נתיבות משה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרוֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּהַעֲלוֹתְךָ אֶת הַנֵּרוֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת". (ח' א'-ב').

אילו היה אור המנורה כולו לה' ואין לאדם חלק בו, היה הכתוב אומר כי יעלה אור הנרות אל על, כלפי מעלה, אבל באשר קוראים אנו כי "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", הננו מבינים כי אורם קורן ומאיר בגובה קומת האיש המדליק אותם, הוא אהרון הכוהן. כך מתברר כאן העיקרון כי אין הקב"ה זקוק לאורה של המנורה, אלא נותן הוא רשות לַכוהן – ולכל ישראל עִמו – להשתתף ולהיכלל באור ה', בָּאור העליון של שכינה.

ומכיוון שאין אורה אלא תורה, נוכל להרחיב את העיקרון הזה אל לימוד התורה – אשר תורת ה' היא, אך הוא-יתברך הריהו כמזמין את ישראל להיות שותפים בה יחד עִמו. ועלינו להיענות להזמנה הנשגבת הזאת בכך שנתעמק בתורה, נַקשה ונתרץ, ונחדש בה חידושים של אמת – לאמיתה של תורה, כפי שכיוון ורצה נותן התורה.

את ההתאמה הזו בין כוונת הקב"ה לבין לימודֵנו ומעשֵׂינו שלנו, הננו רואים גם בפסוק ד': "וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנוֹרָה מִקְשָׁה זָהָב … כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנוֹרָה". הווה אומר שמשה לא הוסיף דבר אלא הגשים בַּחומר את אשר ראה בהר, במופשט. ובבחינה זו עלינו ללמוד ולכוון לאמיתה של תורה, שלא נוסיף בה דבר אלא יהיו חידושינו משוקעים בה כנתינתה מלכתחילה, בהבנה עמוקה ופירוש נכון שהוא גילוי עיקרה הראשון – שהריהי בבחינת "מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר" (שמות כ"ה ל"ו) – כשם שניתנה מסינַי.

*

"וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּים מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּים. … כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, בְּיוֹם הַכּוֹתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אוֹתָם לִי. וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּים תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּים נְתֻנִים לְאַהֲרוֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲבוֹד אֶת עֲבוֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקּוֹדֶשׁ". (ח' י"ד-י"ט).

ממש לא ייתכן ביטוי קִרבה גדול מזה – "וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּים" – וזכות עצומה להם, לבני לוי, שכך אמר עליהם הקב"ה. בלשון זו יֹאמר אב על בנו שהוא "שלו", ואולי יסייע לנו הדימוי הזה להבין את עומק הביטוי. כי הרי כל בני ישראל נקראו בנים לַמקום – "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים י"ד א') – ועלינו להבין אפוא במה נתייחדו הלוויים. הדבר מתבאר בהמשך הכתובים, שהלוויים נתונים לה' תחת כל בכורות בני ישראל, אלה החשובים שֶבַּבָּנים, אשר עליהם אומר הקב"ה (בפסוק י"ז) כי "הִקְדַּשְׁתִּי אוֹתָם לִי". אבל דומה שעוד יותר מכך מתבאר הדבר בפסוק י"ט – שהלוויים עובדים בַּמשכן את עבודת בני ישראל, מכפרים עליהם, ומונעים בכך את סכנת הנֶגֶף מכלל ישראל. יוצא אפוא שֶאִם כל ישראל הריהם בנים למקום, הרי הלוויים הם קבוצת הבנים המגינים ומכפרים על כל אחיהם, ועל כן אין פלא שיגדיר אותם הקב"ה בלשון קִרבה אשר אין כמותה, "וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּים".

*

"וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן וְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּים, כְּכֹל אֲשֶׁר צִיוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לַלְוִיִּים כֵּן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (ח' כ').

החידוש המקופל בפסוק זה נוגע למשה ואהרון, בני לוי בעצמם, באשר הם נוגעים בַּדבר, וזוכים לכבוד עצום כאשר נבחר שבטם ומורם מבין כל שבטי ישראל להיות קודש לה'. אף-על-פי-כן עשו משה ואהרון לַלוויים, עִם כל העֵדָה, רק את אשר נצטוו לעשות ולא יותר – "כְּכֹל אֲשֶׁר צִיוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" – ולא היתה בהם שום מחשבת גאווה והתרברבות אישית או 'שבטית', שהיא בבחינת תוספת פסולה, כשׂאור שבָּעיסה.

*

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחוֹבָב: … נוֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אוֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם, לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי ה' דִּיבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא אֵלֵךְ, כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ". (י' כ"ט-ל').

לאחר הפסוקים הללו עוד המשיך משה בניסיונו לשכנע את יתרו שלא יעזוב, ושֶיצטרף למחנה ישראל, אך ללא הועיל…

עלינו ללמוד מכאן שאל לנו להתאמץ לספח גויים אל קִרבנו, ואף אם יהיו הם מן המשובחים שבבני האומות, כיתרו בשעתו. גוי בגוֹיוּתו הוא עומד – ולא נכון הדבר לערבו בישראל ולהושיבו בארצנו, בתוך נחלת עם קודש. עלינו להתחזק בייחודנו, בָּאחווה אשר בינינו – אחֵינו כל בית ישראל – ולשאת תפילה לָאֵ-ל אשר בחר בנו: "שומר ישראל שמור שארית ישראל", כי הוא יְחַיֵּנוּ, יקימנו ונִחיה לפניו.

*

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ". (י"א א'-ב').

ייתכן לפרש שהביטוי "כְּמִתְאוֹנְנִים" מקפל בתוכו את אופיה של ההִתאוננות הזאת. כי לכאורה צריך היה להיכתב 'וַיְהִי הָעָם מִתְאוֹנְנִים', ומדוע נוספה כאן כ"ף הדמיון?

התשובה היא שבעצם לא חָסַר לָעם דבר, וממילא לא היתה להם סיבה מוגדרת להתלונן, ובדיוק על כך הם התלוננו…  ברור שזו סיבה פרדוקסלית, אך לעִתים דווקא הדבר המופרך הוא המתרחש בַּמציאות – כי במידת התרעומת שהיתה בבני ישראל, הם כאילו "חיפשו" במה להתמקד על מנת להתלונן, ומשלא מצאו – התלוננו על כך שאין על מה להתלונן…

גם בפסוק ד' ניתן להבחין באותו עיקרון. שם נֶאמר: "וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה"; משמע, לא התאוו להשלמת מחסור כלשהו – וכאשר דרשו בשר היה זה רק כדי לדרוש משהו – אך באמת הם הִתאווּ לְתאווה, היינו לכך שתהיינה להם דרישות נוספות, עוד ועוד, באופן שתאוותם תִתסוס ותבעבע ללא הפסק.

מובן מאליו שתלונות אשר כאלה אי אפשר להרגיע, כי לעולם לא יבואו המתלוננים על סיפוקם. על כן אין פלא שֶחרה אפו של הקב"ה, ואפילו משה – אשר בתחילה התפלל על העם, ברוב אצילותו – פונה לבסוף בייאושו אל ה', וזועק: "לָמָה הֲרֵעוֹתָ לְעַבְדֶּךָ … לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? … וְאִם כָּכָה אַתְּ עוֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרוֹג … וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (פסוקים י"א-ט"ו).

*

"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה, וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ: מִי יַאֲכִילֵנוּ בָּשָׂר? זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִינָּם, אֵת הַקִּישֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ". (י"א ד'-ו').

מופלא היה מְזון המן – שגם השביע את הגוף ונבלע בָּאיברים, וגם העניק לאוכליו חיים רוחניים וקרבת אֱ-לֹהים, אשר ממש מידו המה ניזונים.

ובדרך שונָה ממה שאמרנו לעיל, יש לומר שדווקא בזה מאסו העם המתלוננים. הם רצו אוכל – כשם שהיו רגילים בעבדותם במצרים – אוכל ארצי, חומרי, לַגוף ולא לַנשמה. ואת תלונתם הם מטיחים תוך היפוך היוצרות: אין הם רוצים בַּמָן, שהוא מזון לנפש, וכאשר הוא ניתן להם הם מלינים כי "נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל, בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".

ותגובתו הקשה של משה – "וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע" (פסוק י') – נעוצה בכך שהוא היה כאומר אל הקב"ה: אם כה רחוקים הם מלהיות עם קדוש, אם במקום להתאוות לקִרבת אֱ-לֹהים הם מתאווים אל הדגה ואל הבצלים והשומים אשר קיבלו במצרַים חינם, כי אז לשם מה נעשו להם כל האותות והמופתים ולשם מה נגאלו בזרוע נטויה? האם חלילה היה הכול לחינם?.. בוודאי לא בשר חסר להם עתה אלא כל גישתם הידרדרה להיות בבחינת 'בשר' ולא 'רוח', משמע: לא שמיעת קול ה', לא הילוך בדרכיו ולא קיום מצוותיו… ואולי, ממשיך משה בדבריו, אולי אני הוא שאינני מתאים להיות שליח לגאולתם – בוודאי לא לבדי – כי נחוץ כאן חינוך יסודי ומעמיק לאמיתה של תורה. "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עוֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרוֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (פסוקים י"ד-ט"ו).

הקב"ה לא קיבל כמובן את כל דברי משה, אך הסכים שֶיֵש לצרף אליו את זקני ישראל כדי שיהוו יחד עִמו את ההנהגה המורחבת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשׁוֹטְרָיו … וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם, וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִישָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ" (פסוקים ט"ז-י"ז). מעתה – מכיוון שהזקנים באו מן העם עצמו – יש רגליים לַדבר שהציבור יישָמַע להם ויסכים ללמוד מהם "בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ" (תהִלים קי"ט ט'). בהנהגת הזקנים, ולאחר העונש הכבד בגין תאוות הבשר, יוצא העם לדרך חדשה – "כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים" (פסוק ל"ד), משמע כי נמצאה הדרך לקבור את מידת התאווה – ונפתח הפתח להתחזקות ולחינוך כי לא על הלחם והבשר יחיה האדם, כי על כל מוצָא פי ה' יחיה האדם.

*

"וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה, שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד, וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ … וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. … וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן … וַיֹּאמַר: אֲדוֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם! וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה: הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? – וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם". (י"א כ"ו-כ"ט).

בדבריו אלה של משה מתגלָה כל גישתו המופלאה, שמבטל הוא את עצמו ואת אישיותו מכול וכול. לא קנאה, תאווה או כבוד מניעים אותו ואת החלטותיו, אלא גורם אחד ויחיד – רצונו של ה' יתברך. אם כך הוא רצון ה', שֶיתנבאו אלדד ומידד בַּמחנה, אדרבה! כי בכל עת עומד משה וצופה – כמייחל לראות – מה יצמיח הקב"ה, בעל גבורות עושה חדשות. את הכול יקבל משה באהבה, שהרי זהו הרצון העליון, תמיד יהא עבד ה' ויפעל לכך שייעשה רצונו בעולמו, כי בכל ביתו נאמן הוא.

*

"וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרוֹן בְּמֹשֶׁה … וַיֹּאמְרוּ: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה'? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר! וַיִּשְׁמַע ה'". (י"ב א'-ב').

מרים ואהרון חשבו כי אחד הוא דיבורו של הקב"ה אל משה ואליהם – שכביכול דרגה אחת משותפת לַנביאים כולם – ושהם עצמם עומדים על אותה מדרגה כמשה אחיהם.

מיד מעמידם הקב"ה על טעותם החמורה, שאם אל כל הנביאים מתגלה ה' במראה או בחלום, הרי ההתגלות אל משה נעלָה לאין שיעור, כי "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא; פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידוֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (פסוקים ז'-ח').

אבל הפסוק החשוב נֶאמר עוד קודם לכן, מיד לאחר דבריהם של מרים ואהרון – "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (פסוק ג'). הווה אומר כי הקב"ה מעיד על מעלתו הנבואית של משה, אך כביכול אין הדבר נוגע למשה עצמו, ובעַנוָתו הוא עומד! כה מופלאה היא הענווה הזו, עד שמבינים אנו כי לא רק אחד בדורו היה משה בעניין זה, אלא גם יחיד ומיוחד בכל הדורות – "מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" – משמע: כל עוד יחיֶה אדם על פני האדמה…

מול הצירוף הזה של גדלות האיש כמלאך אֱ-לֹהים – שלא אכל ושתה ארבעים יום בהיותו עם הקב"ה בראש ההר – יחד עם הענווה אשר אין לה אח ורֵע מאז היות אדם ועד עולם, מתגמדת מעלתם של מרים ואהרון, ונִגלָה חטאם. הקב"ה מטיח בהם בחרון אף: "וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה?" (פסוק ח'), מרים מצטרעת כשלג, אהרון מתחטא לפני משה, ומשה – בענוותו, וללא חשבונות רבים – צועק אל ה' ומפיל תחינה על מרים אחותו: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ!" (פסוק י"ג).