נתיבות משה

"הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם, וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּא בוֹ [= באפר הפרה האדומה] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר"… (י"ט י"א-י"ב).

מכל דיניה של טומאת המת לומדים אנו עד כמה יסודי הוא עקרון טהרת החיים בישראל – כי תורתנו תורת חיים היא, וכל תרי"ג מצוותיה כגרעינים של חיים, שנֶאמר (בספר ויקרא י"ח ה'): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם", ודרשו חז"ל: "וחַי בהם – ולא שֶימות בהם".

ועל כך עוד ראוי להוסיף וללמוד כי איש ישראל החי על פי התורה, ומקיים את תרי"ג מצוותיה, הריהו בעצם לא מת גם כאשר תיטמן גווייתו בקברו. כי אין קיטוע בחיים האמיתיים, חיים של תורה – והריהם נצחיים ואינם חולפים. הגוף היורד אלי קבר הוא החולף, מתייבש ונושר, והוא אכן רק כקליפה לַנפש הממשיכה את חייה בתנאים חדשים. על כן רק הגוף מטמא את הנוגע בו לאחר צאת הנשמה – דווקא כדי שנלמד להבחין בין יסוד המוות לבין יסוד החיים, בין קליפה לבין פרי, בין חולף-ועובֵר לבין חי-וקיים, אשר בטהרתו הוא עומד לעולם.

מובן מאליו אפוא שאסור להתייחס למוות ביחס של קדושה – כפי שמתייחסים התועים אשר הבדילַנו ה' אֱ-לֹהינו מהם. אנו פורשים מן המוות כדי להידבק בַּחיים, בנשמת האדם שהיא חלק אֱ-לוהַ ממעל, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא. ואם בכל זאת אירע מגע כלשהו בין איש ישראל לבין הגוף המת – בין לצורך ובין באקראי – הרי מלמדת אותנו התורה גם תרופה לַמכה: "הוּא יִתְחַטָּא בוֹ [= באפר הפרה האדומה] בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר"…

*

"וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה … וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: … וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אוֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה, לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִימּוֹן, וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת". (כ' ב'-ה').

יש להסביר כי העובדה ש"לֹא הָיָה מַיִם" שימשה לָעם רק 'אַנקול' לתלות בו את תלונתם – כי באמת לא צמאו למים – והסיבה העיקרית לתלונתם היתה שמְהלכים הם בארץ צִיָה, "לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִימּוֹן".

דבר זה חרה למשה, כי חש – מצד אחד – שתלונתם איננה מוצדקת, אך מצד שני הרי באמת לא היו שם מים לשתות, ובוודאי אין הוא יכול להשיב לעם שאין צורך במים…

ייתכן שהתִסכול הזה הוא שעמד ביסוד חטאו של משה, אשר זעם על העם יותר מן המידה. יש לפרש שכאשר נשא את קולו אל העם ואמר: "שִׁמְעוּ נָא הַמּוֹרִים, הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?" (פסוק י'), ההטעמה היא בַּמילה "לכם", כלומר: האם ראויים אתם לנס שכזה?..

ומשה אכן נענש על חטאו במידה כנגד מידה: באותה שעה הפריד עצמו מן העם, כביכול ניצב הוא מעֵבר אחד, והם – כביטויו: "לָכֶם" – מן העֵבר האחר, מבחוץ, ועל כן נקבר בעבר הירדן מזרחה, אשר בבחינות מסוימות דינו כחוצה לָארץ. פירוד כנגד פירוד; הרחקה כנגד הרחקה. כמה טרָגי הדבר, כי העם זכה למים רבים – חרף כל תלונותיהם – ואילו משה ואהרון נדחו מלהיכנס ארצה, ואף חדלה התגלות ה' למשה לשנים ארוכות. רק לעתיד לבוא יעמוד משה מִקברו, יתחבר שוב אל העם אשר כה אהב, ובהנהגתו – מכוחו – יקוּיָם בנו הכתוב בנבואת ישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִיתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאוֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּידָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקּוֹדֶשׁ בִּירוּשָׁלָים" (כ"ז י"ג).