על שולחן השבת

שלושת ממדי התשובה

שאול דוד בוצ'קו

'וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ'

(דברים ל, ב).  בפסוק זה מכריז הקב"ה וקורא לכל דור ודור: 'שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם'! (מלאכי ג, ז)

רבים מן המפרשים ראו בפסוק זה ובסמוכים לו מצוַת עשה, שבה ה' מצווה על התשובה. מצווה זו מגלה שהקב"ה איננו עוזב את מי שמעד; בצווֹתו את החוטא על התשובה הוא מושיט לו יד, שהרי

 'לא יַחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע כִּי אִם בְּשׁוּב רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה' (על פי יחזקאל לג, יא).

לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, אין בפסוקים שבפרשתנו מצוַת עשה. בהלכות תשובה מביא הרמב"ם פסוק אחר לגמרי כמקור למצוַת התשובה: 'כל מצוות שבתורה בין עשה בין לא תעשה, אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוַדות לפני האל ברוך הוא, שנאמר "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וגו' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂו" (במדבר ה, ו-ז) – זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתוַדין, אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה…'[1]

הבאת פסוק אחר על ידי הרמב"ם כמקור למצוַת התשובה משנה לגמרי את טיבה של מצווה זו. לדעתו, התורה אינה מצווה על עצם התשובה, אלא על המעשים שמי שהחליט מרצונו לעשות תשובה חייב לעשותם. זו הסיבה שהרמב"ם איננו אומר ש'מי שחטא חייב לעשות תשובה', אלא כך הם דבריו: 'כשיעשה תשובה [היינו מיוזמתו שלו] וישוב מחטאו חייב להתודות'.

קרוב לוודאי שהרמב"ם סובר שאין צורך בציווי על התשובה כדי לחייב את האדם לחדול מלחטוא. לדוגמה, מי שכבר חילל שבת או דיבר לשון הרע איננו רשאי משום כך לִשְנות במעשיו הרעים. העבירות שעבר עליהן לא מחקו מהתורה את מצוַת השבת או את איסור לשון הרע; אין צורך במצווה על התשובה כדי לצוות על האדם לחדול ממעשיו הרעים, די במצוות התורה עצמן.

אם כך, מטרת התשובה לדעת הרמב"ם איננה לחדול מלעשות הרע, אלא לתקן את הרע שכבר נעשה. יש צורך במצוַת התשובה כדי למחוק את העבר, כדי לנקות את האדם מזוהמת החטא; לכן עיקר מצות התשובה הוא בווידוי.

כאשר האדם, מיוזמתו ומרצונו החופשי, חפץ לשוב אל ה', הוא מקבל את המתנה הנפלאה הזו: באפשרותו למחוק את העבר על ידי הווידוי. הודות לתשובה, חטאיו לא ייחשבו ליום הדין.

חכמינו אף אמרו: 'גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות' (יומא פו, ב).  כאשר החוטא שב אל ה' בתשובה שלמה, בכוונה טהורה ומעומק הלב, עבודת התשובה על כל חטא וחטא שהוא מתחרט עליו הופכת למצווה.

זהו הרעיון שהרמב"ם מביע בסוף אותה ההלכה, באומרו: 'החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר עד שיתוַדה וישוב מלעשות כזה לעולם'. בוודאי שהגזלן חייב להשיב את הגזילה – שהרי היא איננה שייכת לו, וכן גם חייב המזיק לפצות את הניזק. זהו אפוא תנאי הכרחי שבלעדיו אין כפרה, אולם תנאי זה איננו מספיק. כדי להתכפר יש צורך בעבודה נוספת: בווידוי אמיתי, בתפילות בכוונה גדולה ובעבודה עצמית עמוקה.

אם נשים לב להקשר שבו נאמר הפסוק בפרשתנו, נראה שיש בו משמעות רחבה יותר מציווי על התשובה, ואפשר שכך גם הבינו הרמב"ם.

התורה מציבה את התשובה בתוך מהלך היסטורי: וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲך ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁמָּה… וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-לֹהֶיךָ … וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' א-להיך שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ' (דברים ל, א-ב). הקב"ה מבשר שלאחר כל ייסורי הגלות ישוב ישראל בתשובה. לכן הפסוק שלנו איננו ציווי, אלא נבואה והבטחה: יבוא יום שבו עם ישראל – אולי בעקבות הרדיפות – יכיר בזהותו האמיתית וישוב ויתקרב אל בוראו. 

עולה כאן כמובן השאלה המתבקשת: כבר מאה שנה שההבטחה הא-לוהית להשיב את עמו אל ארצו מתקיימת, ומדוע איננו רואים שישראל חזר בתשובה?

אפשר לענות על תמיהה זו בשלוש דרכים:

א) קביעה זו כי 'ישראל לא חזר בתשובה' חסרת בסיס: רק הבוחן כליות ולב יודע לשקול את הזכויות של כל אחד ואחד, ורק הוא שיכול לקבוע אם עם ישראל מתקרב לה' או לא. וייתכן שאף  אם בעינינו, עיני בשר ודם, נראה שעם ישראל התרחק מבוראו – בעיני א-לוהים אינו כן, והרמה הרוחנית של עם ישראל גבוהה היום יותר מבעבר.

ב) בספרו 'אם הבנים שמחה' מבאר הרב יששכר שלמה טייכטל שהמעשה הציוני של שיבה לארץ הוא תשובה של הכלל. ה' ציוה אותנו לכבוש את הארץ, ועצם המסירות לחזור אליה היא תשובה גדולה.

ג) גם רש"י עונה לשאלתנו. בפירושו לפסוק 'ושב ה' א-להיך את שבותך' הוא מקשה כך: 'היה לו לכתוב והשיב את שבותך!' ועונה: 'יש לומר, שגדול יום קבוץ גליות ובקושי, כאלו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר (ישעיה כז, יב): "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. רש"י ידע אפוא שמלאכת השיבה איננה עבודה סיטונית, אלא מלאכת מחשבת שיש בה צורך לפעול על כל אחד ואחד בפני עצמו. לכן התהליך איטי ואינדיבידואלי, וקשה לחוש בו.

אנו יודעים שבסופו של דבר הקב"ה משיב אותנו אליו – במובן הגשמי אל ארץ ישראל, ובמובן הרוחני אל התשובה; אַל נא נדחה את היד המושטת.

[1] רמב"ם הל' תשובה פ"א ה"א.