סימן י"ז

מי הם החייבים בציצית, ובו ג' סעיפים

סימן זה עוסק בחיוב מצוות ציצית לעיוורים, לנשים ולקטנים, ודן אגב כך בכללי "מצווה שהזמן גרמא" ובהגדרת ציצית כ"חובת גברא".

 סעיף א

^אאף על גב דכתיב 'וראיתם אותו' (במדבר ט"ו, לט), סומא חייב בציצית מפני שנתרבה מ'אשר תכסה בה' (דברים כ"ב, יב). וקרא ד'וראיתם אותו' איצטריך למעט כסות לילה (א) (ועיין לקמן סי' י"ח).

^אמנחות מ"ג.

(א) כסות לילה – ראינו לעיל שהפסוק "וראיתם אותו" הובן על ידי המחבר כפשוטו, והוא אף למד ממנו שמצווה מן המובחר ללבוש את הטלית על הבגדים[1]. ואמנם אין מקור בתלמוד ללימוד זה, והדין אינו אלא למצווה מן המובחר. כאן אנו למדים שאפשר היה ללמוד מהפסוק שהחובה היא בראייה, ושלכן העיוור פטור; אך משמיע לנו המחבר שאין הדבר כך, אלא עצם לבישת בגד של ארבע כנפות יוצרת חובת ציצית, בין אם רואים את הציציות ובין אם לאו. הדבר נלמד מהפסוק בספר דברים "אשר תכסה בה", שבו משמע שהחיוב נוצר מעצם הכיסוי בבגד, ולא מראיית הציציות. עוד משמיע לנו המחבר כי אכן יש לימוד להלכה גם מהמילים "וראיתם אותו", אולם לא לעניין סומא אלא ללמד שחובת קיום המצווה היא דווקא ביום – עת אפשר לראות את הציצית, כפי שיתבאר בתחילת הסימן הבא.

סעיף ב

^בנשים ועבדים פטורים, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. הגה: ומכל מקום אם רוצים לעטפו ולברך עליו – הרשות בידן, כמו בשאר מצוות עשה שהזמן גרמא (ב) (תוס' פרק בתרא דר"ה והרא"ש והר"ן, ופרק קמא דקדושין), אך מחזי כיוהרא, ולכן אין להן ללבוש ציצית, הואיל ואינו חובת גברא (ג) (אגור סימן כ"ז) (פירוש: אינו חייב לקנות לו טלית כדי שיתחייב בציצית. ולקמן בסימן י"ט אמר כשיש לו טלית מארבע כנפות ולבשו) (ד). ^גטומטום ואנדרוגינוס (ה) חייבין מספק, ויתעטפו בלא ברכה (פירוש: טומטום לא נודע אם הוא זכר או נקבה, ואדרוגינוס יש לו זכרות ונקבות). הגה: ולפי מה שנהגו נשים לברך במצות עשה שהזמן גרמא, גם הם יברכו (ו) (דברי עצמו).

^בשם וכר' שמעון, הרי"ף ורא"ש בשם התוספות.  ^גרמב"ם בפרק ג' מהלכות ציצית.

(ב) שהזמן גרמא – רבינו תם פסק שאמנם נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, אולם אם קיימו מצווה כזו – הכניסו עצמן לחיוב, ומברכות עליה. וכך נוהגות קהילות אשכנז ואף חלק מקהילות ספרד. הסיבה לכך היא שאף על פי שנשים פטורות הרי הן "שייכות במצווה", וקיומה על ידיהן אינו מעשה סתמי אלא מעשה מצווה בעל ערך. ואם תשאל כיצד יכולות הן לברך ולומר "אשר ציוונו", הלוא לא נצטוו? התשובה לכך היא שהן מודות לה' יתברך שציוה מצווה זו לעמו ישראל, והחיוב לכלל ישראל כולל גם את הנשים, השייכות במצווה.

(ג) חובת גברא – אנו מחלקים בין מצוות שהן "חובת גברא", כלומר חובה על האדם, למצוות שהן "חובת מנא" (או "חפצא"), כלומר חובה הנגרמת על ידי החפץ. כל המצוות חלות כמובן על האדם המקיים את המצווה, אולם יש להבחין בין מצווה המוטלת על האדם בכל מקרה ולכן עליו לדאוג לכך שיהיה לו כל הדרוש לקיום המצווה, לבין מצווה שבה הִמצאות החפץ היא היא גורם המצווה, ולולי החפץ אין כאן חיוב. מצוות תפילין למשל היא "חובת גברא": על האדם לדאוג שיהיו לו תפילין. ואילו מזוזה היא "חפצא" – אם יש לאדם בית הרי התחייב במזוזה, אולם אין לו חובה לדאוג לבית כדי לקיים את המצווה.

במצוות ציצית אנו פוסקים[2] שהיא אינה חובה על האדם בכל מקרה, והיא מחייבת רק אם לובש בגד של ארבע כנפות, אך אינו חייב להכניס את עצמו לחיוב[3]. ומחלק הרמ"א בין שני סוגי המצוות: ישנן מצוות עשה החלות על הנשים, אלא שפטורות משום שהן מצוות עשה שהזמן גרמן (כישיבה בסוכה או כנטילת לולב), ובהן טוב יעשו אם יכניסו עצמן לחיוב ויברכו; אך מצוות ציצית אינה חלה על האדם כל עוד אינו מכניס עצמו לחיוב על ידי לבישת בגד מיוחד לכך, ולכן לבישת בגד זה על ידי אישה ייראה היום כהנהגה שיש בה גאווה.

(ד) ולבשו – יעויין בסימן י"ט, שם מבואר חילוק זה להלכה[4].

(ה) טומטום ואנדריגונס – אלו שני סוגים של מומים באברי המין המעלים ספק אם הוא זכר או נקבה.

(ו) יברכו – אמנם אין מברכים מספק, ואמנם הרמ"א כתב שעל מצווַת ציצית לא נהגו הנשים לברך, אבל כאן אין חשש של ברכה לבטלה משום שבכל מקרה יש מקום לברכה זו, בין אם הוא זכר ובין אם נקבה; ואף אין כאן חשש של גאווה, שלובש את הטלית מפני הספק שמא הוא גבר, וחייב במצווה.

סעיף ג

^דקטן היודע להתעטף, אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו (ז). הגה: ודוקא כשיודע לעטוף שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו (ח) (הגהות מיימוני פ"ג), ויודע לאחוז הציצית בידו בשעת קריאת שמע (ט) (מרדכי סוף פרק לולב הגזול).

^דסוכה מ"ב.

(ז) לחנכו – חובת חינוך חלה על ההורה בכל מצווה ומצווה מזמן שהילד יכול לקיימה. ואמנם טכנית אפשר להלביש את הילד בציצית בגיל קטן מאוד, אולם אין בזה משום חינוך, משום שזו פעולה שהקטן אינו מבין, ומעשה כזה אינו אלא "מעשה קוף".

(ח) ושתים לאחריו – כלומר: לא די שיידע הקטן להתלבש, אלא אינו חייב בחינוך למצווה עד שיידע לקיים אותה כתיקונה. ועיין בסימן ח' סעיף ד', שם הסברנו את מקור הדין שיהיו שתיים לפניו ושתיים לאחריו.

(ט) בשעת קריאת שמע – כפי שיבואר בסימן כ"ד סעיף ב'.

[1] סימן ח' סעיף י"א.

[2] ראה את המחלוקת מנחות דף מב ע"ב: "ובציצית בהא קמיפלגי, מר סבר: חובת טלית הוא, ומר סבר: חובת גברא הוא". והפסיקה בכך אינה מוחלטת, שיש ציצית גם  צד של "חובת גברא", שהלא אין חובה להטיל ציצית על בגד שאינו לובשו.

[3] ובכל זאת אנו מכניסים עצמנו לחיוב, משום ש"בזמן דאיכא ריתחא ענשינן", כמו שאומרת הגמרא ב"מעשה דקטינא" (מנחות דף מא ע"א). ועיין בסימן כ"ד סעיף א.

[4] שם יבואר שההלכה בכך אינה מוחלטת.