סימן ח

הלכות התעטפות בציצית ובו י"ז סעיפים.

התורה חייבה כל אדם הלובש בגד שיש בו ארבע כנפות לקשור חוטי ציצית בכל אחת מארבע כנפות הבגד. מצווה זו מפורטת בפרשת שלח ונשנית בספר דברים, שנאמר בו: "גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ"[1]. בפרשת ציצית שבפרשת שלח נזכר שבין חוטי הציצית יש לתת פתיל תכלת; הגמרא מביאה לכך טעם: "מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד"[2]. כלומר: בנוסף לבגדיו הרגילים צריך שיהיה לאדם בגד של מצווה שתפקידו להזכיר את מציאות ה' בכל עת, וכך יזכה לזכור את כל מצוות ה'. וכמו שמפורש בפרשת ציצית: "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם".

התורה מחייבת במצווה זו רק כאשר אדם לובש בגד שיש בו ארבע כנפות, ואם אין הוא לובש בגד כזה – אינו מתחייב. אולם ברור כי רצון התורה הוא שכל אדם יתחייב במצווה זו, כדי שיזכור את כל מצוות ה'. לכן נהגו ישראל ללבוש 'טלית גדול' בתפילה ו'טלית קטן' במשך היום, וכך מתחייבים במצווה  בכל עת (כפי שיבואר בסימן כ"ד). דיני ציצית מפורטים מסימן זה ועד לסימן כ"ד.

סעיף א

^איתעטף בציצית (א) ויברך מעומד (ב).

^אטור, וסמ״ק סימן [צ"ב], והר"ד אבודרהם, וארחות חיים.

(א) יתעטף בציצית – אמנם אין בכך חובה, שהלא ראינו בהקדמה להלכות ציצית שרק הלובש בגד של ארבע כנפות חייב בציצית, ואין חובה ללבוש בגד זה כדי להתחייב במצווה. ובכל זאת נהגו בכך כל ישראל.

(ב) ויברך מעומד – מביא הבית יוסף בשם הירושלמי (שמקורו אינו לפנינו), שכל ברכות המצוות בעמידה; ונראה שהעמידה היא כדי לתת כבוד למצווה הנעשית לאחר הברכה. את ברכות הנהנין המנהג לומר דווקא בישיבה, כדי שלא יבוא לברך בחטף משום שממהר ליהנות.

 סעיף ב

^בסדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותם ועוסקים במלאכתם, פעמים בכיסוי הראש פעמים בגילוי הראש. ונכון שיכסה ראשו בטלית (ב).

^בטור בשם בעל העיטור.

(ב) שיכסה ראשו בטלית – מבואר בחז"ל שנוסח הברכה על לבישת ציצית הוא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להתעטף בציצית"[3]. ונחלקו בכך הגאונים: יש שלמדו שכדי לקיים את המצווה יש להתעטף בציצית, ועיטוף נחשב רק אם מכסה הן את ראשו והן חלק מהגוף[4]. אחרים אמרו שאין רמז במקרא לכיסוי הראש בטלית, והמילה 'להתעטף' כוללת את כיסוי הגוף בלבד. המחבר פסק כדעה השנייה, ולכן כתב תחילה שאינו חייב לכסות בה את ראשו, אלא יש ללבוש את הטלית כדרכם של בני אדם. אך הוסיף שטוב לחשוש גם לשיטה הראשונה, ולכן מידת חסידות לכסות את ראשו בטלית.

סעיף ג

^גטליתות קטנים שלנו שאנו נוהגים ללבוש, אף על פי שאין בהם עיטוף – יוצאין בהם ידי חובת ציצית (ג). וטוב להניח אותו על ראשו רחבו לקומתו ולהתעטף בו, ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך ימשכנו מעל ראשו וילבשנו (ד).

^גתרומת הדשן, ומהרי״ק קמ"ט, והאגור ומהר"י אבוהב.

(ג) ידי חובת ציצית – בעבר היו לובשים בגדים בעלי ארבע כנפות; עם שינוי דפוסי לבישת הבגדים נהגו כל ישראל ללבוש 'טלית גדול' על הבגדים בעת התפילה. ואמנם חפצים ישראל לקיים את המצווה כל היום, אך אין זה נוח להסתובב עם הטלית גדול. לכן נהגו ללבוש 'טלית קטן', בגד קטן שיש בו ארבע כנפות ואשר אפשר לקיים בו את מצוות הציצית. ומסביר לנו המחבר שעל אף שהבגד קטן ואי אפשר להתעטף בו – מקיימים בו את המצווה.

(ד) וילבשנו – ראינו בסעיף הקודם שהמחבר פסק שאין צורך בעיטוף בטלית ודי בלבישתה הרגילה, אלא שממידת חסידות טוב לכסות גם את הראש. דין זה נכון גם בטלית קטן: אף שלא שייך ללבשה על הראש, טוב ממידת חסידות להתעטף בה בזמן הברכה לכמה שניות.

סעיף ד

^דמחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחריו, כדי שיהא מסובב במצווֹת (ה).

^דשם בבעל העטור, וברוקח.

(ה) מסובב במצווֹת – ראשונים מביאים דין זה מן המדרש, שדרש כך על הפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם"[5]. אם כן, הציציות סובבות את האדם מכל צדדיו[6]. דין זה משמעותי, משום שנגזר ממנו שבגד שכל ארבע כנפותיו נמצאות מלפנים (כגון מעיל, שלעתים יש לו שתי כנפות למטה ושתי כנפות למעלה קרוב לצוואר) – פטור מציצית. אולם טלית שאפשר ללבשה באופן שיהיו שתי ציציות מלפנים ושתיים מאחור – חייבת בציצית גם אם לובשה כך שכל הציציות לפניו, כפי שנוהגים בעת קריאת שמע. אם כן, דין זה הוא לכתחילה בלבד, וגם אם לבש וכל הציציות היו לפנים – קיים את המצווה.

סעיף ה

^המברך 'להתעטף בציצית'. אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת (פירוש: בפעם אחת) – כולם מברכים. ואם רצו, אחד מברך והאחרים יענו אמן (ו).

^התוספתא בפרק בתרא דברכות.

(ו) יענו אמן – משום "ברוב הדרת מלך". אבל אין בכך חובה, כיוון שמצוות ציצית היא במהותה מצווה אישית. ואין הדבר דומה לקידוש, שבו לכתחילה טוב שאחד יוציא את כולם ידי חובה, מפני שאף שהקידוש מוטל על כל יחיד – מהותו היא קדושת השבת, שהיא עניין כללי.

סעיף ו

^ועל טלית קטן יכול לברך 'להתעטף', אף על פי שאינו מתעטף אלא לובשו (ז). הגה: וי"א שמברכין עליו 'על מצות ציצית', וכן נוהגין ואין לשנות (ח) (כל בו סי' כ"ב ונ"י בה"ק דף פ"ו ע"ב).

^ומהר״י אבוהב, ואגור בשם מהר״י מולין, ואורח חיים.

(ז) אלא לובשו – ראינו בס"ק ב' שנוסח הברכה הוא "להתעטף בציצית", ופסק המחבר שלשון 'עיטוף' מתאים לכל לבישה. לכן נוסח ברכה זו מתאים  גם לטלית קטן, אף שלא שייך בו כיסוי הראש.

(ח) ואין לשנות – מנהג אשכנז הוא לחשוש שנוסח "להתעטף" אינו מתאים לטלית קטן, משום שלא שייך בו כיסוי הראש, ויש לברך "על מצוַת  ציצית". ואין מחלוקתם אלא לכתחילה, אך בדיעבד מודה הרמ"א שאם בירך "להתעטף בציצית" יצא, וכן מודה המחבר שאם בירך "על מצוַת  ציצית" אין זו ברכה לבטלה. לכן נקט המחבר לשון "יכול לברך", ולא כתב "חייב לברך". והלכה למעשה – האשכנזים נוהגים כרמ"א, וכן גם רבים מהספרדים נוהגים לברך על טלית קטן "על מצוַת  ציצית"[7]. אך יש מן הספרדים שנוהגים לברך "להתעטף בציצית", ונהרה נהרה ופשטיה.

נוסיף שיש פוסקים הסוברים שבימינו אין לברך על טלית קטן כיוון שאדם מתבייש לצאת בבגד כזה לשוק. ואף שלכאורה אין לבטל את הברכה על טלית קטן משום כך, יש אומרים שאם עתיד ללבוש גם טלית גדול לא יברך כלל על הטלית קטן אלא ימתין עד ללבישת הטלית גדול, וכשמברך "להתעטף בציצית" יכוון על שניהם[8]. אולם אם אינו עתיד ללבוש טלית גדול – נכון לברך גם על הטלית קטן (בתנאי שיש לו את השיעור המבואר בסימן ט"ז).

סעיף ז

^זצריך להפריד חוטי הציצית זה מזה (ט).

^זמנחות מ״ב.

(ט) זה מזה – בסימן יא מבואר כי בחוטי הציצית שני חלקים: שליש "גדיל", כלומר חוטים השזורים יחד, ושני שליש "ענף", שבו החוטים נפרדים זה מזה. אם חוטי הציצית מעורבים זה בזה – נראה כאילו הכל הוא גדיל, ולכן יש להפריד ביניהם. אם לא הפריד – בדיעבד אין זה מעכב, ואינו מברך שנית אחר שיפרידם. ועיין בסימן י"א הסבר העניין.

סעיף ח

^חיכוין בהתעטפו שצונו הקדוש ברוך הוא להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם (י).

^חטור.

(י) לעשותם – בקיום המצוות ישנן תמיד שתי כוונות נצרכות: האחת – שהמעשה נעשה כדי לקיים מצוַת  הבורא[9], והשנייה – העניין הייחודי שבמצווה זו. אולם הכוונה השנייה אינה מעכבת בדיעבד. כוונת השולחן ערוך כאן לומר שבנוסף לכוונה שלובש ציצית משום שכך ציווה הבורא, יכוון גם שלובשה כדי לזכור את כל מצוות ה', כפי שמפורש בפסוק: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'".

סעיף ט

^טקודם שיברך, יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים, כדי שלא יברך לבטלה (יא).

^ט רא״ש בסוף הלכות ציצית.

(יא) לבטלה – אם נפסקו חוטים בציצית – אפשר שהדבר פוסלה, כפי שיתבאר בהמשך. ואם נפסלה הציצית, נמצא שלבש בגד החייב בציצית בלא ציצית, וחמור מכך – בירך ברכה לבטלה[10]. לכן יש לבדוק את החוטים קודם ללבישה, ואף שבדרך כלל סומכים על החזקה – חייבו כאן חכמים לבדוק, הואיל ובקלות אפשר לעשות זאת. ועוד, שקלקול בציצית הוא דבר שכיח.

 סעיף י

^יאם לובש טלית קטן בעוד שאין ידיו נקיות (יב) – ילבשנו בלא ברכה, וכשיטול ידיו ימשמש בציצית ויברך עליו (יג); ^כאו כשילבש טלית אחר יברך עליו ויכוין לפטור גם את זה, ואין צריך למשמש בציציות של ראשון (יד).

^יתוספות בברכות י"ד ובמנחות ל״ו.  ^כטור.

(יב) שאין ידיו נקיות – כלומר לפני שנטל ידיו בבוקר. ודין זה דווקא כשישן ערום, אך אם לאו – יכול לברך לפני הנטילה, כמפורש בסימן ד' סעיף כג.

(יג) ויברך עליו – בדרך כלל אנו מברכים את ברכת המצוות "עובר לעשייתן", כלומר קודם עשיית המצווה. ובמצווה מתמשכת אפשר בדיעבד גם לברך אחרי תחילת קיום המצווה, אלא שיש לעשות מעשה כלשהו כדי לחבר בין הברכה לבין קיום המצוה.

(יד) של ראשון – מפני שהברכה היא על העיטוף בטלית גדול. וכפי שהרחבנו בסעיף קטן ח', יש נוהגים שלא לברך בכל מקרה על טלית קטן כאשר עומד ללבוש גם טלית גדול.

סעיף יא

^לעיקר מצות טלית קטן ללובשו על בגדיו, כדי שתמיד יראהו ויזכור המצוות (טו).

^לבית יוסף מדברי הטור, ונמו"י בשם הריטב"א.

(טו) ויזכור המצוות – הפסוק "וראיתם אותו" נדרש להלכה שזמן מצוות ציצית ביום. אולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ויש לקיים את המצווה כך שראייתה תזכיר לנו את המצוות, ולכן כתב המחבר ללבוש את הטלית קטן על בגדיו. אולם גם הלובש תחת בגדיו מקיים את המצווה בשלמותה, ועל פי הסוד[11] יש ללבוש את הטלית קטן דווקא מתחת לבגדים העליונים[12]. יש הנוהגים ללבוש את הטלית מתחת לבגדים ולהוציא את חוטי הציצית, שהם עיקר המצווה. המשנה ברורה מבקר בחריפות את המכניסים את הציציות תחת הבגדים, ואומר שנראים כמתביישים בחותם המלך שנחתמו בו בני ישראל[13]; אולם מבחינה הלכתית אין בזה חיוב גמור, ואותם שמקלים בזה מפני שלא נהוג במקומם להסתובב עם טלית קטן על הבגדים, או אפילו מפני שלא נוח להם להוציא את הציציות – מקיימים את מצוות ציצית במלואה. ומשום כבוד הבריות (אם מתבייש), ובצירוף הפוסקים שמעיקר הדין יש ללבוש את הטלית קטן תחת בגדיו, נראה שיש ללמד זכות על הרבים הנוהגים שלא להוציא את ציציותיהם החוצה. אולם כאמור, המוציא ציציותיו מקיים את המצווה מן המובחר, משום שרואה אותן תמיד, כפי שכתב המחבר. וכמובן, אלה שנהגו על פי הסוד שלא להוציא את הציציות הרי מנהגם מבוסס על הררי קודש, כפי שאמרנו למעלה[14].

סעיף יב

^מאם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות – כולם חייבים בציצית (טז), ואם לבשם כולם בלא הפסק ^נוהיה דעתו מתחלה על כולם – לא יברך אלא ברכה אחת (יז). אם מפסיק ביניהם, צריך לברך על כל אחת ואחת. והוא הדין אם לא היה בדעתו מתחלה על כולם, הוי כמפסיק ביניהם. הגה: וכן אם פשט הראשון קודם שלבש השני, צריך לחזור ולברך (יח)  (ת"ה סימן מ"ה).

^מטור.  ^נבית יוסף והאגור בשם הרשב״א.

(טז) כולם חייבים בציצית – משום שהגדרת המצווה אינה החובה על האדם ללבוש ציצית, אלא מניעת איסור – הלובש בגד בעל ארבע כנפות שאין בו ציצית מבטל מצוַת עשה. לכן צריך להטיל ציציות בכל בגד בעל ארבע כנפות שלובש.

(יז) ברכה אחת – אף על פי שבכל בגד יש מצווה בפני עצמה, סוף סוף זו אותה מצווה, וישנה אותה ברכה לכל בגד. לכן אם אין הפסק בין לבישה ולבישה, ומכוון בברכתו לכל הבגדים – נפטר בברכה אחת.

(יח) לחזור ולברך – נראה שאין זו דעת המחבר, וגם הפוסקים האחרונים[15] חלקו על דברי הרמ"א, ואמרו שהיות שלא הסיח דעתו מאז הברכה ראשונה – חלה הברכה גם על הבגדים הנוספים, ואינו צריך לחזור ולברך. וחששו הפוסקים לדעה זו, ופסקו למעשה שאין לברך. אולם לא מלאני ליבי להשאיר את הרמ"א בצריך עיון, ולכן נבאר את סברתו: ראינו למעלה שברכת המצוות צריכה להיות סמוכה לעשיית המצווה. וכאשר אדם מקיים ברצף מספר פעמים את אותה המצווה, לכאורה הברכה שנאמרה על המצווה הראשונה אינה סמוכה למצווה השנייה; אך בכל זאת אמרו חכמים שאינו צריך לשוב ולברך, כיוון שרואים את כל התהליך כאילו הוא מצווה אחת ארוכה, ולכן הברכה שנאמרה לפני המצווה הראשונה חלה גם על המצוות הבאות אחריה. אבל אם ביטל את המצווה הראשונה קודם שעשה השנייה – אין כאן המשכיות, והברכה שנאמרה לפני המצווה הראשונה אינה חלה גם על המצווה השנייה. ולכן לדעת הרמ"א יברך גם על השנייה.

סעיף יג 

^סהלובש טלית קטן ומברך עליו, וכשהולך לבית הכנסת מתעטף בטלית גדול – צריך לברך עליו, ^עדהליכה מביתו לבית הכנסת חשיבא הפסק (יט). ואם מתפלל בתוך ביתו, אם היה דעתו מתחלה גם על טלית גדול ולא הפסיק בינתיים בשיחה או בדברים אחרים, אינו צריך לחזור ולברך.

^סהרא״ש מההיא דמנחות מ״ג.  ^עבית יוסף לדעת הרא״ש ורבנו ירוחם.

(יט) חשיבה הפסק – כפי שהסברנו בס"ק הקודם – רק אם מקיים כמה פעמים את המצווה ברצף יכול לפטור את הקיומים השונים של המצווה בברכה אחת. אבל כאן מפסיקה הליכתו לבית הכנסת בין ההתעטפויות, והברכה שנאמרה על הטלית קטן אינה יכולה לחול על הטלית גדול, משום שהפסיק בין המצוות[16]. ודע שאחרונים רבים[17] חלקו על פסק השולחן ערוך ולדעתם אין בהליכה זו הפסק, ולכן הכריעו שלמעשה אין לברך, משום ספק ברכות להקל. ונזכיר את העצה שראינו בסעיף קטן ז', לברך על הטלית גדול ולכוון בברכתו גם על הטלית קטן. ובכך יוצא גם מן המחלוקת הזו, מפני שכאשר מברך על הטלית גדול ודאי חלה הברכה גם על הטלית קטן.

סעיף יד

^פאם פשט טליתו, אפילו היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד, צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו (כ). הגה: וי"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו (כא) (אגור סי' ל"ה), וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן (כב), והכי נוהגין (עיין לקמן סימן כ"ה ס' י"ב).

^פבית יוסף ושיבולי הלקט והאגור בשם מהר"מ.

(כ) כשיחזור ויתעטף בו – היות שכאשר פשט טליתו הפסיק לקיים את המצווה, וכשלובשה מחדש מחדֵש את המצווה, הברכה שנאמרה על הלבישה הראשונה אינה יכולה לחול על הלבישה השניה.

(כא) לחזור ולהתעטף בו – אמנם המצווה פסקה, אך היות שהיה בכוונתו לחדשה, לדעה זו נחשב הכול כמעשה אחד[18]. פוסקים רבים הכריעו כאן כדברי הרמ"א, ולכן גם הספרדים אינם שבים ומברכים כאשר פושט טליתו על דעת לחזור וללובשו, כשיטת הרמ"א. אולם כפי שבארנו, דברי המחבר דברי טעם הם, וקשה לי מאוד שאין נוהגים כדבריו. ואולי בדורות האחרונים נחלש מאוד כח הכוונה, וחוששים מברכה לבטלה, ולכן חיזקו הפוסקים מאוד את העיקרון "ספק ברכות להקל", וגם בספק קטן מקלים. ואין אנו יכולים לזוז מהכרעת האחרונים שנאמרה פה אחד, אולם הפוסקים מסכימים שאם עבר זמן רב בין הפשיטה ללבישה – צריך לחזור ולברך. וכן נראה שרק במי שפושט טליתו כדי להתעטף בה מיד, כגון אם הולך לשירותים וכיוצא בזה; אך אם פשט טליתו (בין גדולה ובין קטנה) לזמן רב יותר, כגון כדי לישון על מיטתו או לעשות ספורט – אין זה נקרא "מיד", וצריך לחזור ולברך. יש שכתבו שמתחייב בברכה אם פשט טליתו לחצי שעה[19], ויש שהצריכו לחזור ולברך רק אם פשטהּ לשלוש-ארבע שעות[20], ולמעשה נראה שהיות שהשולחן ערוך פסק שאפילו מיד צריך לחזור ולברך – ודאי שאפשר לסמוך על אותם אחרונים המודים שאחר חצי שעה יחזור ויברך, ודי בכך להיסח הדעת מן המצווה.

(כב) טלית קטן – סברת שיטה זו היא שאם נשאר עם טלית קטן הרי לא פסקה המצווה, ולכן אפשר להקל ולא לברך; אבל אם לא לבש טלית קטן – פסקה המצווה כליל, ולכן אף שבדעתו לשוב וללבוש את הטלית – עליו לשוב ולברך. אך כפי שראינו בס"ק הקודם, הסכמת האחרונים למעשה היא שבכל מקרה אינו מברך אם כשפשט את הטלית היה בדעתו לשוב ולהתעטף בה מיד[21].

סעיף טו

^צאם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ומתעטף – צריך לברך (כג). והוא שנפלה כולה, אבל אם לא נפלה כולה, ^קאף על פי שנפלה רובה – אינו צריך לברך (כד).

^צנמוקי יוסף בשם הריטב״א בשם רבו, ור' יונה בסוף פרק קמא דברכות.  ^קבית יוסף.

(כג) צריך לברך – שהלא לא פשט על דעת לחזור וללבוש, ולכן פסקה המצווה כליל וצריך לשוב ולברך.

(כד) אינו צריך לברך – מפני שאז לא פסקה המצווה לגמרי[22].

סעיף טז

^רהלן בטליתו בלילה צריך לברך עליו בבוקר, אף אם לא פשטו (כה). ^שוטוב למשמש בו בשעת ברכה (כו). הגה: וכן יעשה מי שלובש טליתו קודם שיאיר היום (הגהו' מיימוני בשם ס' התרומה; סמ"ג וסמ"ק ומרדכי בהלכות תפלין).

^רתשובת הרא"ש כלל ב' סימן י״ג מההיא דמנחות מ"ג. ^שהגהות מימוני הלכות ציצית.

(כה) אף אם לא פשטו – בסימן י"ח יתבאר שזמן מצוות ציצית הוא ביום, אולם נחלקו ראשונים בהבנת המשמעות ההלכתית של עיקרון זה: לדעת הרא"ש החיוב הוא רק בבגד של יום, להוציא בגדים המיוחדים ללילה (ובגד יום חייב בציצית תמיד, גם בלילה); לשיטת הרמב"ם חיוב המצווה חל על האדם רק ביום, ובלילה אין כלל חובה ללבוש ציצית (ואין חילוק בין בגד יום לבגד לילה). המחבר לא הכריע בסימן י"ח בין שתי השיטות. ועולה שלפי שיטת הרמב"ם, גם מי שישן בבגדו כל הלילה – הפסיק בקיום המצווה, שהלא בלילה לא היה חייב במצווה זו, וכעת עליו לברך על קיום המצווה מחדש. אולם לפי הרא"ש אפשר היה לומר שהלן בטליתו בלילה המשיך את קיום המצווה, ואינו צריך לשוב ולברך בבוקר. אך להלכה פסק המחבר שגם לשיטת הרא"ש צריך לברך בבוקר, כיוון שתיקנו חכמים שאדם יברך על הציצית לכל הפחות פעם ביום, אפילו אם לא פשט בגדו; והסיבה היא שהולכים אחר רוב בני האדם, שמחליפים בגדיהם בבוקר מבגד לילה לבגד יום. ואולי אפשר להציע לכך טעם נוסף: שרצו חכמים שלא יקיים את מצוות הציצית כאוטומט אלא יהיה מודע לכך שבלבישתו מקיים מצווה, ולכן עליו לברך פעם ביום.

(כו) בשעת ברכה – כדי לחבר את הברכה עם המצווה, כפי שראינו למעלה בסעיף י'.

סעיף יז

^תנתכסה בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית – ביטל מצות ציצית[23] (כז).

^תהרמב"ם הלכות ציצית.

(כז) ביטל מצוַת  ציצית – כפי שראינו בהקדמה לסימן, אדם חייב בציצית רק אם לובש בגד של ארבע כנפות, ואין חיוב ללבוש בגד כזה כדי להתחייב  במצווה (ועיין בעניין זה בסימן כד). אך אם לובש בגד של ארבע כנפות – חייב להטיל בו ציצית, ואם אינו עושה כן מבטל מצוַת עשה.

[1] במדבר ט"ו, לז-מא; דברים כ"ב, יב.

[2] מנחות דף מג ע"ב, ועוד.

[3] תוספתא ברכות פרק אחרון; ברכות דף ס ע"ב; מנחות דף מג ע"א.

[4] לבישה זו מכונה "עטיפת הישמעאלים", ומוזכרת בגמרא לעניין אָבֵל.

[5] מובא בילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רל"ד: "בשעה שירדו ישראל לים ירד גבריאל עמהם והקיפם ושמרם כחומה, והיה מכריז (בין מים למים) [במים: לימין,] הזהרו בישראל שעתידין לקבל התורה מימינו של הקדוש ברוך הוא, ולשמאל היה אומר: הזהרו באלו שהן עתידין להניח תפלין בשמאל, ולמים שלפניהם היה אומר: הזהרו באלו שעתידין שיהו חותמין לפניהן בברית, ושלאחריהם היה אומר: הזהרו באלו שעתידין להראות קשר של תפלין וכנף ציציותיהן מאחריהן".

[6] מקור נוסף מביא בית יוסף בשם הגהות מיימוניות: "ובהגהת מיימון סוף הלכות ציצית (פ"ג אות כ) מייתי ירושלמי דקאמר גבי קטן: לא סוף דבר להתעטף, אלא שיודע להשליך שתי כנפות לאחריו". ירושלמי זה מובא בדברי מספר ראשונים, ואינו לפנינו. ואולי טעם נוסף לדין זה הוא שיש להטיל ציציות על ארבע הכנפות כדי "שבכל צד שיפנה יזכור", כפי שיתבאר בסימן כ"ד סעיף א.

[7] כך דעת הבן איש חי (בראשית, שנה א אות ו) במקרה שאינו מתעטף בטלית קטן בעת הברכה.

[8] עיין יחוה דעת חלק ה' סימן ב'.

[9] ועל כוונה זו נאמר "מצוות צריכות כוונה" (ראה שו"ע או"ח ס', ד; ומשנה ברורה שם ס"ק ז').

[10] המחבר הזכיר את החשש מברכה לבטלה, מפני שלדעת כמה פוסקים עוברים בכך על לאו דאורייתא של "לא תשא"; ולא הזכיר את האיסור ללבוש בגד בלי ציצית הואיל וזהו ביטול עשה, וחמור פחות מברכה לבטלה. ועיין ט"ז ס"ק ח.

[11] שער הכוונות, דף ז ע"ב.

[12] כיוון שהטלית שלובש תחת בגדיו באה להעצים את האור הפנימי, כלומר הקדושה החבויה באדם; ואילו הטלית גדול באה כדי שנקבל השפעה מהאור המקיף, כלומר ההשפעה הבאה מהאלקות שמחוץ לאדם.

9 כאן ס"ק כו. ומדבריו: "אלו היה להם איזה דורון ממלך בשר ודם שחקוק עליו שם המלך – כמה היו מתקשטין בו לפני האנשים תמיד! וקל וחומר בציצית …".

[14] ועיין שו"ת יחוה דעת חלק ב' סימן א'.

[15] ראה פירוט במשנה ברורה ס"ק לא ושער הציון ס"ק מז. ויש להוסיף גם את כף החיים אות מט.

[16] כל נושאי הכלים דנים כאן בשאלה אם שינוי מקום מחייב ברכה (כמו שנראה בע"ה בברכת הנהנין על אוכל). ונראה לי שאין זה הנושא כאן, אלא רק שההליכה מפסיקה את רצף קיום המצווה.

[17] ובהם חיי אדם, ומשנה ברורה (ס"ק לד) בשמו. וראה אריכות דברי הפמ"ג כאן.

[18] למקור המחלוקת, מפורש בגמרא (סוכה דף מו ע"א) שאם פשט תפילין כדי ליכנס לשרותים – כשחוזר ולובשם צריך לחזור ולברך (אף שפשטם על דעת לחזור וללובשם). ופסק הבית יוסף שהוא הדין בציצית. החולקים עליו מבחינים בין שתי המצוות, וטוענים שהיות שאסור ליכנס עם תפילין לשירותים, אזי פשיטתם נחשבת כהפסק גמור, מה שאין כן בטלית. ראה במשנה ברורה ס"ק ל"ז.

[19] הגר"מ שטרנבוך, הלכות הגר"א ומנהגיו, ח"א סוס"י יז; וכן בספר "הלכה ברורה" לרב דוד יוסף.

[20] עיין כף החיים אות יד.

[21] עיין כף החיים אות נ"ב, ומ"ב ס"ק ל"ז ול"ח. והם מודים שאם פושטו "בסתמא" – שיברך רק אם לא נשארה עליו טלית קטן. ולא זכיתי כל כך להבין מה זה לפשוט בסתמא, כי בדרך העולם האדם יודע אם כוונתו לחזור וללבוש אם לאו.

[22] ועיין מ"ב ס"ק מא שמביא דברי הט"ז והגר"א שפוסקים שאם נפלה רובה צריך לברך. אולם למעשה קשה לברך ברכה נגד דעת המחבר והרמ"א שלא חילקו בזה. ועיין בהערות הרב נבנצל על המשנה ברורה, "ביצחק יקרא",  המביא הוראת הרב שלמה זלמן אורבך "שדעתנו ללבוש הטלית עד סוף התפילה, לפיכך אם נפלה בתוך התפילה, אפילו לדעת המחבר, אין צריך לחזור ולברך עליה". נראה לי שקשה לקבל את דבריו בנפלה כולה, מפני שברור שהמחבר דיבר גם כשנפלה הטלית באמצע התפילה, אבל נצרף את סברתו שלא לברך בנפלה רובה, וכך נקיים את דברי המחבר.

[23] זהו נוסח הדפוסים. אולם בכתבי היד הנוסח הוא "ביטל מצות עשה", וכן הנוסח ברמב"ם (פ"ג ה"י. וראה בהגהות שו"ע השלם אות ס"ז).