קיצורי הלכות ברכות השחר ופסוקי דזמרה

בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.

בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].

הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.

הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.

ברכות השחר (סימן מ”ו)

1. יש להקפיד ולברך בכל בוקר את ברכות השחר כפי שנדפס בסידורים, שהן הודאה לה’ על חסדיו עמנו [(הק)]
2. כיום נוהגים לברך ברכות אלה בזמן התפילה [ב]
3. המנהג הרווח הוא לברך את הברכות כולן, אף אם לא התחייב בהן [ח].
4. זמן ברכות השחר הוא כאשר קם משנתו, גם אם קם קודם עלות השחר [מ”ז, (כב)].
5. לדעת הרמ”א גר יברך “שעשני גר” במקום “שלא עשני גוי” [ד]. ולדעת כף החיים, מנהג הספרדים לברך “שלא עשני גוי” בלי שם ומלכות [(כ)].
6. נשים יברכו “שעשני כרצונו” במקום “שלא עשני אישה” [ד].
7. יש לומר בכל יום את פרשת התמיד, ובשבת גם את פסוקי המוספים [מ”ח, א]. וכן יש לומר פרק “איזהו מקומן” וברייתת “ר’ ישמעאל אומר”, שנחשבים ללימוד תורה שבכל יום [נ’, א]. ויש מוסיפים גם את ברייתת “סדר המערכה” ותחינות נוספות [מ”ח, א].
8. יש נוהגים לומר לפני התפילה את פרשת העקדה, פרשת המן, עשרת הדברות ופרשיות הקרבנות [א’, ה-ט].
9. יש לברך בכל יום מאה ברכות [ג].

ברכות התורה (סימן מ”ז)

1. ברכות התורה חשובות משאר ברכות המצוות [א], ויש אומרים שחיובן מן התורה [(הק)].
2. כל לימוד שמקיימים בו מצוַת תלמוד תורה חייב בברכה [ב].
3. לדעת המחבר אין לקרוא פסוקים קודם ברכות התורה, אפילו אם הם נאמרים דרך תפילה. ולדעת הרמ”א בדרך תפילה מותר[מ”ו, ט].
4. אין חובה לברך אם רק מהרהר בדברי תורה [ד], אולם אם כותב דברי תורה – יברך תחילה [ג].
5. המנהג הרווח הוא להתייחס לשני החלקים הראשונים של ברכות התורה כברכה אחת, ולכן יש לומר “והערב” בו’ החיבור, ואין לענות אמן לאחר “לעסוק בדברי תורה” (או “על דברי תורה”) [ו].
6. לאחר ברכות התורה נהגו לומר את פסוקי ברכת כהנים [ט] ואת משנת “אלו דברים שאין להם שיעור”.
7. אם לא בירך ברכות התורה לפני התפילה לא יברך אותן אחריה, כיוון שיצא בברכת “אהבת עולם”. ומשום שיש להסמיך לימוד לברכות התורה, טוב לכוון ב”אהבת עולם” שקריאת שמע תיחשב כלימוד, או ללמוד מיד לאחר התפילה; אולם בדיעבד יצא גם אם לא כיוון ולא למד [ז-ח].
8. תיקנו חכמים לומר ברכות התורה פעם ביום, ועולות הברכות על כל מה שילמד באותו היום.
9. להלכה, שום דבר אינו נחשב להפסק שיצריך לשוב ולברך, ואף אם ישן במהלך היום [י-יב].
10. יש לברך כאשר קם לאחר שנת לילה, ואף אם קם קודם עלות השחר [יג].
11. אם לא ישן כל הלילה יברך בעלות השחר [(כא)].

דיני שליח הציבור (סימו נ”ג)

1. החשוב בבחירת שליח הציבור הוא שיהא צדיק ומקובל על הציבור [ד].
2. אין שום מניעה שיהא שליח ציבור מי שמשפחתו אינה מיוחסת, ואפילו גר [יט].
3. אסור לשליח הציבור לשיר לשם ההופעה, אבל טוב אם ישיר כדי לחזק את הכוונה, כל עוד אינו מטריח את הציבור [יא].
4. מכבוד הציבור ששליח הציבור יהיה מכובד. לכן לא יעבור לפני התיבה מי שיצא עליו שם רע [ד-ה]; מי שבגדיו קרועים [יג] או מלוכלכים [כה]; וכן צעיר לא יתמנה לכתחילה למינוי של קבע [ה-י].
5. שליח הציבור צריך לדקדק במילות התפילה [ד, יב].
6. לא ירד לפני התיבה עד שיבקשו ממנו, ותחילה צריך לסרב. אולם שליח ציבור קבוע, וכן מי שמחליף חזן באמצע התפילה, ירד לפני התיבה בלי לסרב תחילה [טו-יז].
7. מינוי של שליח ציבור קבוע נעשה רק בהסכמת כל הציבור [י”ט, כב].
8. עדיף ששליח ציבור קבוע יקבל שכר על שליחותו [כב]. שכר זה משולם, לפי מנהג המחבר, מקופת הקהל (המיועדת לצדקה). ולפי מנהג הרמ”א חצי מהשכר בא מקופת הקהל, וחציו ממומן על ידי כל המתפללים [כג].
9. אין לבטל מינויו של שליח ציבור קבוע, אלא אם כן נמצא בו עוון [כה]; אולם אפשר למנותו מראש לזמן מוגבל [כו].
10. חובה למנות בכל עיר רב שיכול להורות הלכה למעשה [כד].

הלכות פסוקי דזמרה (סימן נ”א)

1. אמירת פסוקי דזמרה מקורה בתקנת חכמים, ומהותה להלל את ה’ בכל יום לפני התפילה [(הק)].
2. עיקר תקנת פסוקי דזמרה היא אמירת ששת המזמורים האחרונים של ספר תהילים [(הק), (י)], ועליהם נוספו שבחים נוספים, כפי שנבאר בהמשך.
3. תיקנו חכמים לברך לפני פסוקי דזמרה את ברכת “ברוך שאמר”, ואחריהם את ברכת “ישתבח” [א]. אין להפסיק בדיבור מ”ברוך שאמר” ועד שמסיים את תפילת העמידה [ד-ה].
4. יש לאמרם בנחת ולא במרוצה [ח].
5. אלו המזמורים שנהוג לאמרם, ובנוסף כמה הלכות שנאמרו בהם (הסדר כאן לפי נוסח ספרד ועדות המזרח):

• “הודו לה'” (דבהי”א, ט”ז) – יש שאומרים זאת לפני “ברוך שאמר”, ויש שלאחריו [(י)].
• “רוממו ה'” – פסוקים מתהילים שנוהגים להוסיף לאחר “הודו” [(י)].
• “מזמור שיר חנוכת הבית“, “למנצח“, ו”ה’ מלך” [(י)].
• “ברוך שאמר” – אין לענות בברוך שאמר אמן על ברכת עצמו, אולם אם סיים קודם החזן – יענה אמן על ברכתו של החזן [ב]. יש לעמוד בעת אמירתו [ז].
• “יהי כבוד” – לקט פסוקים [(י)].
• “תהילה לדוד”(תהילים קמ”ה) – מקדימים לו שני פסוקים הפותחים במילה “אשרי” [(י)], ומוסיפים לו בסופו פסוק המסתיים ב”הללויה” [ז]. יש לכוון בו בפסוק “פותח את ידך”, ואם לא כיוון – יחזור על הפסוק [ז].
• מזמורי ה”הללויה” (תהילים קמ”ו-ק”נ) – נהגו לכפול את הפסוק המסיים אותם, “כל הנשמה תהלל י-ה הללויה” [ז].
• “ויברך דוד”(דבהי”א, כ”ט) – נהגו לעמוד באמירתו [ז].
• “ויברכו שם כבודך”(נחמיה ט’).
• שירת הים – גם בה נהגו לכפול את הפסוק האחרון, “ה’ ימלוך לעולם ועד” [ז].
• “ישתבח” – האשכנזים נהגו לעמוד באמירתו [ז]. בסופה של הברכה, דעת המחבר לענות כאן אמן על ברכת עצמו, ודעת הרמ”א שלא לענות [ג].

סדר עדיפות אמירת פסוקי דזמרה למאחר (סימן נ”ב)

1. המאחר לבית הכנסת, טוב שיתפלל תפילת העמידה עם הציבור אפילו אם עליו לדלג לשם כך על פסוקי דזמרה. ויאמר לפי הסדר המפורט כאן, לפי השהות שבידו:

• לדעת הרמ”א, אם אין לו זמן לא יפחות מ”ברוך שאמר”, “תהילה לדוד”, ו”ישתבח”. ולדעת המחבר, בכל מקרה עליו לומר גם את מזמור “הללו אל בקדשו”.
• אם יש לו יותר זמן, יאמר גם מזמור “הללו את ה’ מן השמים”. יש שהות נוספת – שאר מזמורי “הללויה”.
• למנהג אשכנז (האומרים “הודו” לאחר “ברוך שאמר”), אם יש לו זמן נוסף יאמר “הודו לה'”.

2. אם חושש שיפסיד תפילת עמידה עם הציבור, ידלג על כל פסוקי דזמרה, ויתחיל בברכת “יוצר אור”.
3. אם דילג על מזמורים, ישלימם לאחר התפילה בלי לברך “ברוך שאמר” ו”ישתבח”.
4. אם דילג על ברכות השחר, גם אותן יכול להשלים אחר התפילה, מלבד “א-לוהי נשמה” וברכות התורה.

מהלכות ברכת “ישתבח” (סימן נ”ד)

1. אף לדעת המחבר, שהמתפללים יכולים לומר “ישתבח” בישיבה, על שליח הציבור לאמרו מעומד [נ”ג, א].
2. גם שליח ציבור שניגש לברכת “ישתבח” אינו יכול לאמרה אם לא אמר קודם “ברוך שאמר” ולפחות מעט מפסוקי דזמרה [נ”ג, ב].
3. אם נזדמנה לו טלית בפסוקי דזמרה – יתעטף בה, אולם לא יברך עליה עד לאחר ברכת “ישתבח”. ולדעת הרמ”א כך ביחיד, אולם שליח הציבור עדיף שיברך בין שירת הים ל”ישתבח” [נ”ג, ג].
4. אין להפסיק בין ברכת “ישתבח” לברכת “יוצר”, לא קודם הקדיש ולא לאחריו [נ”ד, ג].
5. ההפסקה קודם הקדיש קלה יותר, והתיר בה הרמ”א להתפלל על החולה ולדון [נ”ד, ג]. איננו נוהגים היתר זה, אולם בעשרת ימי תשובה נוהגים להוסיף קודם הקדיש “שיר המעלות ממעמקים” [נ”ד, (ד)].
6. לצורך מצווה מתיר המחבר להפסיק לפני “יוצר”, והרמ”א מתיר זאת קודם הקדיש בלבד[נ”ד, ג].

דיני הקדיש (סימן נ”ה)

1. הקדיש הוא תפילה להתגלות שכינתו יתברך בעולם [(הק)]. ואומרה החזן מעומד.
2. סוגי הקדישים: הקדיש הבסיסי נקרא “חצי קדיש”, ונאמר בין חלקי התפילה: פעמיים בשחרית, פעם במנחה ופעם בערבית. “קדיש תתקבל” (או “קדיש שלם”) כולל בקשה לקבלת התפילה, ונאמר בסוף עיקר התפילה. בנוסף ישנו “קדיש דרבנן”, הנאמר לאחר לימוד תורה של הציבור (בתפילה ושלא בתפילה), הכולל תפילה על לומדי התורה; וכן גם “קדיש יתום”, הנוסף במקומות שונים על פי המנהג, ונאמר על ידי האבלים [(הק), (א)].
3. קדיש נאמר רק בנוכחות מניין, היינו עשרה זכרים גדולים מישראל [א].
4. אם התחילו קטע בתפילה בעשרה, מותר לסיימו אף אם יצאו מקצתם וכעת אין עשרה. לכן אם התחילו קדיש בהיתר, יסיימוהו גם ללא מניין [ב]; וכן אם התחילו חזרת הש”ץ – ימשיכו, כולל קדושה וקדיש שלם שלאחריה [ג]. וכן בערבית, אם התחילו ברכות קריאת שמע במניין, אפשר לומר את חצי הקדיש שלפני העמידה גם אם יצאו מקצת מן המתפללים; ואם התחילו עמידה במניין, יכולים לומר קדיש שלם [(י)].
5. קטן: להלכה נוהגים שאין לצרף קטן למניין כ”סניף” לתשעה גדולים [ד].
6. לדעת המחבר, גדול לצורך מניין הוא מי שמלאו לו י”ג שנים וגם הביא שתי שערות [ה, ט]; ולדעת הרמ”א אם מלאו לו י”ג – חזקה שהביא שתי שערות ומצטרף[ה], לפחות למצוות דרבנן [(11)]. וגם הספרדים נוהגים כרמ”א [(יט)].
7. שוטה שאין לו דעת אינו מצטרף למניין. וחרש שאינו שומע ואינו מדבר נחשב בדרך כלל כשוטה [ח].
8. עבריין: כתב המחבר שעבריין מצטרף למניין עשרה [יא]; וביארו האחרונים שכוונתו לעובר עברות לתיאבון, אבל לא לכופר העובר להכעיס. וחילוני המאמין בה’ ובא לבית הכנסת מרצונו – אפשר לצרפו למניין [(כח)].
9. מנודה אינו מצטרף למניין [יב]. בימינו אין מנודים, ומצטרף גם מי שעבר עברה שחייבים עליה נידוי [(כט)].
10. צירוף למניין: כאשר נוכחים עשרה אנשים בחדר הרי זה מניין. וזאת אף אם מקצתם אינם מתפללים עמהם – כגון שכבר התפללו, או שנמצאים באמצע תפילת העמידה, ואפילו אם ישנים [ו].
11. עשרת האנשים צריכים להיות בחדר אחד. העומד מחוץ לפתח אינו מצטרף [יג], אולם לעומתו העומד מחוץ לחדר ומכניס ראשו מהדלת, או אפילו מהחלון – מצטרף [יד].
12. גם העומד בחוץ שאינו נמנה לעשרה יכול לענות עמם קדיש וקדושה [כ].
13. עיר שיש בה עשרה מישראל – חייבים הדרים בה לארגן תפילה בציבור. ואם נסעו מקצתם לחגים וצמצמו את המניין – על הנוסעים לדאוג למחליפים [כא-כב].

הלכות בעניית קדיש (סימן נ”ו)

1. יש לכוון בזמן אמירת הקדיש לקדש את שם ה’ בעולם [א].
2. יש להקפיד לענות “אמן יהא שמיה רבה”, ולומר זאת בכוונה ובקול רם [א].
3. כתב הרמ”א שיש לעמוד בזמן שמיעת הקדיש [א], וכן נוהגים חלק מהאשכנזים; ולדברי המחבר אין צורך לעמוד. ויש שכתבו שרק אם “תפסו מעומד” יעמוד. וכל אחד יעשה כמנהג המקום שבו מתפלל [(ה)].
4. המנהג הרווח הוא לענות “אמן” בחמישה מקומות בחצי קדיש: לאחר המשפט הראשון; לאחר “ויקרב משיחיה” (אולם אינו בנוסח אשכנז); לאחר “ואמרו אמן” הראשון (ועונים “אמן יהא שמיה רבה”); לאחר “בריך הוא” (ויש הנוהגים לענות “בריך הוא”); ובסוף חצי הקדיש [ב].
5. צריך לענות “אמן יהא שמיה רבה” עד “יתברך”, ויש העונים גם את המשפט הבא, “יתברך וישתבח” וכו’.ומנהג באשכנז על פי הגר”א שאין עונים אלא עד סוף המשפט, כלומר עד “ולעלמי עלמיא” [ג].
6. לדעת המחבר והרמ”א יש לכרוע במקומות שונים בקדיש, ויש שחלקו על מנהג זה [ד]. וכל אחד ינהג כמנהג המקום, ובמקום שאין בו מנהג יעשה כהכרעת השולחן ערוך.
7. יש לפסוע באמירת “עושה שלום” שבסיום הקדיש[ה]. מעיקר הדין יש לפסוע בסיום “קדיש תתקבל”, אולם המנהג הוא לפסוע גם לאחר קדיש יתום וקדיש דרבנן [(יד)].

דיני “ברכו” (סימן נ”ז)

1. שליח ציבור אומר: “ברכו את ה’ המבורך”, הציבור עונה: “ברוך ה’ המבורך לעולם ועד”, וחוזר שליח הציבור ואומר: “ברוך ה’ המבורך לעולם ועד” [א].
2. אמירה זו מחברת את הציבור לתפילה יחדיו, ואינה נאמרת אלא במניין [הק].
3. אין להפסיק בין הקדיש לבין “ברכו”, ולא בין “ברכו” לברכת “יוצר אור” [ב].