על שולחן השבת

אווירה של פירוד    

נחום אביחי בוצ'קו

הגמרא במסכת גיטין (נה ע"ב) מספרת את הסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא: אדם ערך סעודה גדולה וביקש ממשרתו להביא את קמצא אוהבו. השליח התבלבל והביא לסעודה את בר קמצא, שהיה שונאו של בעל הסעודה. בעל הסעודה בייש את בר קמצא בציבור וגירש אותו מן הסעודה בבושת פנים על אף שכבר היה מוכן בר קמצא לשלם לבעל הסעודה את מחירה של הסעודה כולה! בר קמצא המבוייש יצא מן האולם ואמר: 'הואיל וישבו חכמים בסעודה זו ולא מיחו בו משמע שהסכימו למעשיו – אלך אני ואלשין עליהם למלכות'!! בעקבות הלשנה זו סבור היה הקיסר כי היהודים מרדו בו ובא והחריב את ירושלים.

כותרתו של סיפור זה בגמרא הוא: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"!

ולכאורה תמוה ומופרך, וכי משום מקרה פרטי שאדם אחד בייש אדם אחר ברבים תסבול כל האומה כולה ודורות רבים שאחרי כן? ועוד קשה, מדוע אמרו "על קמצא ובר קמצא", הלא קמצא כלל לא היה נוכח שם, ומדוע נגזר עליו שייחשב החורבן על שמו?

נראה כי חז"ל מדגישים כי החומרה במעשה זה היא דווקא העובדה שחכמים ישבו בסעודה ולא מיחו. הסביר הרב מוטי אלון שכנראה האווירה הציבורית איפשרה למעשים שכאלה להתרחש – בעל הסעודה היה מן הסתם אדם עשיר ומכובד ובעל כח פוליטי משמעותי, ומשום כך אף אחד לא העיז לקום כנגדו ולהעיר לו כי בכך היה מסתכסך עם אותו גביר וגורם לעצמו נזק. עצם העובדה שלבעל הסעודה היה אוהב אותו הוא מזמין ושונא אותו אין הוא מזמין – זהו כבר מצב בעייתי, ומשום כך נקרא המעשה גם על שמו של קמצא אוהבו שכלל לא הגיע למאורע.

האווירה ברחוב באותו הזמן היתה אווירה של פירוד ושל שנאת חינם, וכשאין אחדות בישראל אין השכינה יכולה לשרות, וממילא מצב זה מביא לחורבן הבית. לעומת זאת כשהיו ישראל כאיש אחד בלב אחד אז זכו לקבלת התורה.

סיפור נוסף מספר שם הגמרא (נח ע"א) המדגיש נקודה זאת: מעשה באדם שהיה שוליא (תלמיד) של נגר. כאשר נקלע הנגר למצוקה כספית ביקש מן השוליא הלוואה, אמר לו השוליא שישלח אליו את אשתו והוא יתן לה את הכסף, וכך עשה הנגר. על ידי תחבולות גרם השוליא לכך שהנגר יחשוד באשתו וייאלץ לגרשה, ואף הוכרח הנגר ללוות מן השוליא ממון רב כדי לשלם את כתובתה. לאחר שגירשה הנגר לקחה השוליא לו לאשה, וכשלא יכול היה הנגר לפרוע את החוב הפך הוא להיות משרתו של השוליא. הגמרא מתארת את הסיטואציה הבאה: "והיו הם (השוליא והאשה) יושבים ואוכלים ושותים והוא היה עומד ומשקה עליהן, והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן, ועל אותה שעה נחתם גזר דין!!".

אומר ר' יעקב עמדין: "שלא היו חושבים זאת לעוון, שאפשר שלא קילקל עמה, ואפילו אם גירשה מתחילה על מנת שתינשא לו מותרת לו ובהיתר נשאה… מכאן נראה ברור שיש עוון שאינו מפורש והוא חמור מאד ושנאוי בעיני המקום יותר מעבירות חמורות!!"

יתכן והאיש והאשה לא עברו על שום סעיף מהשולחן ערוך, אבל וודאי היה זה מעשה מזעזע שרוח התורה אינה נוחה הימנו כלל, ואם החברה מקבלת ומאפשרת מעשים כאלו אזי אין לחברה זו זכות קיום, ולכן גרם מעשה זה לחורבן הבית!

נשתדל אנחנו כחברה וכפרטים להרבות באהבת חינם ובאחדות אמיתית עם הסובבים אותנו, וכך בעזרת השם נזכה לבניין הבית השלישי!