נתיבות משה

…"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעוֹל מַעַל בַּה', וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא. וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁיתוֹ יוֹסֵף עָלָיו, וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ". (ה' ו'-ז').

התורה חוזרת כאן בקצרה על אשר נֶאמר בפרשת וַיקרא (ה' כ"א-כ"ה). כבר עמדנו שם, בסוף דברינו לאותה פרשה, על ההדגשה כי חטא בין אדם לחברו הוא גם חטא לַשמים, והתורה מכנה זאת "מַעַל בַּה'". כאן מצוּוים החוטאים גם על הווידוי – ועל כן מתחזקת ההבהרה כי לא די בהשבת הגזילה – ולוּ-גם בהוספת חוֹמֶש – אלא נחוץ וידוי מלא ומשמעותי שֶיתוודה החוטא לפני ה', שֶיביע חרטה ויקבל עליו שלא יעשה עוד כַּדבר הזה.

הנה כך כותב הרמב"ם ב'משנה תורה' על מִצוַת הווידוי: "ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו, ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד … וכן יתנחם על שֶעבר … ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (הלכות תשובה ב' ב').

*

"וְעָבַר עָלָיו – [= על בעלה של האשה הסוטה] – רוּחַ קִנְאָה, וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא נִטְמָאָה, אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן, וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִית הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעוֹרִים, לֹא יִצוֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבוֹנָה, כִּי מִנְחַת קְנָאוֹת הוּא, מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָווֹן". (ה' י"ד-ט"ו).

פסוקים אלה פותחים את הציווי על השבעתה והשקאתה של האשה החשודה כי נבעלה לאיש זר תחת בעלה. אפשר כי תינָקה האשה, ויוכיחו המים המרים כי לא נטמאה, ואז תשוב אל חֵיק בעלה. אך בכל זאת, מקריאת הדברים מתברר שגם אם לא חטאה האשה בזנות, הרי עצם החשד המבוסס הוא חמור דַיו, שכן האשה בהתנהגותה הנלוזה נתנה מקום לחשד הזה. התנהגות זו כשלעצמה מהווה חטא ועוון, וניתן לפרש את האמור בסוף פרשת הסוטה – "וְהָאִשָּׁה הַהִיא תִּישָּׂא אֶת עֲווֹנָהּ" (פסוק ל"א) – כמכוּוָן גם לָאפשרות שהיא אמנם לא נטמאה אלא רק נסתרה עם איש זר.

*

"וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל … וַיָּבִיאוּ אֶת קָרְבָּנָם לִפְנֵי ה', שֵׁשׁ עֶגְלוֹת צָב וּשְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר … וַיַּקְרִיבוּ אוֹתָם לִפְנֵי הַמִּשְׁכָּן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח מֵאִתָּם, וְהָיוּ [העגלות והפָּרים] לַעֲבוֹד אֶת עֲבוֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד, וְנָתַתָּה אוֹתָם אֶל הַלְוִיִּים אִישׁ כְּפִי עֲבוֹדָתוֹ". (ז' ב'-ה').

המילים האמורות בסוף הפסוקים הללו – "אִישׁ כְּפִי עֲבוֹדָתוֹ" – מבטאות עיקרון חשוב ביותר. הדברים אינם מחולקים שווה בשווה בין כל הלוויים, אלא ניתנים על פי הצורך – שתי עגלות לבני גרשון, ארבע לבני מררי, "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן, כִּי עֲבוֹדַת הַקּוֹדֶשׁ עֲלֵיהֶם, בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" (פסוק ט').

והעיקרון הזה חייב להיות נר לרגלינו גם בחיי החולין. לכל אדם ניתנו כוחות וכישרונות המיוחדים לו ומתאימים לו, בבחינת "אִישׁ כְּפִי עֲבוֹדָתוֹ". ייתן אפוא כל איש אל ליבו ויתאמץ להכשיר את עצמו לתפקידו המיוחד, לעשות שימוש ביכולותיו אשר ניתנו לו לצורך התפקיד הזה – יכולות אשר עליו לטפח ולפתח – ואל יתקנא בחברו אשר ניתנו לו כוחות וכישרונות אחרים, כדי שינצל אותם למטרות אחרות, "כְּפִי עֲבוֹדָתוֹ" ותפקידו שלו. לעולם יתפלל אפוא כל אדם לה' שֶיזכה להבין מהם כוחותיו הראויים, שֶיעבוד את עבודתו בעולמו על פי כוחותיו אלה, ואז יודה לה' על אשר חנן אותו לצורך עבודתו.

*

"זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הִימָּשַׁח אוֹתוֹ מֵאֵת נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל: קַעֲרוֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, מִזְרְקֵי כֶסֶף שְׁנֵים עָשָׂר, כַּפּוֹת זָהָב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה". (ז' פ"ד).

זהו הפסוק הראשון מפסוקי סיכום קרבנותיהם של נשיאי השבטים, לאחר פירוט ארוך של קרבן כל נשיא ונשיא – כאשר אותם פרטים בדיוק חוזרים ונֶאמרים שתים-עשרה פעמים.

כמובן, מתבקשת השאלה מדוע לא יכולה היתה התורה לסכם מלכתחילה את קרבנות כל הנשיאים יחדיו – כשם שסוכמו לבסוף – ובכך היה נחסך הצורך לפרט שוב ושוב את קרבנו של כל אחד ואחד. וניתן להשיב כי אמנם היה קרבנו של כל נשיא זהה לזה של חבריו, אך הכוונות אשר שיקעו הנשיאים בקרבנותיהם היו שונות מאחד למשנֶהו. ובכן, למֵדים אנו כי עיקרו של הקרבן איננו החפץ המוקדש או בעל החיים המוקרב, אלא העיקר הוא רְצון-ליבו של המקריב להתקרב אל ה' – בבחינת "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'"; וכדי להדגיש את גיוון הכוונות חזרה התורה שוב ושוב על פרטי הקרבנות, בהיותם נושאים את כוונות הנשיאים, כייחודו של כל שבט ושבט.

ועתה, מתבקש הדבר כי נדרוש 'סמיכות פרשיות' בין קרבנות הנשיאים לבין הפסוק האחרון בפרשתנו – האמור מיד אחריהם – הלוא הוא: "וּבְבוֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ, וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִידַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפּוֹרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת, מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (ז' פ"ט).

הווה אומר כי כל הנשיאים יחד, כמייצגי כל שבטי ישראל, כאילו "העמידו את המשכן" בקרבנותיהם, כי שיקעו בו איש את הגוון המיוחד לו, איש על מחנהו ואיש על דגלו, עד שהשתכלל להיות אוהל אחד הכולל את כולם. ואז, בהיענות לכולם-כאחד, שיכן הקב"ה את שכינתו באוהל הזה, קרא אל משה כי ייכנס ויבוא עד לפני ארון העדות, ומבין כנפיהם של שני הכרובים הניצבים על הכפורת נשמע קול ה' אל משה, "וַיְדַבֵּר אֵלָיו".