על שולחן השבת

יש קרבן  ויש קרבן

שאול דוד בוצ'קו

'כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-להים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם, וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם' (ירמיהו ז, כא-כג הפטרת צו).  

נראה כביכול שירמיהו הנביא מטיל ספק במקור הא-לוהי של עבודת הקרבנות. אך הדברים תמוהים ביותר, שהרי התורה מקדישה כמעט חומש שלם, חומש ויקרא, לדיני  הקרבנות.

כידוע, ישבו כבר חכמי ישראל לדורותיהם על מדוכה זו; תמצית דבריהם היא, שירמיהו איננו מתנגד לקרבנות אלא לדעה שהם עיקר התורה. כוונתו, כמו שאר הנביאים,[1] להכריז שחוקי המוסר שציוותה התורה חשובים מהם וקודמים להם, וכפי שכבר אמר החכם מכל אדם: 'עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח (משלי כא, ג), ו'זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה' (שם שם, כז).  וכן ביאר ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי:[2] 'וכאשר הגיע המרי מבני ישראל אל עניין שהקלו בתורות השכליות והמנהגיות, אשר אי אפשר מבלעדיהם לכל קהלה… והחזיקו עם זה בעבודות מקרבנות… ואמר ולואי שתשמרו התורות ששומרים אותם הפחות שבקהלות והקל שבהם, מהצדק והדרך הטובה וההודאה בטוב הבורא, כי התורות הא-להיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות… ומי שלא החזיק באלה איך מחזיק בקרבנות ובשבת והמילה וזולתם… ועל הדרך הזה נאמר להם: "מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ [כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' א-להיך לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשָׁךָ]" (דברים י, יב), "עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם" (ירמיהו ז, כא),  וזולת זה ממה שדומה לו'.

את דברי ירמיהו 'כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח' (ירמיהו ז, כב) פירש הרד"ק: 'יש מפרשים כי היא המצוה הראשונה, והוא מה שצוה אותם במרה[3] שנאמר בו שם שם לו חק ומשפט. והוא מה שאמרו רז"ל "שבת ודינין במרה איפקוד",[4] ולא צוה על דבר עולה או זבח. ויש לפרש גם כן כי עיקר המצוה לא היתה על דברי עולה וזבח, אלא "שִמעו בקולי והייתם לי לעם", ובזה התנאי נתן להם התורה, ואין בכל עשרת הדברים שהם כלל התורה כולה זכר עולה וזבח'.  

ואחרי כל זאת, אי אפשר שלא להיתפס להרהורים למקרא דבריו של ירמיהו. נראה מפשט דבריו כי אכן פוסל הנביא את הקרבנות כולם, ללא הבחנה; הוא אפילו טוען כי ביציאת מצרים לא העלה הקב"ה את עצם הרעיון של הקרבת קרבנות. ברם טענתו איננה מתיישבת עם העובדות ההיסטוריות – הרי כהכנה לצאתם ממצרים נצטוו העברים להקריב קרבן פסח! וכי לא ביקש משה מפרעה שיתן רשות לבני ישראל להקריב קרבנות? וכי לא אמר לו: אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ'? (שמות ה, ג).  

מהו בעצם קרבן? לכאורה הקרבת בעל חיים נראית כמעשה חומרי. לעומת התפילה, שהיא עבודת ה' בלב ובדיבור, הקרבת הקרבן היא פעולה ממשית במציאות הגשמית: יש כאן בעל חיים שיש לשחטו, לזרוק את דמו על קירות המזבח ולהקטיר את איבריו, שממשיכים להישרף במשך הלילה.

אולם עיון בהלכה התלמודית יראה לנו שבקרבנות – יותר מבכל שאר מצוות התורה – הכוונה היא העיקר. אמנם יש לנו כלל בכל התורה כולה ש'דברים שבלב אינם דברים',[5] כלומר שרצונו של האדם, אם לא הביע אותו על ידי מעשה או לפחות על ידי דיבור, אין לו תוקף משפטי; אבל יש יוצא מן הכלל, והוא בהלכות הקרבנות.

הקרבן איננו נרצה אם למקריב הייתה כוונה מנוגדת להלכה. ישנן שתי כוונות הפוסלות את הקרבן: הכוונה לאכול מהקרבן 'חוץ לזמנו', כלומר אחרי הזמן שקבעה התורה לאכילתו (יום או יומיים, לפי סוג הקרבן), והכוונה לאכול ממנו 'חוץ למקומו' (כגון קדשי קדשים מחוץ לעזָרה). למשל, אם בזמן השחיטה, בזמן הולכת הדם או בזמן זריקתו חשב הכהן לאכול את בשר הקרבן לאחר שלשה ימים, או לחילופין לאכול אותו בתל-אביב, הקרבן נפסל ונאסר באכילה – ואין לאכלו אפילו בתוך זמנו ובעזרה של בית המקדש.[6]

הלכה זו מוכיחה שבניגוד למה שמצטייר במבט ראשון, הקרבנות הם ביטוי עילאי לרגשות הדתיים הנעלים ביותר. להקריב קרבן פירושו לחנך את הרצון ולטהר את הלב; לאכול קרבן משמעותו לעדן את החושים.

הזמן והמקום, שני המימדים היסודיים של היהדות, מתעלים על ידי הקרבן. זמן הבאת הקרבן נקבע על ידי בעליו,[7] אך לאחר שהוגש הקרבן – הזמן כבר איננו שלו. הזמן ה'אישי' הפך לזמן א-לוהי. המקום הוא הר המוריה, 'המקום' ב-ה' הידיעה,[8] המקום היחידי שיש בו רשות לאדם להגיש קרבן לאדון הכול. קדושת המקום איננה תלויה באדם: 'כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ' (תהלים קלב, יג). על ידי הקרבן יכול האדם להתקרב אל הא-לוהים; הוא מתקרב אליו כאשר הוא מתקרב אל המקום האחד, המקום שייחודו מסמל את ייחוד ה'. אך המקום הזה אשר בחר בו ה' הוא מקום בארץ, וזהו המסר העיקרי: האדם יכול לגשת אל הא-ל האחד. המקום הוא גם מקומו של האדם המתקרב אל הא-לוהים. 

כאשר בני ישראל הקריבו את קרבן הפסח במצרים בתאריך שנקבע, הם הוכיחו את הבנתם שזמן ההיסטוריה שייך לה'. כאשר הותר למי שעד עתה היו כנופיית עבדים להתאסף, להביא קרבנות ולהתקרב לא-לוהים, חושיהם התעדנו והתעלו. עד עתה הייתה העבודה עד כלות כוחותיהם כל עולמם, עד עתה ידיהם ידעו רק את עמל האדמה ונחיריהם רק את ריחות בתי המלאכה, והנה הם נבחרו להיות עדת הנכבדים שהקב"ה עצמו יקבל את מנחתה.

כאשר המביא קרבן מתחייב לשמור על מסגרת הזמן הנועד לאכילתו, מתעורר  בלבו רגש ההכנעה בפני אדון הכול, המנהיג לבדו את כל ההיסטוריה. רגשות נלהבים של קִרבת א-לוהים מתעוררים אצלו כאשר הוא זוכה להיכנס בכוונה עצומה אל המקום הקדוש ביותר עלי אדמות.

כעת נוכל להבין מדוע בזמן ירמיהו איבדו הקרבנות את משמעותם המקורית, עד כדי שאמר: 'ואִכלו בשר'. אכילת הבשר הפכה להיות מטרתם העיקרית: 'היו מביאים עולות להראות עצמם שהם עובדים את ה' בנראה, והשלמים היו מביאין לאכול בשר עם הראות במעשיהם עבודת האל'.[9] הזביחה הפכה להיות מעשה נטול כל ממד רוחני. לפעמים הפכו הקרבנות אף למעשי כישוף, הבאים להשיב את חרון אפו של הא-ל, כדי שהאדם, לאחר שהוא יפייס את הא-לוהים, יוכל במצפון שקט להוסיף חטא על פשע. אלו הקרבנות שלא ציווה ה' מעולם, ואת אלו הוא אף שונא[10] – ואלו הם הקרבנות שגינה הנביא.

הקרבן הרצוי לפני ה' הוא הקרבן שבו הכוונות הנעלות של האדם מעניקות חיוניות למעשה הגשמי שלו.

[1] ראה למשל ישעיהו א, יא-יז; הושע ו, ו.

[2] מאמר ב, סי' מח.

[3] כלומר 'לא ציויתים ביום הוציאי' וכו' פירושו: לא ציויתי על קרבנות כאשר נתתי את המצוות הראשונות אחרי יציאת מצרים, במרה.

[4]כלומר נצטוו.

[5] קידושין מט, ב, ועוד.

[6] ראה ויקרא ז, טז-יח, ורש"י שם; משנה זבחים פ"ב; רמב"ם הל' פסולי המוקדשין פי"ג.

[7] בקרבן נדבה.

[8] בראשית כח, יא, ועיין רש"י שם.

[9] רד"ק שם פסוק כא.

[10] ראה ישעיהו א, יד.