נתיבות משה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרוֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם, וְלֹא כִילִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמוֹר: הִנְנִי נוֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִינֵּא לֵא-לֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (כ"ה י'-י"ג).

התורה מפליגה בַּציון לשֶבח הניתן לפינחס. הקב"ה מעניק לו "אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם" המתורגמת למעשה כ"בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" – וכל זאת כשָׂכָר מִגבוה על אשר קינא לא-לֹהים וכיפר במעשהו על בני ישראל. לכמה וכמה נִסים נזקק פינחס על-מנת להצליח במעשהו, אולם הוא בוודאי לא סמך על הנס. הוא ראה והבין כי צירוף הדברים אשר לנגד עיניו מחייבו לעשות מעשה בזה הרגע – והוא קם ועשה, אף על פי שבכך הוא סיכן את נפשו!

יכול היה זִמרי להשיב לו מלחמה ולהורגו בַּמקום, יכול היה פינחס להיות נדון בבית-דין לאחר מעשה, אך הוא דחה מפניו את המחשבות הללו ושיווה לנפשו רק זאת – לקדש את שם ה', ולהציל את ישראל לבל ידבק בהם החטא הנורא ויתחייבו כּלָיָה, חלילה.

ועל התעוזה המופלאה הזאת, על טוהר הכוונה וגבורת המעשה – זו הקנאה לה', ללא שיור של שום שיקול זר  – זכה פינחס לאשר זכה, לו ולזרעו אחריו.

*

"וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם, הוּא דָתָן וַאֲבִירָם קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִיצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרוֹן בַּעֲדַת קוֹרַח בְּהַצּוֹתָם עַל ה'. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אוֹתָם … וּבְנֵי קוֹרַח לֹא מֵתוּ". (כ"ו ט'-י"א).

זו לצד זו עומדות כאן שתי פרשיות: מצד אחד ניצב פינחס בן אלעזר המוסר נפשו להצלת ישראל – אשר הביא לעמו כבוד וברכה – ומצד שני דתן ואבירם ועדת קורח, אשר במעשיהם המיטו קלון כה עמוק עד שאבד זכרם מעל פני האדמה, ואפילו ארבע אמות של מְקום-קבר לא ניתנו להם.

ועם זאת, שביב תקווה ניתן לנו גם בתוך מידת הדין אשר פגעה בעדת קורח. "וּבְנֵי קוֹרַח לֹא מֵתוּ", מציינת התורה, ומפרש רש"י בעקבות חז"ל כי בניו של קורח היו בעצתו הרעה, אלא שבשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם, והומתק עונשם. הנה למדנו אפוא שכל עוד נשמה באפיו של איש, אין השעה מאוחרת מִדַי כדי לשוב בתשובה – כי אֶרֶך אפיים ורב חסד הוא הקב"ה, ויקבל את החוטא בשובו מדרכו, ולוּ-גם יהא הדבר בחצי הרגע האחרון של חיי האדם!

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּוֹבְרוֹת, נָתוֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם"… (כ"ז ו'-ז'). ורש"י פירש: "אשרי אדם שֶהקב"ה מודה לדבריו".

ובכן, אשריהן בנות צלפחד שנקבע דין תורה על שמן, היאך תינתן ירושת האב לבנותיו בשעה שאין לו בנים. ולא זאת אף זאת: צא וראה כמה נשגב הוא דבר ה' – "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּוֹבְרוֹת" – ובַמילה האחת, "כֵּן", לא-רק שניתן אישור לתביעתן המיידית, אלא ניתנה גם הסכמה מִשמים לחוכמתן וליושרן, ואשריהן כי כך נִתקבע מקומן בתורת ישראל לדורות עולם.

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְרָאִיתָ אוֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ"… (כ"ז י"ב-י"ג).

ידועה הסוגיה בראש מסכת בבא מציעא (דף ב' עמ' א') שלא ניתן לקנות על-ידי ראִיה גרידא, כלשון הגמרא: "בראִיה בעלמא לא קני". ואולם, יש לומר שבשעה שעלה משה אל ההר והביט אל הארץ – היתה ראייתו שונה תכלית שינוי מ"ראִיה בעלמא"… היתה זו ראִיה של צִדקוּת, של חשק ואהבה לבבית, של כמיהה לאיחוד נשמתו עם קרקע-ושמים של ארץ ישראל, הארץ אשר הוא כה חומד אותה בהיותה פרושׂה לרגליו ולנגד עיניו.

בכך קנה משה את שייכותו שלו אל הארץ, והצטרף בדרך מיוחדת אל השייכות הכללית בין ישראל לארצו, כעדוּת הכתוב על "הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל": לכל העם נתן הקב"ה את הארץ בממש, ולמשה הוא העניק קשר של ראִיה – קשר אשר לא יתממש בדריכת רגליים בפועל, אך עמוק הוא מכל עמוק, ונישא למרחוק, כגודל נפשו של האיש הצופה בה מפִּסגת הר נבו…

*

"וְרָאִיתָ אוֹתָהּ – [את ארץ ישראל] – וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרוֹן אָחִיךָ. כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִין בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם"… (כ"ז י"ג-י"ד).

ניתן לקרוא את הכתובים כך שהתורה נותנת טעם מדוע נענש משה ולא זכה לבוא אל הארץ, אך לדידי נראה שהתורה מביעה כאן חיבה עמוקה למשה, חיבה ואהבה שאין כמותה לָאיש אשר נשא בעול ההנהגה עשרות שנים ולא נמצאה בו אלא שגיאה אחת…

אכן, אין מילים לתאר את גדולתו של משה, שֶמזונו בארבעים הימים של סינַי היה כל כלל וכל פרט שֶבַּתורה אשר נספג אל תוכו – ויהי כמלאך ללא אוכל, אך מכלל איש לא יצא. לא על-חינם קרויה אפוא תורתנו "תורת משה" [ארבע עשרה פעם בַּנביאים ובַכתובים, כמניין י"ד], ולא על-חינם מקדישה לו התורה את הפסוק אשר בו היא נחתמת: "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ד י"ב).

*

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקוֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. … וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעֶה. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן … וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו. … וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ … וַיִּסְמוֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה". (כ"ז ט"ו-כ"ג).

שוב רואים אנו את גודל נפשו של משה, אשר סמוך למותו אין דעתו נתונה לעצמו ולהנצחת זכרו, אלא רק לכלל ישראל ועתידו – שלא תהא עדת ה', חלילה, "כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רועֶה". ואמנם, בוחר ה' לְתפקיד רועה לישראל את תלמידו האהוב והנאמן של משה, את יהושע בן נון, ובסמיכת ידו מוסר לו משה את ברכתו בלב שלם. כאן מתחילה שרשרת המסירה בישראל – "משה קיבל תורה מסיני ומְסָרָהּ ליהושע" (מסכת אבות א' א') – ושרשרת הנֶצח הזו, שלא תינתק חלילה, היא שהיתה בראש מעייניו של משה באותה שעה, והוא אכן זכה להאיר ולהוסיף בה מאורו בכל דור ודור.

*

"וּבַחוֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחוֹדֶשׁ פֶּסַח לַה'. וּבַחֲמִישָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחוֹדֶשׁ הַזֶּה חָג, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל". (כ"ח ט"ז-י"ז).

כתבתי בעבר במקום אחר כי אמנם אין חובה לאכול מצות בכל ימי חג הפסח – אלא רק בערב הראשון – אך בכל זאת, בכל שבעת הימים, מקיים האדם באוכלו מצה את מִצוַת-העשה: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל".