על שולחן השבת

לעיני כל ישראל

שאול דוד בוצ'קו

משה רבנו הוא האדם הגדול ביותר שחי אי פעם עלי אדמות; כך חותמת התורה את פסוקיה האחרונים, העוסקים בפטירתו של משה:

'וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל' (דברים לד, י-יב).

רש"י פירש כאן (שם לד, יב): 'ולכל היד החזקה – שקבל את התורה בלוחות בידיו.

ולכל המורא הגדול – נסים וגבורות שבמדבר הגדול והנורא.

לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר "וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" (דברים ט, יז). והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר " אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות לד, א) – יישר כחך ששברת' (עפ"י שבת פז, א).  

זוהי 'תמונת הסיום' שבוחר להעניק לנו רש"י: משה מקבל את ההחלטה התקיפה לשבור את לוחות הברית! האם יש מעלה גדולה כל כך למעשה המהפכני הזה, שהוא שליחת יד אל הקודש ממש?

נציע כאן שלושה הסברים:

• תשובה.

סבי, הרב אליהו בוצ'קו זצ"ל, הסביר שמעשה זה זעזע בחֹזקה את בני ישראל: 'הבה נתבונן. אם יפיל אדם פשוט חומש מידו על הארץ בכוונה ובמזיד, הלא כמגדף ה'  ייחשב, ומה גם אם יפיל ח"ו ספר תורה – ומשה השליך את הלוחות שהקב"ה כתבם בעצם כתב ידו! אלא שמשה לקח את הלוחות ושברם לעיני כל ישראל, להראות חטאם שגרם לו לשבור את הלוחות מעשה ה', ופעולה זו עשתה רושם כל כך גדול על לבם, עד שנפלו על פניהם והורידו את עדיים והתאבלו מאחר שראו מה שקלקלו. מעשה זה פעל אפוא בעצמה רבה ביותר'.

משה שבר את הלוחות כדי לעורר את העם לתשובה; יוצאי מצרים הודו לו על כך.

• סכנת עבודה זרה.

התורה והמצוות נושאות בחובן סכנה גדולה: ההשקפה שהן כביכול מעשים או חפצים מאגיים, המגינים על האדם מפאת עצם קדושתם.[1] 'יש לי מזוזה בכניסה, אין לי עוד ממה לפחד' – כך מאמין מי שהופך את המצוות לעבודה זרה. לא כן! המזוזה מגינה עלינו בתנאי שנחיה על פי מה שכתוב בה.

על בני ישראל לדעת שהתורה איננה קמיע; התורה דורשת מהאדם התנהגות למופת. עלינו להבין שהחוטא שובר כביכול את לוחות הברית, ושבירת הלוחות בפועל באה למנוע את סילוף התורה.

משה שבר את הלוחות והציל את הברית, ולכן הקב"ה שיבחו והודה לו.

• אורך רוח.

בין הלוחות הראשונים והשניים ישנם הן דמיון והן ושוני: מחד גיסא, הלוחות הראשונים 'מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה' (שמות לב, טז), בעוד שהלוחות השניים נפסלו על ידי משה. מאידך גיסא, גם בלוחות השניים 'וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים' (שם, שם)  – אצבע א-לוהים היא שכתבה את הדיברות, ממש כמו על הראשונים.

משה הוא נציג עם ישראל, ובשמם הוא משתתף בנתינת התורה. הלוחות הראשונים היו כל כולם מעשה א-לוהים, הם דרשו את השלמות מייד. הלוחות השניים, שמטרתם הייתה זהה לזו של הראשונים בהבנת האידיאל שיש להגיע אליו, היו שונים בנקודה מהותית אחת: הם התחשבו בטבע האנושי, באשר האדם הוא הנדרש להגשים את האידיאל הזה במהלך ההיסטוריה.

הלוחות השניים מציבים את האידיאל כייעוד לעתיד לבוא. הם מעניקים משמעות למאמצי האדם הנענה לאתגר הא-לוהי, ומבטיחים כי ה', א-ל ארך אפיים, ממשיך לחכות לו שיגיע למטרה. בשוברו את הלוחות, משה נתן לנו את האפשרות להשיג את התורה וליישם אותה לאורך ימים.

'אַשְׁרֵי הָאִישׁ … כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה'.[2] בכל דור ודור אנחנו מודים למשה רבנו, על שנתן לנו את האפשרות לעשות מתורת ה' – תורתנו.

[1] ראה משך חכמה (לבעל האור שמח) שמות לב, יט.

[2] תהלים א, א-ב, וראה רש"י שם.