שולחן ערוך כפשוטו
הלכות מנחה וערבית
סימן ר"מ – איך יתנהג האדם בתשמיש מיטתו, ובו י"ז סעיפים
בסימן זה מצורפים עניין מוסרי והלכות מעשיות. העניין המוסרי הוא לראות בתשמיש המיטה הכרח שיש למעט ככל האפשר בהנאה ממנו. ההלכות המעשיות מתחלקות לשתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה היא של דברים האסורים מן הדין, והשנייה של דברים שאינם אסורים מן הדין, אלא הם מנהגי פרישות המושפעים מההסתכלות על חיי הזיווג כדבר שבהכרח.
הסתכלות זו על חיי אישות אינה הדעה היחידה ביהדות. כבר ביארנו בהקדמה לסימן רל"א שמסימנים רבים בשולחן ערוך משמע שמותר ליהנות מהעולם הזה, ואף יש לברך על ההנאה[1]; גישה זו נכונה גם למעשה הזיווג.
שתי הגישות מסכימות על כך שיש להתרחק מהקיצוניות. גם לגישה הרואה בהנאה דבר מבורך אסור להגזים בכך, כיוון שההנאה אינה תכלית האדם, אלא מתנת ה'. תכליתה של מתנה זו היא שהאדם יחיה בשלום עם גופו, ומתוך אושרו יוכל לעבודת את ה', ולמלא עולמו בתורה, תפילה וגמילות חסדים. מאידך גיסא, גם הנוקטים שיש לפרוש מהנאות העולם אינם אוסרים אותן לחלוטין, אלא רואים בכך מעלה. ועיקר הדרישה לכך היא מהאדם עצמו, ולא כאשר הדבר בא על חשבון אחרים, כגון על חשבון בת הזוג, שלכל הדעות יש מצווה לשַמחה. ויש לדעת שאין כל בני האדם שווים, שיש המקדשים עצמם יותר מהאחרים, והפרישות אינה דרגה השווה לכל.
בבסיס ההלכות בסימן זה עומדות הבנות שונות בסוגיה בנדרים דף כ ע"א. וזו לשון הגמרא:
"אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ארבעה דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם (כלומר שהילדים נולדים חיגרים מפני שאביהם בא על אימם שלא כדרכה); אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום; חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש (שדיברו על עניינים שאינם מעניין תשמיש, דבר שעלול להביא את הגבר לחשוב על אישה אחרת, והרהור זה אסור, כמבואר בסעיף ט'); סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום … אמר רבי יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה (בתנאי שזהו גם רצונה); משל לבשר הבא מבית הטבח: רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד".
מסוגיה זו עולה שכל מה שאסר רבי יוחנן בן דהבאי לא נפסק להלכה, וכך הסבירו כמה ראשונים, ופסקו ש"כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה". אולם יש ראשונים שהסבירו שחכמים חולקים על רבי יוחנן בן דהבאי רק ב"הפיכת השולחן", אולם שאר המעשים המפורטים שם אסורים. אף המתירים אינם חושבים שיש מעלה במעשים אלו, אלא שאין הם אסורים מן הדין, וכאמור, גם לשיטתם אין להפוך את ההנאות למרכז החיים.
במהלך הסימן נבאר את שיטת המחבר, ונציין מהם הדינים המוסכמים על הכול, ובאלו הלכות יש גם דעות מקלות יותר.
סעיף א
אאם היה נשוי, לא יהא רגיל ביותר עם אשתו (א), אלא בבעונה האמורה בתורה (ב). הטיילים (פירוש: בטלים ממלאכה), שפרנסתן מצויה להם ואין פורעים מס (ג), עונתן בכל יום (ד); הפועלים שעושים מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם (ה), פעם אחת בשבוע; ואם עושים מלאכה בעירם, פעמים בשבוע (ו); החמרים, אחת בשבוע (ז); הגמלים, אחת לשלשים יום (ח); הספנים, אחת לששה חדשים (ט); ועונת תלמיד חכם מליל שבת לליל שבת (י). גוכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, דובשעה שיוצא לדרך (יא) אם אינו הולך לדבר מצוה, וכן אם אשתו מניקה הוהוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה, חייב לפקדה (יב).
וואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו, אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה, זולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימי מצות בישראל (יג). וכן אם מכוין לתיקון הולד, שבששה חדשים אחרונים יפה לו שמתוך כך יצא מלובן ומזורז, שפיר דמי. ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה, כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא. הגה: גם בזה יש קיבול שכר (יד), אך (טור) יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו, כי אבר קטן יש באדם, מרעיבו שבע, משביעו רעב (טו). אבל מי שאינו צריך לדבר, אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו, זו היא עצת יצר הרע, ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור, ועל זה חאמרו רבותינו ז"ל: המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי (טז).
אטור, מהא דברכות כ״ב ע״א דהוא הדין בכל אדם. בכתובות ס״א ע״ב במשנה [ועונת ת"ח שם ס"ב ע"ב]. גממשמעות מימרא דרב הונא בריה דרב יוסף, ברכות כ״ד ע״א. דיבמות ס״ב ע״ב. הפסחים ע״ב ע״ב ובפי׳ רש״י, וערובין ק׳ ע״ב, ונדרים כ׳ ע״ב. וטור. זשם בשם הראב״ד. חנדה י״ג ע״ב.
- עם אשתו – שלא יגזים לבקש מאשתו שיקיימו יחסי אישות בתדירות רבה מדי. שכיוון שאמרו חכמים "קדש עצמך במותר לך"[2], כלומר גם בדברים המותרים מן הדין, יש לנהוג קדושה יתרה. וטעם נוסף לדבר, שריבוי התשמיש סופו שפוגע בזוגיות.
- עונה האמורה בתורה – האיש חייב מהתורה לקיים יחסי אישות עם אשתו. הכלל בכך הוא שהעונה הרגילה היא בין פעם ביום לפעם בשבוע, וחכמים קבעו את החיוב המינימלי למצווה זו לפי עבודתו של האיש; שאם עבודתו קלה הוא חייב לפקוד את אשתו לעיתים קרובות יותר, ואם עבודתו מתישה את כוחו, חיובו לעיתים רחוקות יותר. ולמעשה כל זוג צריך לראות מה מתאים לו, שהלא אי אפשר לתכנן את גילויי האהבה. וכמובן שאין כל הגברים דומים ואין כל הנשים דומות.
- ואין פורעין מס – הטיילים הם הבטלנים בלשון חז"ל[3]. "ואין פורעים מס" פירושו שאינם צריכים להשתתף בעבודות המלך, המפרכות את הגוף.
- עונתן בכל יום – אם זהו רצון האישה. אבל אם יש הסכמה של שניהם למעט, בהחלט מותר.
- בבתיהם – בזמנם הנסיעה הייתה מעייפת, ולכן מלאכה הכוללת גם נסיעה נחשבה לעבודה קשה.
- פעמיים בשבוע – כיוון שמלאכתם קשה, אבל אין להם נסיעה.
- החמרים אחת בשבוע – שדרכם הייתה לשהות רוב השבוע מחוץ לביתם.
- אחת לשלושים יום – כיוון שהם בנסיעות ארוכות, ואינם חוזרים לביתם אף לא פעם בשבוע.
- לשישה חודשים – כיוון שאי אפשר לחייבם לחזור מהפלגה אפילו אחת לחודש. והדבר מותר בתנאי האישה ידעה לפני הנישואים שבעלה ספן המגיע רק בין ההפלגות. דין זה נכון גם בקצינים המוסרים נפשם בצבא ואינם יכולים לחזור הביתה אלא לעתים רחוקות; ואם הדבר לא היה ידוע לאישה לפני הנישואים, הרי זה דורש את הסכמתה של האישה.
- לליל שבת – תלמידי החכמים מוסרים את נפשם ללימוד התורה ביום ובלילה, וחיים בקדושה, ולכן אין לחייבם בעונה יותר מפעם בשבוע, וגם אז דווקא בשבת, משום מצוות עונג שבת. אמנם לא כל תלמידי החכמים של היום מצויים בדרגה זו, ולכן יעצו פוסקים רבים שתלמידי חכמים בזמן הזה יקיימו מצוות עונה פעמיים בשבוע[4]. ויש שכתבו שאף שבנוגע להלכות רבות נפסק שאין דין תלמיד חכם בימינו, לעניין זה גם היום תלמיד חכם אינו מחויב לאשתו יותר מפעם בשבוע[5]. .
- שיוצא לדרך – כיוון שעתיד להיעדר מביתו בזמן עונתה.
- חייב לפקדה – בכל פעם שמבין שרצונה בכך, אפילו הייתה מעוברת. וכאמור, למעשה קשה לתת בכך הוראות כלליות, אלא הכול לפי בני הזוג. והתורה מורה שלא לזלזל בחיוב זה, וכיוון שזו חובה יש לעתים לעשות מאמץ כדי לשמח את האישה, וכן להיפך. והכלל בדבר שמחד גיסא אין לזלזל במצווה זו, ומאידך גיסא אין להגזים – והכל באהבה ובהסכמה בין בני הזוג.
- ומקיימי מצות בישראל – כפי שהסברנו בהקדמה, זה לשיטה הסוברת שטוב למעט ביחסי האישות. אך יש גם רבים הרואים ביחסי האישות קדושה, אף אם מטרתם אינה להביא ילדים לעולם. שהאהבה בין בני הזוג היא מדרגה גבוהה מאוד, ובעצם הקשר של האהבה ישנה קדושה גדולה.
- קיבול שכר – לדעת המחבר, אדם שייצרו גובר עליו צריך להילחם בו, ולדעת הרמ"א במקרה כזה הוא מקבל שכר גם אם לא נכנע לייצרו, אלא בא בהיתר על אשתו.
- משביעו רעב – השולחן ערוך מדגיש שמי שמגזים בכניעה ליצר, ייצרו רק יתגבר עוד ועוד. לכן אין להגזים בסיפוק התאוות, אלא להיות עם אשתו במינון ראוי.
- יהא בנידוי – עיקר האיסור של מקשה עצמו לדעת הוא משום שהדבר מביאו להוצאת זרע לבטלה. וישתדל שלא להתעסק בנושאים אלו, אלא רק כשהוא עם אשתו באהבה.
סעיף ב
טלא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר, ואפילו שתיהן נשיו (יז).
טנדרים כ׳ ע״ב.
- שתיהן נשיו – פירוש הביטוי: לא יהיה אדם עם אישה אחת כאשר מחשבתו על אישה אחרת; ומדגיש המחבר שהדבר נכון גם בתקופה שבה מותר היה לאדם לחיות בהיתר עם יותר מאשה אחת. ומאיסור זה יש ללמוד שעל האדם גם להימנע במהלך היום מתמונות ומהרהורים העלולים להביאו לידי מחשבות אלו.
סעיף ג
י'וברותי מכם המורדים והפושעים בי' (יח) אלו בני תשעה מדות (יט): בני אנוסה (כ); בני שנואה (כא); בני נידוי (כב); בני תמורה (כג); בני מורדת (כד); בני שכרות (כה); בני גרושת הלב (כו); בני ערבוביא (כז); בני חצופה (כח).
ינדרים כ׳ ע״ב.
- והפושעים בי – זהו פסוק ביחזקאל (כ', לח), העוסק באנשים שהקב"ה לא יגאל בגאולה העתידית. פשטו מדבר על העובדים עבודה זרה, אלא שחז"ל מְרבים גם אנשים שהיה פגם בזמן שאימם התעברה. ודאי שגם הם אם עשו תשובה תתקבל תשובתם, ומכל מקום ראו חז"ל צורך להתריע על גודל העוון בביאה על אישה בלי אהבה. וכמובן שבנים אלו, כמו בני הנידה, כשרים לכל דבר מבחינת דיני יוחסין.
- תשעה מידות – המשותף לכל מידות אלו הוא שהאישה בהם היא כלי לתאוות הגבר. וכאשר אין במעשה האישות אהבה בין האיש לאשתו הדבר אסור לכל הדעות.
- בני אנוסה – כשהאיש בא על אשתו בכוח.
- בני שנואה – כשהאיש שונא את אשתו, ולמרות זאת בא עליה כדי למלא תאוותו.
- בני נידוי – כשהאיש מנודה על ידי בית הדין, ואסור בתשמיש המיטה.
- בני תמורה – כשבטעות חשב האיש שלפניו אישה אחרת. ואין כאן אהבה לאשתו.
- מורדת – כשהאישה רוצה להכאיב לבעלה ולכן מסרבת לקיים יחסי אישות; אבל אם פייס אותה הבעל מותר.
- שיכרות – כשהוא או היא שיכורים; ואז אין כאן אהבה, אלא יצריות בלבד.
- גרושת הלב – כשהאיש כבר גמר בליבו לגרש את אשתו.
- ערבוביא – שבשעת התשמיש חשב האיש על אישה אחרת, כבסעיף הקודם.
- חצופה – אישה התובעת במפורש ובחוסר צניעות לקיים יחסי אישות.
סעיף ד
כאסור להסתכל באותו מקום, לשכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על 'והצנע לכת' (מיכה ו', ח), ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא, דכתיב: 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם' (שמות כ', כ) זו הבושה, 'לבלתי תחטאו'; ועוד, דקא מגרה יצר הרע בנפשיה. וכל שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה, ועוד, שעובר על 'בל תשקצו את נפשותיכם' (כט) (ויקרא כ', כה).
כנדרים כ׳ ע״א. להראב״ד בשער הקדושה.
- את נפשותיכם – לשיטת המחבר הדבר אסור. וגם לשיטה האחרת שהבאנו בהקדמה, הפוסקת "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה", אין בכך מידת חסידות וראוי להימנע מכך.
סעיף ה
מהוא למטה והיא למעלה, זו דרך עזות. שמשו שניהם כאחד (ל), זו דרך עקש (לא).
מטור בשם מסכת כלה.
- כאחד – כגון שהם על צדם.
- דרך עיקש – ואין איסור בכל הדברים הללו, אלא מידת חסידות להימנע מכך.
סעיף ו
נאסור לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור (לב), סואפילו על ידי הפסק מחיצה עשרה (לג), עובפני תינוק שאין יודע לדבר, מותר (לד). פבית שיש בו ספר תורה או חומשים העשוים בגלילה, אסור לשמש בו עד שיהיה בפניו מחיצה (לה) (ולענין לעשותה בשבת, עיין לקמן ריש סימן שט"ו); צואם יש לו בית אחר, אסור עד שיוציאנו. ואם יש בו תפילין קאו ספרים, אפילו של תלמוד – אסור, עד שיתנם בכלי בתוך כלי (לו); רוהוא שלא יהא השני מיוחד להם (ועיין לעיל סימן מ' סעיף ב'), אבל אם הוא מיוחד להם, אפילו מאה כחד חשיבי; ואם פירש טלית על גבי ארגז, חשוב ככלי בתוך כלי (לז).
ננדה י״ז ע״א. סטור. עטור והראב״ד מהא דפסחים קי״ב ע״ב. פברכות כ״ה ע״ב ושם בתוספות. צשם בגמרא. קתוספות והרא״ש והראב״ד. רשם בגמרא.
- נעור – היחסים שבין איש לאשתו חייבים להיות באינטימיות ובצניעות. ודבר זה אסור גם לדעת המקלים[6].
- מחיצה עשרה – בהמשך הסעיף יתבאר שמחיצה כזו מהווה חציצה בעד ספרי קודש המצויים בחדר. אולם כנגד אדם אין בה די, ויש להקפיד על מחיצה כזו המונעת ממי שבעבר השני לדעת מה מתרחש בחדר.
- מותר – זהו מקרי מציאותי כאשר תינוק ישן בחדר עם הוריו, ואז מותר לקיים יחסי אישות אפילו כשהוא ער.
- מחיצה – גבוהה עשרה טפחים, כדי שספרי הקודש ייחשבו ברשות אחרת. וכתבו האחרונים שהמחיצה צריכה להיות יציבה, ולא די בווילון שנע ונד.
- בכלי בתוך כלי – בניגוד לכניסה לשירותים, שבה כיסוי אחד מספיק[7]. יש אומרים שעטיפת הספר נחשבת לכיסוי, ולשיטה זו די בכיסוי אחד נוסף[8]. ולכן אם יש ספריה עם ספרי קודש בחדר של בני הזוג, יש לכסות בוילון את הספרייה או כיוצא בזה, ואז מותרים.
- בתוך כלי – כיוון שהארגז הסגור הוא כלי אחד, והשמיכה שעליו היא כלי שני.
סעיף ז
שלא ישמש בתחלת הלילה ולא בסופה, כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת, אלא באמצע הלילה (לז).
שנדרים כ׳ ע״א מאימא שלום.
- באמצע הלילה – הכוונה אינה לחצות, אלא בשעה שבה לא ירגישו בכך בני הבית.
סעיף ח
תוישמש באימה וביראה, כמו שכתוב על רבי אליעזר שהיה מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמו שכפאו שד, פירוש: באימה וביראה כאלו כפאו שד (לט). אויש מפרשים: מגלה טפח ומכסה טפח, שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו; ודומה כמו שכפאו שד, שעושה הדבר באונס. בויש מפרשים: מגלה טפח שבאשה, כלומר עכשיו מגלה אותה לצורך תשמיש, ועכשיו מכסה אותה, כלומר שלא היה מאריך באותה מעשה, ודומה לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעשה, כל כך היה מקצר בתשמיש. גויש מפרשים: מגלה טפח, על הסינר שהיתה חוגרת בו, שאף בשעת תשמיש היה מצריכה לחגרה ומגלה רק טפח ממנה, ומכסה מיד כדי למעט הנאתו. וכולהו פירושי איתנהו, וצריך בעל נפש ליזהר בהם (מ).
תנדרים כ׳ ע״א. אטור בשם הראב״ד בשם יש מפרשים. בטור בשם הראב״ד. גשם.
- כפאו שד – אלו דברי רבי אליעזר, ומביא להם המחבר שלושה פירושים.
- ליזהר בהם – סעיף זה הוא לשיטה שהבאנו בהקדמה לסימן, לפיה יש להימנע ככל האפשר מליהנות מיחסי אישות. אך כאמור רבים חולקים על גישה זו, שעלולה למעט את קשרי האהבה בין בני הזוג. ואף לשיטה המחמירה הנהגות אלו אינן חובה, אלא הן כדברי המחבר הנהגה ל"בעל נפש", כלומר למי שנמצא ברמה רוחנית גבוהה. ולשון הרב מאזוז בהגהות איש מצליח: "אבל בוודאי שצריך לעשות זאת בשמחה ובחשק, וכן הוא לשון הרמב"ם: 'ברצון שניהם ובשמחתם'".
סעיף ט
דלא יספר עמה בדברים שאינם מענייני התשמיש, לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן, שלא יתן דעתו באשה אחרת (מא); ואם סיפר עמה ושימש, אמרו עליו: 'מגיד לאדם מה שיחו' (עמוס ד', יג), אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין (מב).
דחגיגה ה׳ ע״ב.
- באשה אחרת – מפני שבזמן שמתחברים צריכים בני הזוג לאחד את המחשבות זה על זה בלבד.
- בשעת הדין – אבל מותר ואף מצווה לשוחח בדברים שהם מעניין התשמיש ומסייעים לו.
סעיף י
האם היה לו כעס עמה, אסור לשמש עד שיפייסנה (מג); וויכול לספר עמה קודם תשמיש, כדי לרצותה (מד).
הנדרים כ׳ ע״ב. ומהא דברכות ס״ב ע״א, ונדרים כ׳ ע״ב, וחגיגה ה׳ ע״ב, לפירוש הר״ן והראב״ד.
- עד שיפייסנה – הואיל וכאמור היחסים צריכים להיות מתוך אהבה.
- כדי לרצותה – "יכול" כאן פירושו שכך צריך לעשות[9].
סעיף יא
זאסור לשמש לאור הנר (מה), חאף על פי שמאפיל בטליתו (מו). הגה: אבל אם עושה מחיצה גבוה עשרה לפני הנר (הגהות מיימוני פ"ד מהל' יום טוב), אף על פי שהאור נראה דרך המחיצה, כגון שהפסיק בסדין, שרי (מז). כן נראה לי מדברי רש"י בפרק ב' דמסכת ביצה (דף כ"ב ע"א), גם אמרינן התם דשרי כשכופה כלי על הנר (מח) (ואם מותר לעשות מחיצה זו בשבת, עיין לקמן ריש סי' שט"ו). טוכן אסור לשמש ביום, אלא אם כן הוא בית אפל (מט). הגה: ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ושרי (נ) (טור).
זנדה י״ז ע״א. חתוספות והראב״ד. טנדה י״ז ע״א.
- לאור הנר – הגמרא שם מביאה גם את טעם האיסור: "שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו". איסור זה נועד כדי לשמור על האינטימיות והאהבה; ואין צורך שיהיה חשוך לגמרי, אלא רק שלא ידליקו אור בחדר. עיקר האיסור הוא בזמן החיבור, ולא בזמן שמתכוננים אליו.
- שמאפיל בטליתו – פירוש: שמתכסים בבגד או בשמיכה מהראש עד הרגלים.
- שרי – מותר. כיוון שכאמור אין צורך שיהיה החדר חשוך לגמרי.
- על הנר – אף שעדיין הוא מאיר קצת.
- בית אפל – כגון שסוגר את התריסים, ואין אנשים בבית המרגישים בכך.
- ושרי – שכיוון שהוא צנוע מותר לו לשמש אם מתכסים בשמיכה, גם במקרה שאין תריסים ואינו יכול למנוע את כניסת האור.
סעיף יב
יאסור לשמש מטתו בשני רעבון (נא), אלא לחשוכי בנים (נב). הגה: (ועיין לקמן סי' תקע"ד ס"ד) (נג). והוא הדין בשאר צרות, שהם כרעבון (נד) (ירושלמי דתענית).
יתענית י״א ע״א.
- בשני רעבון – משום שיש לאדם להנהיג את עצמו בצער בזמן שהעולם שרוי בצער, ולכן אסור לשמש מיטתו אף אם לו עצמו יש אוכל[10]. כתבו הפוסקים שדין זה חל רק ברעבון של ממש, שאין לאנשים מה לאכול, ולכן דין זה כמעט שאינו קיים היום. ועוד כתבו שאם יצרו מתגבר עליו – מותר לשמש אף בעת רעבון[11].
- לחשוכי בנים – כדי לקיים מצוות פרייה ורבייה.
- תקע"ד סעיף ד' – שם שונה המחבר הלכה זו, ומוסיף שבליל טבילה מכל מקום מותר.
- שהם כרעבון – הכוונה כאן לצרות הפוגעות בגוף ובמזון, כארבה למשל. אבל אין מדובר בצרות כמלחמה במקום כלשהו בעולם[12].
סעיף יג
כאכסנאי (נה) אסור לשמש; לואם יחדו לו ולאשתו בית (נו) – מותר, ובלבד שלא יישן בטליתו של בעל הבית (נז).
ככתובות ס"ה ע"א. ל[הראב״ד] בספר בעלי הנפש.
- אכסנאי – אדם שלן בבית אחרים. 'אכסניא' היא מעין מלון שהיה בזמנם.
- בית – הכוונה כאן שייחדו להם חדר נפרד. ובדרך כלל ישנו המתאכסנים יחד עם בעלי הבית, או שהיה חדר אחד לכמה אורחים.
- בעל הבית – כלומר בסדיניו של בעל הבית, שמא ילכלך אותם בשכבת זרעו. ובמלונות אין להקפיד על כך[13].
סעיף יד
(נח) משכבת הזרע הוא כח הגוף ומאור העינים, וכל זמן שתצא ביותר, הגוף כלה וחייו אובדים; וכל השטוף בבעילה, זקנה קופצת עליו, וכחו תשש, ועיניו כהות, וריח רע נודף מפיו, ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים, ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה, ושיניו נושרות, והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו. אמרו חכמי הרופאים: אחד מאלף מת משאר חלאים, והאלף מרוב תשמיש. לפיכך צריך אדם ליזהר (נט).
מלשון הרמב״ם בפ״ד מהלכות דעות.
- הקדמה לסעיף – סעיף זה והסעיף הבא הם הנחיות בריאותיות, ומקורם בדברי הרמב"ם בהלכות דעות, שכתב הלכות אלו בתור רופא.
- צריך אדם ליזהר – ראינו בתחילת הסימן שגם בלי טעם בריאותי אין להגזים בכך, אלא הכול צריך שיהיה במידה נכונה.
סעיף טו
נלא יבעול והוא שבע או רעב, אלא כשיתעכל המזון שבמעיו (ס); סולא יבעול מעומד, ולא מיושב (סא); ולא בבית המרחץ (סב), ולא ביום שנכנס למרחץ (סג), ולא ביום הקזה (סד); ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך, ולא לפניהם, ולא לאחריהם (סה) (והא דבריש הסימן שחייב לפוקדה, איירי כשהוא רוכב או יושב בקרון, וכאן איירי במהלך. מהרש"ל).
נהרמב"ם שם. סגיטין ע׳ ע״א.
- שבמעיו – משום שאם הוא שבע או רעב התשמיש קשה לו. וכדי שכל מחשבתיו יהיו כלפי אשתו.
- ולא מיושב – אלא כשהם שוכבים.
- בבית המרחץ – אלא בחדרם.
- שנכנס למרחץ – המרחצאות שלהם היו חמים מאוד, והחלישו את הגוף.
- הקזה – בזמנם נהגו להקיז דם כרפואה למחלות שונות, והקזה מחלישה את הגוף.
- ולא לאחריהם – גם זה משום קושי הדרך; והלכה זו אינה שייכת כיום, כשתנאי הנסיעה נוחים. ואדרבא, ראינו בתחילת הסימן שיש להזדקק לאשתו כשיוצא לדרך.
סעיף טז
(סו) עהמשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה, אותו תינוק נכפה (סז); ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא, אבל הוי בר שתא לית לן בה; ולא אמרן, אלא דגני להדי כרעיה (פירוש: שישן לרגליו), אבל גני להדי רישיה לית לן בה; ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עליה, אבל מנח ידיה עליה, לית לן בה (סח).
עפסחים קי״ב ע״ב.
- הקדמה לסעיף – סעיף זה כולו הוא לשון הגמרא בפסחים. וכתב עליו ערוך השולחן (סעיף י"ח): "ואף שאין אנו מבינין, אך כך היו רבותינו הקדושים מקובלים על פי החכמה האמתית".
- נכפה – סוג של חולי, דומה למחלת הנפילה.
- לית לן בה – תרגום כל העניין: ולא אמרו זאת אלא כשהתינוק בן פחות משנה, אבל אם הוא בן שנה – לא אמרו. ולא אמרו אלא כשהתינוק ישן לצד הרגליים, אבל אם שוכב לצד ראשו – לא אמרו. ולא אמרו אלא כשלא מניח ידו על התינוק, אבל מניח עליו ידו – לא אמרו.
סעיף יז
פמטה שישן בה צעם אשתו, צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום (סט).
פברכות ה׳ ע״ב. צשם בתוספות.
- וזה לדרום – כבר נאמר בסימן ג' סעיף ו, ועיין שם בפירושנו. ומסקנת הפוסקים היא שכיום דין זה אינו מחייב למעשה.
[1] שתי גישות אלו עומדות בבסיס מחלוקת התנאים הידועה, האם נזירות היא מעשה חיובי או שלילי. ראו למשל נדרים דף י ע"א.
[2] מקור הביטוי ביבמות דף כ ע"א. וראו דברי הרמב"ן על "קדושים תהיו", ויקרא י"ט, ב.
[3] ראה דברינו בסימן קנ"א ס"ק ב', ובהערה שם.
[4] פתחי תשובה אבן העזר סימן ע"ו אות ג, מובא בביאור הלכה. וראו באגרות משה אבה"ע ח"ג סימן כ"ח.
[5] משנ"ב כאן.
[6] בעבר, לעתים קרובות לא היה לזוג חדר פרטי משלו, ובכל זאת הדבר נאסר לחלוטין; וקל וחומר כיום.
[7] ראו סימן מ"ג סעיף ו', ודברינו שם בס"ק כ"ג.
[8] כך מביא בספר איש מצליח על המשנה ברורה (בהערות שבסוף הספר, עמ' קל"ה), וזו לשונו: "… בספרים שלנו שיש להם כריכה הו"ל כיסוי ושרי. ואף על פי שהמשנ"ב לעיל כתב דלא חשיב כיסוי, ע"ש, העיקר להקל בזה, שכן כתב המאירי, ומ"ש … בשו"ת תפלה למשה (ח"ג סימן כט), וכ"כ … בהלכה ברורה (ח"ג עמוד רעט) בשם הרשב"ץ, ע"ש. ועיין בספר שיורי ברכה (סימן קנ"ד אות א) … ובהליכות עולם ח"ג עמוד צד".
[9] והלשון "יכול" היא כהמשך לסעיף הקודם, שאסור לדבר בשעת תשמיש בדברים שאינם מעניין התשמיש, אולם יכול לדבר כדי לרצותה.
[10] כף החיים אות פ"א.
[11] משנ"ב ס"ק מו.
[12] ראו כנה"ג אות ד'; א"ר ס"ק כ'; כף החיים אות פ"ה.
[13] כיוון שאין במלונות בעל בית המסתכל על הסדין, אלא הכול נלקח למכבסה.