נתיבות משה

"וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחוֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִישָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחוֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם. וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִיכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר, וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים". (ל"ג ג'-ד').

התורה מציינת באופן דרמטי את התאריך ואת אשר אירע בו, כי אכן ביום זה החלה תקופה חדשה בתולדות ישראל. היציאה מעבדות לחֵרות, ואחריה כל ההילוך במדבר – מסע וחניה, מסע וחניה – הריהם לא-רק אבני דרך אלא אבני יסוד לבניין האומה בארצה, אבנים המוצבות אחת לאחת עד אשר יושלם הבניין בארץ ישראל, ארץ הייעוד, אשר בה נִחיה לפני ה', עם קדוש בקדושת אֱ-לֹהינו אשר שכינתו בתוכֵנו.

*

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם … וְהִקְרִיתֶם לָכֶם עָרִים, עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה לָכֶם, וְנָס שָׁמָּה רוֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְהָיוּ לָכֶם הֶעָרִים לְמִקְלָט מִגּוֹאֵל, וְלֹא יָמוּת הָרוֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט". (ל"ה ט'-י"ב).

כאשר קוראים אנו את פרשת הציווי לקבוע ערי מקלט, מתבהרת עמדת התורה באשר לערכי חייו של איש ישראל. ערי המקלט לא תצלנה את הרוצח במזיד או את הקרוב למזיד, אשר יכול היה לִצפות כי חברו יֵהרג ממעשהו והתעלם מכך בקלות-דעת, כְּאומר "מה אכפת לי". בערי המקלט יֵשֵב רק הרוצח בשוגג, אשר באמת לא צָדָה ואשר גרם למוֹת חברו בבלי דעת.

ואולם, גם הרוצח בשגגה איננו איש נקי לגמרי. אילו הפנים עד תום את הצַו "ואהבת לרעך כמוך", לא היה גורם למות רעהו כשם שבוודאי לא יגרום למותו-הוא בידי עצמו. על כן קובעת התורה כי אמנם לא יידון האיש הזה למיתה, אך חייו נתונים לו על תנאי – בתנאי שלא יֵצֵא מעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול. כך מתחנכים אנו ליטול אחריות מלאה למעשינו; לא-רק שאסור לנו להתרשל, אלא שעלינו לדבּוק בתורה באופן מלא, שתהא היא ספוגה בנפשנו עד הנימים הדקים ביותר, ואז אכן נהא זַכָּאים לכך שלא תארע תקלה על ידינו.

*

"וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר: כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דּוֹבְרִים". (ל"ו ה').

זכוּר דבר ה' למשה בתשובה לטענת בנות צלפחד: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּוֹבְרוֹת, נָתוֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם" (כ"ז ז'). ועתה, כאשר קובלים בני מטה יוסף על כי ייגרע חלקם הכללי בשל כך, כי בשנת היובל תשוב הנחלה לבני בעליהן של הבנות בשבטים אחרים, שוב קובע הקב"ה כי צודקים הם – ובאותה מטבע לשון – "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דּוֹבְרִים".

ובכן, ראוי להתפעל שנית מן האנשים אשר הקב"ה מסכים על ידם בפירוש, והתורה מעידה בכתב על צִדקתם לדורות עולם. ומאחר שהתקבלה עמדתן של בנות צלפחד – שאכן זַכָּאיות הן לנחלה – והתקבלה גם עמדת בני שבט יוסף שלא ראוי כי ייגרע חלקם, נמצא שביל הזהב האוגד יחד את שתי העמדות, ובנות צלפחד נישאו לבני דודיהן. ובמעשה זה של הבנות הצדיקות הללו מסתיים ספר במדבר, כאשר ניצב העם בערבות מואב מעל נהר הירדן ובקעת יריחו ומאזין למצוות התורה ומשפטיה, "אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (פסוק י"ג).

חזק חזק ונתחזק!