יהושע, התלמיד הנאמן שלא מש מתוך אהלה של תורה, פיקד על הקרב נגד עמלק, ולאחר שנים יצא בראש צבאות ישראל לכבוש את הארץ. משה רבנו הראה את גבורתו בצעירותו כאשר הרג את המצרי שהכה איש עברי, ובערוב ימיו ניהל את המערכה נגד סיחון ועוג.

כל זאת משום שמלחמה צודקת איננה 'עסק מלוכלך'. לערוך מלחמה צודקת משמעו לעשות את רצון ה'. ברם, לא די שהמטרה תהיה מוצדקת, יש כללים שחובה לשמור עליהם בניהול הלחימה. בפרשת שופטים נכתבו הלכות רבות הנוגעות לצדדים השונים של המלחמה: היחס כלפי האויב, השמירה על מוסריות אף בשעת המלחמה וקדושת המחנה. נעיין כאן בשלושת הנאומים שהתורה מצווה להשמיע לחיילים לפני היציאה לקרב, ונלמד מהם שחובה מוטלת על החייל לגלות אומץ וגבורה, אך שיש גם להתחשב בנסיבות המיוחדות של הפרט.

הנאום הראשון – אומץ וגבורה: 'וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם' (דברים כ, ב-ד).

הנאום השני – שלושה מקרים מיוחדים:

'וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּו. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה' (שם שם, ה-ז).

הנאום השלישי:

'וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ' (שם שם, ח).

מדובר כאן בשלושה נאומים שונים ולא בנאום אחד ארוך, ולכן מקדימה התורה בכל נאום ומציינת מחדש מיהו הדובר: 'וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר', 'וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים', 'וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר'.

הגמרא (סוטה מג, א) מסבירה שכל נאום ונאום מושמע אל העם באופן שונה: 'מ"ונִגש" עד "ודברו", כהן מדבר וכהן משמיע' – הכהן משוח המלחמה[3] משמיע את הנאום הראשון ישירות לכל החיילים; 'מִ"ודִברו" עד "ויספו", כהן מדבר ושוטר משמיע' –הכהן אומר את הדברים לשוטרים, והם המביאים אותם לידיעת כל החיילים; 'מִ"ויָספו" ואילך, שוטר מדבר ושוטר משמיע' – הנאום השלישי נאמר על ידי השוטרים בלבד.

לכאורה היינו מצפים להיפך: שהכהן, המנהיג הדתי, ייזום את שחרור חלק מן החיילים, ואילו השוטרים, נציגי ההנהגה הצבאית, יזהירו את החיילים שלא להניח לפחד להשתלט עליהם. אך לא כן הדבר, ועידוד רוח הגבורה הוא חובה דתית ממדרגה ראשונה. וכך היא לשון הרמב"ם:[4] 'מאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם'.

שימת הדברים הנחרצים האלה דווקא בפי הכהן משוח המלחמה היא הצהרה שהם העיקר. המסר העיקרי הוא שהכול חייבים להשתתף בנחישות ובגבורה בהגנה על עם ישראל.

אמנם, יש גם מקרים מיוחדים. התורה מלמדת אותנו שטובת הכלל אינה צריכה להשכיח את העובדה שבני האדם אינם עשויים מקשה אחת, ושיש נסיבות מיוחדות ואנשים חלשים יותר, שיש להתחשב בהם אף בעת מלחמה. לכן מי שאיננו מסוגל להילחם פטור מהמצווה.

אולם כאמור, לא הכהן מכריז על כך, אלא השוטרים – מפקדי הצבא. אנשי צבא עלולים לחשוב בהכללות, ולכן דווקא עליהם להפנים שיש להתחשב בחולשותיהם של פלוני ושל אלמוני. לעומתם, עלול המנהיג הרוחני לבכר את הדאגה לאיש הפרטי, ולכן הוא הצריך להורות שטובת הכלל קודמת לבעיות האישיות.

[1] ראה ספר העיקרים מאמר רביעי פרק ו: ' "אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר (תהלים קכז א)", אבל אם ה' ישמור עיר יפה שקד שומר, שעם השמירה וההשתדלות האנושי יגיע העזר האלהי ולא בזולתו'.

[2] ראה רש"י בראשית לב, ט; תנחומא בובר וישלח סי' ו.

[3] על מעמדו של כהן זה שהוא כעין כהן גדול, ראה  יומא עג, א; נזיר מז, ב.

[4] רמב"ם הל' מלכים פ"ז הט"ו.