על שולחן השבת

ארבעה ממדי הסוכה

שאול דוד בוצ'קו

'סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. ושאינה גבוהה עשרה טפחים, ושאין לה שלשה דפנות, ושחמתה מרובה מצילתה פסולה' (משנה סוכה פ"א מ"א).  גובה הסוכה הוא אפוא לכל היותר כעשרה מטרים, ולכל הפחות כ-80 סנטימטר. מלבד זאת צריך שיהיו לה שלושה קירות. ובאשר לסכך, אין צורך שיכסה אותה לגמרי, אלא מספיק שלא תהיה השמש מרובה מהצל על קרקע הסוכה.

איזה צריף מוזר, הסוכה הזאת. די לה בגג מחורר כגבינה שוויצרית, ובשלושה קירות, וההגבלות על גובהה המירבי והמזערי מקילות ביותר.

התלמוד מבאר ארבע הלכות אלו וחושף את משמעותן העמוקה:

עשרים האמות רומזות לגובהו של בית המקדש (ראה עירובין ב, א).  אכן, הטעם העיקרי של חג הסוכות הוא זכר לסכך של ענני הכבוד, לשכינה שהגנה על מחנה ישראל במדבר כאשר אבותינו יצאו ממצרים. בסוכות עלינו להבין כי שכינה זו לא נעלמה. היא הסוככת עלינו והיא המגנה, ועלינו להיות מודעים לכך כאשר אנו נכנסים לסוכה. לכן צריך להיות הסכך מונח בגובה ש'שולטת בו העין' (סוכה שם),  שהוא עשרים אמה לכל היותר – כדי להזכיר את הכניסה של בית המקדש, הוא מקום השראת השכינה. 

'מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים'. (שם ה, א). לפי התלמוד, זו הסיבה שהסוכה צריכה להיות גבוהה לפחות עשרה טפחים. זהו גם גובהו של הארון, שבו לוחות הברית, והכפורת שעליו (שם ד, ב). עשרת הטפחים מסמלים אפוא את הרשות הבלעדית של האדם, את אחריותו אל מול הצו הא-לוהי: 'הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים' (ברכות לג, ב).

בחג הסוכות נדרש האדם לעבוד את ה' בשמחה, ושמחה זו היא המרוממת אותו לקראת המפגש עם הא-לוהים. השמחה מאפשרת לאדם להתעלות מרצונו החופשי מעל הבחירה החופשית ולהפוך ל'עבד ה", לאדם שהציות לדבר ה' וההכנעה לפניו הופכים לחלק בלתי נפרד מאישיותו.

הסוכה פתוחה, די לה בשלוש דפנות. לפי הזוהר[1] מקיימים את מצוַת השמחה רק כאשר משמחים אחרים. קביעה זו נכונה לגבי כל החגים, ובמיוחד לגבי חג הסוכות, שנתייחד בשמחה יתרה.[2]

בתלמוד[3] למדו הלכה זו – שסוכה שיש לה שלוש דפנות כשרה – מכך שהמלה 'בסכות' נכתבה בתורה פעמיים בכתיב חסר: 'בסכת', שהיא צורת יחיד. ויחד עם המילה 'בסכות' בכתיב מלא, שנאמרה פעם אחת בתורה, הרי לנו ארבע – המלמדות על שלוש דפנות ורביעית שדי לה בטפח. וכן למדו ממלה זו 'שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת', וסימן לדבר שהסוכה פרוצה.

סוכות הוא גם 'חַג הָאָסִיף', (שמות לד, כב).  חג השפע. העושר והשבע מהווים סכנה: האדם עלול לשכוח את מי שהשפיע את כל הטוב הזה. לכן 'אמרה תורה: כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי',[4] צא מביתך החזק והיציב וגור בצריף מקורה בענפים רכים, ודע שמגוריך אינם אלא ארעיים.

אל היושבים בארצות המערב פונה הקב"ה בקריאה: אל תשכח שאינך בבית, אל נא תעוור הנוחות של ה'עכשיו' את עיניך, ואל תשכח שאתה יושב בארץ נכריה. כאן, בארץ ישראל, הוא קורא: אל תשכח כי שבתך על אדמה זו תלויה ברצון ה'.

בהכרה זו היכנס אל הסוכה, חסֵה בצל כנפי השכינה, עלֵה לקראת הא-ל, ודירת הארעי תהיה לבית עולמים.

[1] פרשת יתרו פח, ב.

[2] ושמחת בחגך (דברים טז, יד), ובתפילת מוסף נקרא 'יום שמחתנו'.

[3] סוכה ו, ב, עי"ש.

[4] סוכה ב, א.