נתיבות משה

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם: לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם, לֹא תָאוֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא". (כ"ב י"ב).

בשתי דרכים ניתן להבין את הוראת ה' לבלעם "לֹא תָאוֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא". האחת היא שהקב"ה אוסר על בלעם לקלל את ישראל לפי שזהו עם ברוך; וההבנה השניה היא שאפילו אם יעשה בלעם מעשה יהיו דבריו דברים בטֵלים – קללתו לא תִצלַח ולא תחוּל – לפי שאל העם הברוך לא תִדבַּק כל קללה.

מכל מקום, בין כך ובין כך, חייב היה בלעם להבין שאַל לו להיכנס אל הנתיב הזה – ואמנם נראה שזאת היתה משמעות תשובתו לשליחי בלק הראשונים, כשאמר להם: "לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלוֹךְ עִמָּכֶם" (פסוק י"ג). דא עקא, כעבור זמן מועט התהפכה הקערה על פיה, כאשר באו השליחים הנכבדים יותר – כפי שנראה מיד להלן.

*

"וַיָּבוֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ: אִם לִקְרוֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים – קוּם לֵךְ אִתָּם, וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אוֹתוֹ תַעֲשֶׂה". (כ"ב כ').

בשלב זה מוכן היה הקב"ה לסמוך על בלעם – בתנאי שיהא נאמן אך ורק לדבַר ה' ורצונו. על כן הוא התיר לו ללכת עם האנשים על אף כוונתם השלילית, ועל אף שכבר הובהר שאין כל אפשרות לקלל את ישראל. כאילו כך אמר לו ה' לבלעם: אם כבוד הוא עבורך לְהַלֵך עם שליחי בלק ולראות את פני המלך – ניחא, לֵך עִמהם, אך דע שֶלְהליכתךָ זו לא יהא כל קשר לַקללה אשר אותה מבקש בלק מידך!

ניתנה אפוא לבלעם האפשרות להבין כי הליכתו תגרום לבלק אכזבה רבתי – שהרי ברור כי לא תקום ולא תהיה קללה לישראל – אך מסתבר שהוא בחר מראש בדרך אחרת, וקיווה כי יצליח להטות איכשהו את רצון ה' ולפתותו כי יסכים לַקללה… ומִשָעָה שעל דעת כן קם בלעם בבוקר, חבש את חמורו ויצא לדרך – נתהפך יחס האֱ-לֹהים כנגדו, כַּכתוב: "וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ" (פסוק כ"ב). כי עתה – על אף שעדיין לא עבר בלעם עבירה – הרי די בכך שהוא פתח בהכנות, בהסכמה שבַּלב ובהילוך הרגליים – כדי למתוח מולו את מידת הדין.

*

"וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' … וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה, וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטּוֹתָהּ הַדָּרֶךְ. … וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן: כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי … וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִיצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ"… (כ"ב כ"ג-ל"א).

צא וראה עד כמה נִסתמאו עיני בלעם ולא ראה – כי ראה בנפשו רק את אשר רצה לראות בדרכו לעבור עבירה – ואילו האתון, שחסרת פניות היא, ראתה דברים כהווייתם…

מכאן לימוד גדול לָאדם, שעליו לבדוק את עצמו תמיד שמא ראייתו והבנתו מושפעות מרצונו, ושמא גורמות לו נטיות ליבו לעוות את תמונת המציאות הפשוטה.

ואף יתר על כן: פעמים הרבה שולח הקב"ה אותות וסימנים לָאדם כי עליו להימנע מִמעשה לא ראוי, או שעליו לעצור מבעוד מועד בטרם יגלוש וייסחף לכיוון לא נכון. יכולים אלה להיות עיכובים שונים, או הפרעות ומניעות למיניהן, וצריך אדם להתפלל ולהשתדל שיוכל להיות קשוב לְאותות החסד הללו, ושלא יאטום את עיניו ואוזניו. על-מנת להגיע לַפתיחות ולָרגישות הזו נחוצה מידה של ביטחון בסיסי בַּקב"ה; עלינו לחנך את עצמנו להישען בכל רגע ורגע על הקב"ה כדי לעשות רצונו, ואז לא יקום חַיץ חוסם בינינו לבינו חלילה – כפי שאירע לבלעם הרשע – ויקויָם בנו דְבר דוד בשיר תהילתו: "חוֹנֶה מַלְאַךְ ה' סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם. טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה', אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ" (תהִלים ל"ד ט'-י').