נתיבות משה

"וַיִּקַּח קוֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי, וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. … וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִישִּׁים וּמָאתָיִם, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרוֹן"… (ט"ז א'-ג').

צא וראה איזה ייחוס מופלג היה לקורח – "בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי" – וכמה מעולים היו האנשים שנספחו אליו, "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם", ובכל זאת לא הגן עליהם ייחוסם ומעמדם הרם, ונפלו בַּנופלים…

הנה לעינינו ראָיה חדה וברורה שאף פעם אין ביטחון ביציבות מעלתו של כל אדם מישראל; יכול הוא לעלות עד כוכבי שמים – וברגע אחד להיכשל ולנפול אל התהום. כבר עמדו חז"ל על כך שֶ"כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" (מסכת סוכה דף נ"ב עמוד א'), כי דווקא הגדולים במעלתם מוּעדים לנפילה, לפי שמידת הגאווה משבשת את ראייתם הפשוטה ואת כושר הבחנתם. ובכן, לימוד גדול עלינו ללמוד מכאן, עד כמה חשובה היא מידת הזהירות – שלא תזוח דעתנו אף פעם!

*

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרוֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם: רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדוֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפּוֹל עַל פָּנָיו. וַיְדַבֵּר אֶל קוֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר: בּוֹקֶר וְיוֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ, וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו". (ט"ז ג'-ה').

אכן, חוצפת קורח ועדתו לא ידעה גבולות, והם יצאו חוצץ נגד האיש אשר עליו נֶאמר: "וַיְהִי שָׁם [בהר סינַי] עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שמות ל"ד כ"ח). ותמֵהים אנו היאך תיתכן מחלוקת בין איש מושחת אשר כזה לבין איש האֱ-לֹהים, בין שקר לאמת ובין לילה ליום. אלא שהיא הנותנת – כי מידת הגאווה מעבירה את האדם על דעתו, וביותר מתקוממת היא לתקוף את מידת הענווה, היינו את זה אשר העידה עליו התורה "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (י"ב ג').

ענוותו של משה הנחתה את דרכו גם כאן – והכול ראו שלא לכבודו הוא מקנא, אלא מוסר את דינו לַשמים. היתה זו דילמה קשה, ומשה נקרע בין שני קטבים: מחד גיסא מוכן הוא לבטל את עצמו ואת עצמיותו, ומאידך גיסא עליו להקפיד על תוקף מנהיגותו, שהרי בשליחות ה' הוא הולך ואסור שייפגע כבוד המשלח! משה נופל אפוא על פניו בבקשת רחמים על הקמים כנגדו, קובע כי הקב"ה הוא שיודיע לעֵין כול במי הוא יבחר – שהרי לא לָאדם המלוכה, כי אם לא-לֹהים – ואת כל המהלך הוא מוליך בביטחון מלא וביד רמה, לאמור: "בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּיבִּי. אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה … לֹא ה' שְׁלָחָנִי. וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אוֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה – וִידַעְתֶּם כִּי נִיאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת ה'". (ט"ז כ"ח-ל').

*

"וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קוֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעֵדָה". (ט"ז י"ט).

בשלב זה כבר נתגלעה מלחמה גלויה בין קורח ועדתו לבין הקב"ה – שהרי כבוד ה' מִתגַלֶה מתוך אוהל מועד – ובכל זאת עומדים הללו במִריָם! אין עזוּת גדולה מזאת, וכמעט שומעים אנו בת קול מזהירה אותם על סף התהום: "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה? יֹאמַר קָדוֹשׁ" (ישעיהו מ' כ"ה). אפס, כבר לא היתה דרך חזרה, פג טעמה של הידברות, ובאה עת מידת הדין: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אוֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם … וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאוֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (פסוקים ל"ב-ל"ג).

צא וראה, כי לכל אדם קנויות ארבע אמות של אדמה לקבורתו – גם לרשעים ועבריינים – אך לא לאלה אשר יצאו להפוך סדרי עולם ולמרוד בבורא האדמה. הם לא יזכו לקבר אלא ייבָּלעו במעבה האדמה ויכוסו לעולמים, למען לא יישאר להם שום זכר בעולם הזה.

ומכאן, אגב, ראָיה חשובה למנהג הביקור בקברי אבות או בקברי צדיקים, כי מעין עדות אֱ-לֹהית נמסרת כאן על חשיבותו של הקבר, דווקא משום שקורח ועדתו לא זכו לו. בקברו של אדם מתקשרים קרוביו אל נשמתו השוכנת בעולם האמת – והנפטר מסייע בהעלאת התפילות לַמרומים, עד נוכח כסא הכבוד. קורח ועדתו הינם אפוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, שכל איש מישראל אשר נפטר ונקבר לא תכסה הארץ את זכרו, ופתח פתוח בַּשמים לזוכריו, "וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִיכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ" (מלאכי ג' ט"ז).

*

"וַיִּקַּח אַהֲרוֹן [את המחתָה] כַּאֲשֶׁר דִּיבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם, וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטוֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. וַיַּעֲמוֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה". (י"ז י"ב-י"ג).

ראוי אהרון לכל שבח על גבורתו יוצאת הדופן, על אשר רץ אל תוך האש ועצר את המגיפה ממש בגופו, כאשר מַחתַת הקטורת המכפרת בידו. מִספָּרָם העצום של החללים – ארבעה עשר אלף ושבע מאות – מעיד על גודל השבר ועל תוקף הדין אשר נמתח באותה שעה מאת ה', ובהתאם לכך מבינים אנו עד כמה נועזת היתה תגובתו של אהרון אשר לא חש לגורלו וזינק להציל ולעצור את גלי המוות – "וַיַּעֲמוֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים, וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה".

*

"וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטּוֹת [של ראשי השבטים] לִפְנֵי ה' בְּאֹהֶל הָעֵדֻת. וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבוֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרוֹן לְבֵית לֵוִי, וַיוֹצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמוֹל שְׁקֵדִים". (י"ז כ"ב-כ"ג).

הנה כך התקבלה "עדות חתומה" מן השמים על טהרתו וקדושתו של אהרון. ויש לשים לב לכך שנתונים כאן כמה שלבים באות המטה הנֵעוֹר לְחיים: פֶּרַח, ציץ ופירות השקדים. אל-נכון, הננו נרמזים כאן שלא רק אהרון עצמו הריהו נבחר ומתקדש לעבודת ה', אלא כך גם בניו וכל הדורות הבאים אחריו. כשם שהפרח מתפתח והולך – חונט וגומל ומבשיל את פִּריו – כך יתמיד גם שבט לוי וְישׂגֶה, וקדושתו תימסר מאב לבן, מדור לדור.

*

"וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: הֵן גָּוַעְנוּ, אָבַדְנוּ, כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ! כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת! הַאִם תַּמְנוּ לִגְווֹעַ?". (י"ז כ"ז-כ"ח).

ובכן, דווקא אחרי שֶצפו כולם בְּאות כה ברור משמים – שפָּרַח מטה אהרון והרי זו עדות על בחירתו – חוזר העם להלין, והפעם על סכנת המוות הכרוכה בַּקִרבה אל הקב"ה השוכן באוהל העֵדוּת. שוב רואים אנו כי אין העם בשל לתביעה הרוחנית הגבוהה "וִהְיִיתֶם לִי קְדוֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'" (ויקרא כ' כ"ו), וביחס למצבו אכן צודק הוא, שהרי הדרישה הזאת מן הדור הזה דומָה להלבשת מעילו של סב לגוף תינוק בן שנתו…

על כך ניתנת תשובתו של הקב"ה בפרק הבא, שהכוהנים והלוויים הם שיידרשו לעמוד בתביעה הרוחנית הכבירה של קִרבת אֱ-לֹהים על כל הכרוך בכך. הם ייטלו תרומות ומעשרות מכל ישראל, הם אשר ייגשו בשם כל הקהל לשרת לפני ה' בַּמשכן, ובכך יָקֵלו את הנטל מעל הציבור אשר עודנו רחוק מן היכולת הזאת, כַּכתוב: "וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקּוֹדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (י"ח ה'). מכאן והלאה, לְדורות, יהיו הכוהנים והלוויים מחנכיו של העם, הם ישפיעו עליו בדוגמתם האישית, ויעלוהו אט אט למדרגתם הם, עד אשר תהיינה מילות התורה "קְדוֹשִׁים תִּהְיוּ" (ויקרא י"ט ב') הולמות לבני ישראל כתיאור מצבם הרוחני, ולא רק כתביעה המונחת לפִתחם.