סימן י"ט

אין מברכים על עשיית הציצית, ובו ב' סעיפים

בסימן י"ז[1] ביארנו את החילוק בין מצוות שהן "חובת גברא", כלומר חובה על האדם, למצוות שהן "חובת מנא" (או "חפצא"), כלומר חובה הנגרמת על ידי החפץ. בסימן זה מבאר המחבר שהציצית היא חובה על האדם, ולכן יכול אדם שיהיה לו בגד של ארבע כנפות ללא ציצית כל עוד אינו לובשו.

ואמנם, בסימן י"ז כתב הרמ"א על מצווַת ציצית: "ואינו חובת גברא", וכאן יתבאר כאמור בדברי המחבר שהציצית חובת גברא היא, אולם זאת משום שמושגים אלו יחסיים. כמובן ש"חובת חפצא" אין כוונתה שהחפץ עצמו חייב במצוות, אלא שהחפץ מחייב את האדם לקיים את המצווה. לכן אפשר שלעניין בגד שאינו נלבש תוגדר המצווה כחובה על האדם ולכן ייפטר בגד כזה, ואילו לעניין אחר תוגדר המצווה כנגרמת על ידי כלי המצווה[2].

סעיף א

^אציצית חובת גברא הוא ולא חובת מנא, שכל זמן שאינו לובש הטלית – פטור מציצית (א), ולפיכך אינו מברך על עשיית הציצית, שאין מצוה אלא בלבישתו (ב).

^אמנחות מ"ב, וכתבו הרי"ף, והרמב"ם פרק ג', והרא"ש.

(א) פטור מציצית – שאם מוגדרת הציצית כחובה המוטלת על האדם – אין חשיבות לכך שיש בבעלותו בגד של ארבע כנפות, והוא אינו חייב להטיל בו ציציות כל עוד אינו לובשו.

(ב) אלא בלבישתו – אמנם ראינו שיש הלכות הקשורות לעשיית הציצית, כגון שיש לטוות את החוטים לשם מצווה, אולם דינים אלו שייכים להכנת המצווה; את המצווה עצמה אין מקיימים אלא בלבישה.

סעיף ב

^בעשה טלית לצורך תכריכין, ^גאף על פי שלובשו לפעמים בחייו – פטור (ג).

^במנחות מ"א.  ^גנמוקי יוסף הלכות ציצית.

(ג) פטור – התורה חייבה בציצית דווקא בגד שמטרתו לכסות את האדם, כך נלמד מדברי הכתוב "אשר תכסה בה". לכן תכריכים שנעשו בעבור המת פטורים מציצית ואפילו לובשם לעתים, מפני שאין זו עיקר מטרתם.

[2] אולם עיין משנה ברורה סימן י"ז ס"ק ה, שם באר בדרך אחרת.