סימן כ"ב

ברכת שהחיינו על ציצית, ובו סעיף אחד

נחלקו הראשונים אם יש לברך שהחיינו כאשר קונים חפץ של מצווה. הרמב"ם סובר שהחידוש שבקנייה דומה לחידושהּ של מצווה התלויה בזמן, ולכן יש לברך על כך כפי שמברכים שהחיינו על שופר ולולב, ולהודות לה' שזיכנו לקיים את המצווה[1]. ויש חולקים, הסוברים שאין לברך שהחיינו על חפץ של מצווה, שאין זו שמחה אלא חובה. ואמנם יש השמחים על הזכות לקיים את המצווה, אולם יש שהמצווה דורשת מהם קרבן גדול, ולכן לשיטה זו לא תיקנו ברכה על כך[2]. הביאור הלכה מביא כאן להלכה שבמצווה שמקיים בפעם הראשונה או בחפץ של מצווה שקונה לעתים רחוקות, כגון תפילין, ראוי לצאת ידי חובת שיטת הרמב"ם ולברך שהחיינו. אך הואיל ומשמע מלשון המחבר שאין צריך – טוב להתחדש גם בפרי או בבגד חדש בעת הברכה.

סעיף א

^אקנה טלית ועשה בו ציצית – מברך שהחיינו, דלא גרע מכלים חדשים (א). הגה: ואם לא בירך בשעת עשייה מברך בשעת עטוף ראשון (ב) (מיימוני ונ"י).

^אמהר"י אבוהב לפירוש הטור, וכן כתב העיטור.

(א) מכלים חדשים – ראינו בהקדמה שנחלקו הראשונים אם מברך שהחיינו כאשר מתחדש במצווה. ואומר המחבר שגם לשיטה שאין מברכים על כך – על מצוות ציצית יש לברך, שהלא מדובר כאן בבגד חדש שעליו ודאי שמברכים.

(ב) עיטוף ראשון – הקונה טלית מצוייצת יברך בשעת הקנייה, מפני שאז עיקר השמחה. ואם קונה טלית ללא ציציות לא יברך על בגד שאינו יכול ללבוש, אלא ימתין עד שיטיל בו ציצית או עד שעת הלבישה, שרק אז הוא נהנה מהבגד.

כשמברך שהחיינו בשעת העיטוף, נחלקו הפוסקים בסדר הברכות: יש אומרים שיברך שהחיינו לפני ברכת המצווה, מפני שהתחייב בברכת שהחיינו קודם שהתעטף[3]; ויש אומרים שיברך קודם "להתעטף בציצית" ורק אחר כך שהחיינו[4], משום שברכת המצווה היא תדירה, ואילו ברכת שהחיינו אינה שכיחה, וכלל בידנו: "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם". שתי הסברות טובות, ואמו"ר זצ"ל היה מקדים את ברכת שהחיינו. ומנגד, הכרעת המשנה ברורה וכף החיים להקדים את ברכת "להתעטף בטלית" לברכת שהחיינו.

[1] רמב"ם הלכות ברכות פרק י"א הלכה ט. ולשונו: "כל מצווה שהיא מזמן לזמן, כגון שופר וסוכה ולולב ומקרא מגילה ונר חנוכה; וכן כל מצווה ומצווה שהיא קניין לו, כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה; וכן מצווה שאינה תדירה ואינה מצוייה בכל עת, שהרי היא דומה למצווה שהיא מזמן לזמן, כגון מילת בנו ופדיון הבן – מברך עליה בשעת עשייתה שהחיינו".

[2] כך מסביר בית יוסף את הטור על פי בעל העיטור (והסברה על פי הפרי מגדים מ"ז ס"ק א, עיין שם). לשיטה זו ברכת שהחיינו על מצוות הקבועות בזמן אינה משום המצוה, אלא הודאה לה' על שזיכנו והגיענו לזמן החיוב, והעניק לנו חיים שנה נוספת. ולעומת זאת, על מצוה שאין לה זמן קבוע לא שייכת ברכה זו.

על שיטה זו יש לשאול ממצוות ברית מילה ופדיון הבן, אותן מביא הרמב"ם כדוגמה. ויש לתרץ שהברכה על מצוות אלו אינה בעקבות השמחה על עצם המצוה, אלא על התוצאה שלה – במילה על כך שבנו נחשב כיהודי ואינו כבר "בעל מום רוחני", ובפדיון על שבנו פדוי וכעת הוא שלו. ועוד יש להעיר שכתב הרמ"א (יו"ד כ"ט, ב) שיש לברך שהחיינו בפעם הראשונה שמקיים את מצוַת  כיסוי הדם, אולם לדעת המחבר אין לברך על כך, וכן פסקו פוסקים רבים (ראה שם כף החיים אות ט"ו, וש"כ ס"ק ה').

[3] כך למשל בשו"ע הרב; ובפרי מגדים בשם העולת תמיד וא"ר, ואף כתב את הסברה שהבאנו (ראה לשונו בהערה הבאה).

[4] כף החיים (אות י); משנה ברורה [ס"ק ג'. והביא זאת בשם הפמ"ג. אולם צ"ע, שמסקנת הפמ"ג הפוכה. ומלשונו (א"א ס"ק א): "ברכת שהחיינו קדמה. כבר משעה שהטיל ציצית נגמר הבגד וקנה כלים חדשים כו', וראוי לברך תחלה שהחיינו". העורך]; וכך פסק בילקוט יוסף.