על שולחן השבת
פרשת שופטים
היפוך תפקידים
שאול דוד בוצ'קו
אין דבר זר לתורה, ואף לא המלחמות. אכן, מוטלת על האדם האחריות להתגונן, משום שאין הקב"ה מגן אלא על מי שעושה כל שביכולתו כדי להינצל מאויביו.[1] כבר משחר ההיסטוריה, היו גדולי ישראל גם אנשי צבא ולוחמים אמיצים. ראש לכולם אברהם אבינו, שלא היסס לצאת למתקפה נגד צבאות אדירים כדי לשחרר את לוט בן אחיו מן השבי. אף יעקב אבינו התכונן כידוע למלחמה,[2] והודות לנחישותו התרכך עשו אחיו. יהושע, התלמיד הנאמן שלא מש מתוך אהלה של תורה, פיקד על הקרב נגד עמלק, ולאחר שנים יצא בראש צבאות ישראל לכבוש את הארץ. משה רבנו הראה את גבורתו בצעירותו כאשר הרג את המצרי שהכה איש עברי, ובערוב ימיו ניהל את המערכה נגד סיחון ועוג.
כל זאת משום שמלחמה צודקת איננה 'עסק מלוכלך'. לערוך מלחמה צודקת משמעו לעשות את רצון ה'. ברם, לא די שהמטרה תהיה מוצדקת, יש כללים שחובה לשמור עליהם בניהול הלחימה. בפרשת שופטים נכתבו הלכות רבות הנוגעות לצדדים השונים של המלחמה: היחס כלפי האויב, השמירה על מוסריות אף בשעת המלחמה וקדושת המחנה. נעיין כאן בשלושת הנאומים שהתורה מצווה להשמיע לחיילים לפני היציאה לקרב, ונלמד מהם שחובה מוטלת על החייל לגלות אומץ וגבורה, אך שיש גם להתחשב בנסיבות המיוחדות של הפרט.
הנאום הראשון – אומץ וגבורה: 'וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם' (דברים כ, ב-ד).
הנאום השני – שלושה מקרים מיוחדים:
'וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּו. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה' (שם שם, ה-ז).
הנאום השלישי:
'וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ' (שם שם, ח).
מדובר כאן בשלושה נאומים שונים ולא בנאום אחד ארוך, ולכן מקדימה התורה בכל נאום ומציינת מחדש מיהו הדובר: 'וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר', 'וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים', 'וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר'.
הגמרא (סוטה מג, א) מסבירה שכל נאום ונאום מושמע אל העם באופן שונה: 'מ"ונִגש" עד "ודברו", כהן מדבר וכהן משמיע' – הכהן משוח המלחמה[3] משמיע את הנאום הראשון ישירות לכל החיילים; 'מִ"ודִברו" עד "ויספו", כהן מדבר ושוטר משמיע' –הכהן אומר את הדברים לשוטרים, והם המביאים אותם לידיעת כל החיילים; 'מִ"ויָספו" ואילך, שוטר מדבר ושוטר משמיע' – הנאום השלישי נאמר על ידי השוטרים בלבד.
לכאורה היינו מצפים להיפך: שהכהן, המנהיג הדתי, ייזום את שחרור חלק מן החיילים, ואילו השוטרים, נציגי ההנהגה הצבאית, יזהירו את החיילים שלא להניח לפחד להשתלט עליהם. אך לא כן הדבר, ועידוד רוח הגבורה הוא חובה דתית ממדרגה ראשונה. וכך היא לשון הרמב"ם:[4] 'מאחר שיכנס בקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם'.
שימת הדברים הנחרצים האלה דווקא בפי הכהן משוח המלחמה היא הצהרה שהם העיקר. המסר העיקרי הוא שהכול חייבים להשתתף בנחישות ובגבורה בהגנה על עם ישראל.
אמנם, יש גם מקרים מיוחדים. התורה מלמדת אותנו שטובת הכלל אינה צריכה להשכיח את העובדה שבני האדם אינם עשויים מקשה אחת, ושיש נסיבות מיוחדות ואנשים חלשים יותר, שיש להתחשב בהם אף בעת מלחמה. לכן מי שאיננו מסוגל להילחם פטור מהמצווה.
אולם כאמור, לא הכהן מכריז על כך, אלא השוטרים – מפקדי הצבא. אנשי צבא עלולים לחשוב בהכללות, ולכן דווקא עליהם להפנים שיש להתחשב בחולשותיהם של פלוני ושל אלמוני. לעומתם, עלול המנהיג הרוחני לבכר את הדאגה לאיש הפרטי, ולכן הוא הצריך להורות שטובת הכלל קודמת לבעיות האישיות.
[1] ראה ספר העיקרים מאמר רביעי פרק ו: ' "אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר (תהלים קכז א)", אבל אם ה' ישמור עיר יפה שקד שומר, שעם השמירה וההשתדלות האנושי יגיע העזר האלהי ולא בזולתו'.
[2] ראה רש"י בראשית לב, ט; תנחומא בובר וישלח סי' ו.
[3] על מעמדו של כהן זה שהוא כעין כהן גדול, ראה יומא עג, א; נזיר מז, ב.
[4] רמב"ם הל' מלכים פ"ז הט"ו.
"לא תסור"
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו אנו לומדים על חלקיה השונים של הנהגת האומה האמורה להיבנות – משכ"ן: מלך, שופט, כהן, נביא. אחת מן הפרשיות עוסקת בהליכה אל השופט: "כי יפלא ממך דבר למשפט… ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט… לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (יז, ח-יא).
על הציווי "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" מביאים המפרשים (רש"י, רמב"ן ועוד) את דברי הספרי הידועים, שם נאמר: "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין". ולכאורה, על פי פשט הדברים, ישנו כאן ציווי לאמונה טוטאלית ועיוורת אחר דברי חכמים! וכך אכן כותב הרמב"ן: "אפילו תחשוב בליבך שהם טועים והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך תעשה כמצוותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה או איך אהרוג את האיש הנקי הזה, אלא תאמר כך ציווה אותי האדון המצווה על המצוות שאעשה בכל מצוותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו…"!
והדברים תמוהים עד מאד, וכי לא נדרש מן היהודי מינימום של שיפוטיות עצמית כלפי מעשה שהוא אמור לבצע? וכי יתכן שאת כל האחריות על מעשיי אוכל להשליך על רבותי שציווני כך וכך?
אכן, על אותו פסוק יש דרשה אחרת, אמנם פחות מוכרת, עם מסקנה הפוכה לגמרי! וכך כתוב בירושלמי הוריות פ"א ה"א: "יכול אם יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין תשמע להם? תלמוד לומר: "ימין ושמאל" – (דווקא) כשיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל (אז תשמע להם)".
אכן מבוכה, איך נשלים את הפער בין שני מאמרי חז"ל אלו?
בעל התורה תמימה מסביר שצריך לדקדק במילותיו של הספרי – "ואפילו נראין בעיניך על שמאל שהוא ימין". 'נראין בעיניך' היינו שישנו ויכוח הלכתי מסויים או סכסוך בין שכנים, ישנן כמה דעות בעניין, ובעיניך נראה ודאי כדעה מסויימת, אולי משום בורות שלך או שמא יש לך נגיעה אישית בדבר, אבל החכמים פסקו כדעה שונה. במקרה כזה אתה חייב להתקפל ולציית לפסיקתם! אבל במקרה בו יש רבנים האומרים על ימין שהוא שמאל, כגון שמתירים את החלב ואת העריות, וזהו עניין ודאי ולא רק 'שנראה בעיניך' אז בודאי אסור לשמוע להם, וזוהי כוונת דברי הירושלמי.
ואכן, חיזוק לעניין זה מצאנו במשנה מסכת הוריות פ"א משנה א: "הורו בית דין וידע אחד מהם שטעו, או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן – הרי זה חייב (קרבן חטאת) מפני שלא תלה בבית דין (=שהרי ידע שטעו)". משמע שכשידוע לך בוודאות שטעו אסור לך לבטל דעתך ולנהוג כמותם.
סוגיא זו היא מורכבת ביותר, ויתכן והיא דקה כחוט השערה, וכמובן ברוב המצבים צריך להקשיב להוראת הרבנים, ובמיוחד במקרים שאיננו בקיאים בכל הפרטים וההלכות. אך בד בבד אין אנו יכולים להוריד אחריות ממעשינו, וחייבים אנחנו לשמור על מינימום של עין שיפוטית כלפי מה שאומרים לנו לעשות.
משנה תורה
נחום אביחי בוצ'קו
בפרשתנו מופיעה 'פרשת המלך', ובה פירוט המצוות והאיסורים המוטלים על מלך ישראל. אחת המצוות בהן נצטווה המלך היא מצות כתיבת ספר תורה: "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר" (יז, יח), וביאר רש"י עפ"י חז"ל כי "משנה תורה" היינו שצריך שיהיו למלך שני ספרי תורה – 'אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו'. ולכאורה אינו מובן, מה טעם שיהיו למלך שני ספרי תורה? מדוע לא יסתפק בספר תורה אחד שיהיה עמו גם בביתו וגם בצאתו מביתו? ומדוע נקטה התורה לשון עמומה כזו ולא כתבה בפירוש שיכתוב שני ספרים?
המלך הוא מנהיג האומה ולכך מקדיש הוא את כל זמנו ומרצו. לצורך הנהגת האומה מוכרח המלך להיות צמוד בכל עת אל ספר התורה, ממנו ילמד את דבר ה' ויורהו כיצד לנהוג. מאידך, המלך הוא גם אדם פרטי עם משפחה, אשה וילדים, וכמו כל יהודי פשוט מישראל צריך הוא לנהוג עפ"י תורה בכל דרכיו. את התורה הפרטית הזו צריך המלך בביתו הפרטי, גם כאשר הוא רחוק מעיני הציבור והעם (ניתן לעיין 'בעקבות רש"י' לאמו"ר, שם).
נראה לומר כי התורה נקטה דווקא לשון "משנה תורה" הנדמית כספר אחד, כדי ללמדנו שהמלך צריך לשלב בין שני ספרי התורה שלו וליצור ביניהם הרמוניה, רוצה לומר: הן הנהגתו הציבורית והן הנהגתו הפרטית צריכות שיהיו מופתיות וישרות, שלא יהיה אדם פרטי ישר ומלך מושחת או להיפך. כך ציוה הקב"ה לאברהם אבי האומה: "התהלך לפניי והיה תמים" (בראשית יז, א), וכפירוש רבינו בחיי: "ודע כי נקרא תמים מי שתוכו כברו, ופיו ולבו שווים". והיטיב לבטא הדברים סבי מורי שליט"א בהגדרתו מהי השלמות האמיתית: "שלא יהיה דיבורו סותר את מחשבותיו, שלא תהיינה פעולותיו סותרות את פנימיותו ורוחו, אלא יהיה שלם בכל כוונותיו. כל האדם כולו – הוא ונפשו, רוחו וכוונותיו, מעשיו ופעולותיו – כל כוחותיו כאשר יתאגדו בלתי נפרד, אזי יגיע לשלמות האמיתית. אדם שהגיע לידי מדרגה כזו שרוחו מתאימה לפעולותיו, שכל מעשיו נובעים אך ורק מפנימיותו, שמחשבתו הכי פנימית והרגשתו הפנימית הן הנה היוצרות את מעשיו, ואין מעשיו ופעולותיו בבחינת 'מצות אנשים מלומדה' או בהכרח ובכפיה, ואין דבריו יוצאים רק מן השפה ולחוץ אלא הם ביטוי מלא של מחשבותו וכוונותיו – הוא הוא האדם השלם"! (הגיוני משה על הש"ס חלק ב' תלז).
ועל דרך הדרש ניתן לומר כי כל אחד מאיתנו הוא 'מלך קטן', כלומר כל אחד הוא מנהיג בצורה כזו או אחרת: מנהיג את קהילתו, את תלמידיו, את משפחתו או לכל הפחות את עצמו, ולכן צריך כל אחד מאיתנו שיהיו לו כביכול 'שני ספרי תורה', היינו שתורתו החיצונית ותורתו הפנימית תהיינה זהות ותואמות ללא סתירה ביניהן.