על שולחן השבת

התלהבות מחושבת

שאול דוד בוצ'קו

'בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה…' (משנה תענית פ"ד מ"ו). מובא בתלמוד: '"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר יד, א). אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו לילה, ליל[1] תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות' (תענית כט, א, ועוד).  ובמדרש נוסף: 'ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתחרב כדי שיגלו ישראל לבין האומות, שכן הוא אומר: "וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת" (תהלים קו, כו-כז),  נשיאות יד כנגד נשיאות קול' (במדבר רבה פרשה טז, כ).  

מה הייתה הסיבה לסירובם הרה האסון של בני ישראל לעלות ולכבוש את הארץ?

בפרשת שלח לך מתארת התורה בפרוטרוט את מסעם של המרגלים ואת המרד שהם ליבוּ בחזרתם; בפרשתנו מתבארות הנסיבות של שליחותם, שעשויות לשפוך אור על העניין כולו. נעיין אפוא בפרשה.

ראשית כל, משה מבהיר שבני ישראל הם שיזמו שליחת סיירים: 'וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן' (דברים א, כב).

לדעת רבים מן המפרשים[2] הייתה יוזמה זו ראשיתו של החטא – הרי לא היה צורך לתור את הארץ; מאחר שה' הודיע שהיא טובה, אין צורך לאמת את דבריו. הרמב"ן, מאידך, מצדיק את בקשתם – מטרתם הייתה לתכנן את המלחמה העתידה, והרי 'אין סומכין על הנס',[3] האדם חייב לקחת אחריות על עתידו. אמנם עליו להיות מודע שעל אף כל ההשתדלות הצלחתו תלויה ברצון ה', אך אל לו להקל ראש בשום פרט העשוי להועיל לו להשיג את מטרתו.

כיצד, אם כן, הפכה פעולה שכוונותיה רצויות למפלה שכזו, מפלה שעד היום אנו אוכלים את פירותיה הבאושים?

'וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם'. אפשר שפסוק זה הוא המבהיר את הסיבות העמוקות לאסון. וכי כל העם היו למומחים צבאיים? ודאי שלא; ואם כך, כל דרישתם לא הייתה אלא היגררות קולקטיווית אחר הפופוליזם. ואף אם נניח, כרמב"ן, שהבקשה של בני ישראל כשלעצמה הייתה מוצדקת, אין להצדיק את האופן שבו היא הוגשה: כל העם מתאסף וצועד אל משה! למי הם פונים? למשה, שהנהיג אותם ללא תקלה מאז יציאת מצרים! לכן ברור כי מאחורי בקשה זו, ההגיונית לכאורה, מסתתרת למעשה חשדנות עמוקה מצד בני ישראל כלפי מנהיגם.

מלבד זאת, העיתוי איננו ראוי. משה אך ציווה לכבוש את הארץ: 'עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת' (דברים א, כא),  והנה באה בקשתם של בני ישראל ומסיחה את הדעת. הם חיפשו תירוץ לפתוח בתרגיל השהיה, והרי לימדו אותנו רבותינו: 'כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד'.[4]  

לאחר שנגזרה הגזירה שכל דור המדבר לא ייכנס לארץ, מתחיל ההמון לנוע שוב בתנועת עדר:

'וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה' (שם שם, מא).  הם מסתערים על ההר מבלי לחכות להסכמה כלשהי וללא שום הכנה, והאמוריים עורכים בהם טבח.  

'ותהינו' – פירש האבן עזרא:[5] 'ותאמרו: הן'. במלים אחרות, כאשר קהל עצום מסתער קדימה כאחוז אמוק, אין שום דבר עמוק ואמתי בהיסחפות שלהם; זהו עדר מסוכן.

בזמן שמשה פקד 'עֲלֵה רֵשׁ' היו בני ישראל צריכים למלא אחר ציווי ה'. באותו זמן היה עליהם לענות 'הן' ללא שהות. ההתלהבות בריאה כאשר היא באה כמענה לקריאה, להזמנה א-לוהית, למצוַת ה'. רק אז יש ל'הן' המיידי בסיס רוחני איתן, שורש עמוק בלב כל אחד ואחד.

בית המקדש שבירושלים ביטא את המיזוג ההרמוני שבין מחשבה מיושבת לבין נאמנות ללא סייג. בתשעה באב, תאריך חטא המרגלים, הוא נחרב.

[1] ההגהה עפ"י מסורת הש"ס.

[2] ראה אבן עזרא במדבר יג, ב; אברבנאל שם ודברים א, כב; אור החיים במדבר יג, ב.

[3] הביטוי שגור כבר בדברי הראשונים. בדברי חז"ל אינו נמצא כלשון הזה ממש, אבל אותו הרעיון בלשון אחר בירושלמי יומא פ"א ה"ד (לט ע"א), ובבבלי קידושין לט, ב.

[4] מכילתא דרבי ישמעאל בא – מס' דפסחא פרשה ט, והובאה בפרש"י שמות יב, יז.

[5] שם. ואף לשיטת רש"י והרשב"ם שהכוונה שהם אמרו: 'הננו ועלינו' (במדבר יד, מ),  כלומר הננו מוכנים ומזומנים לעלות, הפועל 'לההין' נגזר מהמלה 'הן'. וז"ל רש"י: 'לשון (במדבר יד, מ) "הננו ועלינו אל המקום" זה הלשון שאמרתם, לשון "הן", כלומר נזדמנתם'.