סימן כ'

דיני קניית ומכירת טלית, ובו ב' סעיפים

ראינו בסימנים הקודמים שיש דברים הכרחיים להכשר ציצית על אף שאינם ניכרים בראייה, כגון טוויית החוטים והטלת הציצית לשם המצווה. כתוצאה מכך יש לדון כיצד יכול הקונה טלית מצוייצת לדעת שאכן היא כשרה, ובכך עוסק סעיף א' בסימן זה. סעיף ב' עוסק בגזרה מיוחדת שאין למכור טלית מצוייצת לגוי.

סעיף א

^אהלוקח טלית מצוייצת מישראל או מתגר גוי הגה: ואומר שלקחן מישראל נאמן (א) (נ"י הלכות ציצית) – כשרה, דכיון דתגר הוא חזקה שלקחה מישראל, דלא מרע נפשיה (ב). אבל אם לקח מגוי שאינו תגר – פסולה.

^אמנחות מ״ג.

(א) מישראל נאמן – הרמ"א מסביר שמדובר דווקא בסוחר גוי האומר שקנה מישראל הנאמן על מצוות ציצית. ואם לאו – הציצית אינה כשרה[1].

(ב) דלא מרע נפשיה – תרגום: שאין הסוחר רוצה לגרום רעה לעצמו. ביאור העניין: הסוחר, אפילו הגוי, נאמן כאשר טוען שהציציות כשרות, מפני שאנו מניחים שהוא מעוניין שימשיכו לקנות אצלו ולכן לא יפגע באמינותו. חזקה זו רלוונטית דווקא בסוחר קבוע, המתבסס על לקוחות קבועים, ולא בסוחר שהולך מעיר לעיר. ומכך שאסרו הפוסקים בסוחר שאינו קבוע למדנו שהכול לפי העניין, וכיוון שלפעמים הסוחרים מתחכמים להציג סחורתם ככשרה טוב לקנות דווקא אצל אדם מוכּר באמינותו. והיום קיים פיקוח על העניין, ואין לקנות אלא ממקום שתחת פיקוח.

סעיף ב

^באין מוכרין טלית מצוייצת לגוי, שמא יתלווה עם ישראל בדרך ויהרגנו (ג). אפילו למַשכן ולהפקיד טלית מצוייצת לגוי – אסור (ד), אלא אם כן הוא לפי שעה, דליכא למיחש להא (ה).

^במנחות מ״ג.  ^גנמוקי יוסף.

(ג) ויהרגנו – החשש הוא שמא הגוי קונה את הציצית כדי להתחזות ליהודי מתוך כוונה להתקרב אל יהודי אחר ואז להורגו. וכתב החיי אדם (כלל י"א אות מב) שמדובר דווקא על גויים עובדי עבודה זרה שהיו בזמנם, שהיו רוצחים יהודים בקלות, ולא בסוחרים הגויים של היום. וכך אף תירץ החיי אדם כיצד ראינו בסעיף הקודם שנאמן הסוחר הגוי לומר שישראל מכר לו[2].

על ההיתר למכור לגויים של היום נחלק כף החיים (אות י"ב). ולצערנו, דומה שבדורנו דין זה חוזר וניעור, מאחר שיש מחבלים המתחזים לדתיים כדי להערים על קרבנותיהם ועל השומרים, ולשם כך הם זקוקים לציצית ולכיפה.

(ד) אסור – מפני שחשש זה קיים גם בהשאלה.

(ה) דליכא למיחש להא – כלומר: איסור זה אינו חל אם משאיל את הציצית לגוי לזמן קצר, שאז אין לחשוש שמא הוא יספיק להתחזות ליהודי.

[1] בגלל הקושי שאנו מאמינים לכל ישראלי, אך מוכר גוי צריך לטעון שקנה דווקא מישראל נאמן, ולא מסתם ישראל, מציע המשנה ברורה (ס"ק ג', עיין שם) ביאור אחר לפסק הרמ"א: "ואומר שלקחן מישראל – נאמן", כלומר: הגוי נאמן לומר שקנה מישראל. אך אין זה פשט דבריו, ואין נראה כך מדברי הנימוקי יוסף, שהם המקור לדברי רמ"א אלו. וכך לשונו: "מן התגר הקבוע, ומוחזק ליקח מישראל ולמכור, דחזקה לא מרע נפשיה להפסיד סחורות, ליקח שלא מן המומחה". מכן למדנו שלא די שאומר שקנה מישראל, אלא צריך שיטען שקנה מישראל מומחה. והאליהו רבא ס"ג פירש כדברינו.

[2] במגן אברהם (ס"ק ב) תירץ את הסתירה בכך שהעמיד את הסעיף הקודם בעבר ומכר. אך תירוץ זה דחוק, שעולה ממנו שמאמינים לגוי לעניין כשרות, אך חוששים שמא יהרוג. ועוד קשה, שלשיטתו היה צריך להקדים את סעיף ב'. והנראה לענ"ד כתבתי, וה' יצילני משגיאות. ובב"ח תירץ שסעיף ב' אינו מדבר על סוחר.