על שולחן השבת

דברי השופר

הרב משה בוצ'קו

תקיעה… שברים… תרועה… תקיעה…

מה אומרים לנו אותם הצלילים המסתוריים, פעמים נוגים, פעמים עזים, שאנו מקשיבים להם בדבקות בראש השנה? בשפתם הציורית, החזקה מכל דיבור, כלום אינם ביטוי עז ועמוק למחשבה הזורמת במעמקי הנפש, בטרם תפרוץ אל התודעה?

ראש השנה הוא יום השנה לבריאת העולם, שעל פי המסורת הושלמה באחד בתשרי. אולם לא הייתה זו בריאת עולם מקובע. המאורע שאנו חוגגים איננו בעל חשיבות היסטורית בלבד, אלא יש לו השלכות על זהותנו ועל קיומנו העכשוויים.

באחד בתשרי בשנה הראשונה נולד יקום מלא אנרגיה, מלא עוצמה, שבו יידרש האדם למלא תפקיד ראשי. יהיה עליו לגלות את הכוחות שלו, לפתח את יכולותיו ולצרף למעשה בראשית את פעולת האדם, שתחל להניע את ההיסטוריה של העולם בכיוון הרצוי. סוף כל סוף, האדם בלבד הוא הנותן כיוון ומשמעות ליקום, ובזה הוא נעשה שותף לה' במעשה הבריאה.

אך אבוי! האדם מרבה לשכוח שהוא אחד מהעמודים שעליהם העולם עומד. הוא פועל כאילו הוא קיים למען עצמו בלבד, ובכך הוא מתעלם מייעודו העצמי. וכך, במקום לתרום להתפתחות העולם, הוא מתנתק ממנו. מתומך ושותף הוא הופך למנותק, לגורם שלילי.

תרחיש זה לא נעלם מהבורא. לכן הוא שתל בעולם 'מחוללי תיקון' : הסבל, הכאב והמוות, שתפקידם למנוע מן העולם להידרדר לאנדרלמוסיה מוסרית ורוחנית. אלו גורמים לאדם להתעורר ולהתאושש, והעולם, לאחר עליות וירידות, שב אל מסלולו ושב להתקדם לקראת ייעודו.

ראש השנה נקרא יום הזיכרון. זאת משום שבכל שנה ושנה 'זוכר' הקב"ה ביום הזה את יום בריאת העולם, כלומר סוקר את מאורעות השנה החולפת, ובמובן רחב יותר את כל ההיסטוריה מאז בריאת העולם, ושוקל ובוחן אם העולם התקדם אל המטרה שלשמה הוא נברא, או להיפך – התרחק ממנה. בראש השנה שבכל שנה עומד העולם מחדש למשפט, כפי שנאמר בתפילת מוסף של ראש השנה: 'אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם … צופה ומביט עד סוף כל הדורות. כי תביא חוק זכרון להיפקד כל רוח ונפש… זה היום תחלת מעשיך, זכרון ליום ראשון. כי חוק לישראל הוא משפט לא-להי יעקב'.

החג הזה, שבו אנו מציינים את יום השנה לבריאת העולם, כשמו כן הוא: יום זיכרון, יום של סקירה היסטורית, שבו עולים ומצטיירים לפנינו כל קורות העולם מאז ששת ימי בראשית, כפי שה' בוחן אותם לאור כוונת הבריאה וייעודה. אנו סוקרים את המחרוזת המדהימה הזו של תקוות ושל אכזבות, של שמחה ושל עצב, של קִדמה ושל חורבן, של חיים ושל מוות.

בעיני בעלי ראייה צרה, המתמקדים במאורעות בלבד, דברי ימי העולם אינם אלא תוהו ובוהו ללא כיוון וללא משמעות. אבל לעיני האדם המתעלה, המביט בראייה רחבה ומנסה לגלות קו מנחה, מתחוור שהכול – ואפילו המצוקה והמוות – מצטרף למגמה אחת, ואף מה שנראה כתאונה ממלא תפקיד במהלך הכללי המוביל את העולם אל עבר ייעודו. אשר על כן, בראש השנה, מיד עם בריאת האדם, החל ה' להביט ולהשגיח על קורותיו: 'וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' (בראשית א, לא).

אף השופר מסייע לנו להבין את ההיסטוריה, את משמעותה, סופה וייעודה.

'תקיעה' – הקול הפשוט, הישר, הוא הראשית: היקום שה' ברא, ללא פגם וללא סדק. הכול היה מושלם, 'טוב מאוד' – העולם היה אמור להניח לאדם להתהלך בו בהרמוניה מושלמת. אך ישנם גם 'שברים' – האדם עצמו יוצר שברים בעולם, ולעיתים תכופות הוא מקרבו לאבדון. אולם תכף לשברים באה התרועה, ההתעוררות – על פי רוב על ידי זעזוע, ייסורים ובכי. אך חלילה לעצור כאן; יש לשוב אל התקיעה, אל הקו הישר, ולהחזיר את העולם למסלולו. וכך, לאחר תהפוכות והרפתקאות, העולם צועד אל ה'תקיעה הגדולה', אל היושר שלא יעוקם עוד, כאשר יכירו וידעו כל הברואים את כוונת הבורא, וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם, להיות שותפים לו בבניין עדי עד. 

כפי שלָעולם יש שופר, כך גם לכל אדם יש שופר משלו: תקוות ואכזבות, קורת רוח ושברון לב, רגעים מרוממים של שמחה ושל פריחה, וזמנים טרופים של תעייה. אולם אף האדם נברא מלכתחילה כיצור מושלם, בעל פוטנציאל של חיי נצח, של חיים שבהם לכל רגע ורגע יש ערך נצחי. לא חיים כאלו שאינם אלא עבר, שההווה שלהם מתגלגל כהרף עין אל תהומות הנשייה, אלא חיים שהם כל כולם הווה מתמשך. 

המדרש מספר שקומתו של אדם הראשון הייתה כמסוף העולם ועד סופו. בראשיתו היה האדם ממלא את כל 'חללו של עולם',[1] והיה סוקר במבטו את כל תולדותיו, עד סוף כל הדורות.[2] כוונת לשונו הציורית של המדרש היא לומר שהאדם היה מחובר אל הא-לוהים, אל הנצח והאינסוף, כדברי משורר התהילים: 'מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר' (תהלים קמה, יג).  אדם הראשון עמד, בדומה לקב"ה, מעל הזמן ומעל המקום.

מצד גופו, האדם מוגבל בהווייתו ובשדה פעולתו, ואף על פי כן הוא יכול להתעלות מעל מגבלותיו ולראות את עצמו כחלק של האינסוף. האדם מסוגל לחוש שהוא חלק של עולם בתנועה, ולדעת שעליו להיות, בחיבורו עם האינסוף, הכוח המניע את העולם. ואכן, בתחילה הייתה לו לאדם הראשון גדלות פנימית, שלא גופו המצומצם ולא הזמן המוגבל יכלו למעטה. בנשמתו הוא שט בכל העולמות, ויכול היה לחוות את כוליות ההוויה. אבל הוא טעם מן הפרי האסור; האדם, המתאווה לעתים קרובות להנאה ולנוחות המיידית, מקטין את עצמו וחושב רק על הרגע ועל ארבע האמות שלו. הוא, שהיה מיועד לגדלות אינסופית, מצטמצם והופך מרצונו לאיש הקטן של חיי היומיום.

'כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת' (בראשית ב, יז). שמא הכוונה: ההנאה שאתה תר אחריה אינה אלא הנאה של הרגע, שכצל תעבור וכעשן תכלה וכהרף עין תישכח. זה הוא האתגר המוצב יום יום בפני האדם: הבחירה בין הנצח לבין הרגע, בין החשוב לבין התפל, בין הגדלות ובין הקטנות, בין החזון לראייה הצרה.

'וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן' (קהלת ג, יט).  דורשי רשומות אומרים: יתרון האדם משאר הבריות רמוז באותיות המלה 'אין' – א', י', ן'.

האדם בראשיתו מבטא את האות א', האות הראשונה, נקודת ההתחלה המאפשרת לאדם לעצב את העולם על פי רעיונותיו; ביכולתו לבנות וביכולתו להרוס. הודות לאות י', אותו הניצוץ הזעיר של הנשמה הא-לוהית שבכל אדם,[3] הוא יכול להתחבר אל האינסוף, הרמוז בקו הארוך של האות ן'.

במשך כל השנה טרוד האדם בדאגות ובהנאות היומיומיות, עד שהוא שוכח את ייעודו ואת גדלותו. אולם בראש השנה, יום בריאתו, הוא נדרש להתעלות ולפרוץ  אל מעבר למגבלותיו הצרות, ולהתבונן ביקום, בהיסטוריה ובא-לוהים – האין-סוף ברוך הוא. בתפילותינו בראש השנה, אנחנו נקראים לראייה משיחית זו, כאשר חוזרת כמו פזמון בקשתנו מה': 'מלוך על כל העולם כלו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול, כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור, כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' א-להי ישראל מלך, ומלכותו בכל משלה'. קול השופר מזכיר לנו את כל אשר האדם נדרש לפעול,  ליצור ולברוא, על אף כל הקשיים והמכשולים.

ראשית כול עליו לבנות את עצמו, לסגל לעצמו את הממד הזה של האינסוף, לקבל מ'פרי עץ החיים' את מזונו הרוחני. מהאות א', מהתקיעה הפשוטה המסמלת את האדם בראשיתו, הוא יוכל להתהלך, דרך התהפוכות של השברים והתרועה, עד שיגיעו הוא והאנושות כולה אל ה'תקיעה הגדולה'.

סוף דבר, האדם הוא היכול, הודות לאות י' הקטנה – הנקודה הפנימית שבנשמת כל אחד ואחד – לעצב את העולם ולשנותו. בידו להטותו לכיוון הרצוי, כדי להגשים בו את הערכים הנצחיים של הטוב והצדק.

או אז 'ויעשו כולם אגודה אחת', 'יכירו וידעו כל יושבי תבל… ויקבלו כולם את עול מלכותך. ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד'.

תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה גדולה…

[1] בראשית רבה פרשה ח, א: 'רבי תנחומא בשם רבי בנייה ורבי ברכיה בשם ר"א אמר: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון גולם בראו והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו הדא הוא דכתיב (תהלים קלט, טז) "גלמי ראו עיניך" וגו', רבי יהושע בר נחמיה ורבי יהודה בר סימון בשם רבי אלעזר אמר מלא כל העולם בראו, מן המזרח למערב מנין שנאמר (שם שם, ה) "אחור וקדם צרתני" וגו', מצפון לדרום מנין שנאמר (דברים ד, לב) "ולמקצה השמים ועד קצה השמים", ומנין אף בחללו של עולם שנא' (שם שם) "ותשת עלי כפכה", כמה דאת אמר (איוב יג, כא) "כפך מעלי הרחק"'.

[2] שם כד, ב: 'אמר רבי יהודה בר סימון: עד שאדם הראשון מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם הראה לו דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו, שנאמר (תהלים קלט, טז) "גלמי ראו עיניך" גולם שראו עיניך כבר הם כתובים על ספרו של אדם הראשון'.

[3] האות י' מסמלת את העולם הבא. ראה בראשית רבה פרשה יב, י: 'העולם הבא נברא ביו"ד'.