על שולחן השבת

תשובות האב

שאול דוד בוצ'קו

ליל הסדר מיועד לדו-שיח בין הורים לילדים. אלה האחרונים שואלים שאלות, והאב חייב להקשיב להם ולענות בפרט לכל אחד ואחד. לשאלות שונות ולרגישויות שונות – תשובות שונות.

ארבע שיחות כאלה מוצעות לפנינו בהגדה, בעזרת ארבעה בנים שונים באופיים: החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול. האב מלמד כאן יסודות, ולכן תשובותיו נוגעות לכולנו.

'חכם מה הוא אומר: "מה העדוֹת והחֻקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אתכם?" ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן'.

הילד החכם רוצה לדעת את הכול, להבין את הכול. הוא רוצה להבין את ה'מה' ואת ה'למה' של כל 'העדוֹת והחֻקים והמשפטים'. הקב"ה מצווה את האב להיענות בשלמות לבקשת בנו.

לאמתו של דבר כל אחד צריך לשאוף ללמוד את כל התורה כולה. ואכן, האב ילמד את בנו את כל הלכות הסדר, עד ההלכה האחרונה הנראית לכאורה חסרת חשיבות: האיסור לאכול קינוח לאחר אכילת קרבן הפסח. אין כאן רק הרוויית צימאונו של הילד לדעת; יש כאן גם שיעור מוסר שהילד החכם ילמד.

מדוע אסור לטעום כלום אחרי אכילת קרבן הפסח? אמרו רבותינו: כדי שיישאר טעם בשר הפסח בפיו.[1] במילים אחרות: לא די בידע, אלא יש לחיות את יציאת מצרים כאילו היינו בעצמנו שם.

לכן 'אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח'. אף מתלמידי החכמים נדרש להתפעל כמו ילדים לשֵמע סיפור הניסים. טעם החוויה הזו צריך להישאר בפיהם, עליהם לחוש הזדהות עמוקה עם ההיסטוריה של עם ישראל.

'רשע מה הוא אומר: "מה העבודה הזאת לכם?" לכם ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעקר. ואף אתה הַקְהֵה את שניו ואמור לו: " בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח). לי ולא לו. אלו היה שם לא היה נגאל'.

מי נחשב לרשע? ההגדה מלמדת אותנו: מי שמוציא את עצמו מן הכלל, כלומר מהקהילה. מותר להקשות קושיות, וכל שאלה לגיטימית, אבל אי אפשר להשלים עם הוצאת עצמו מכלל ישראל. הסכנה היא פירוד העם בין 'אני' ל'אתם', בין אדוקים לכופרים, בין אשכנזים לספרדים, בין ישראלים ליהודי התפוצות, בין אוכלי כשרות זו לאחרת; זוהי הסכנה שיש להישמר ממנה בכל מחיר. 

אולם המטה אוזן להקשיב היטב לשאלת הרשע שומע צליל נוסף: מה המשא הזה של מצוות שאתם נושאים עליכם?

איזה ילד נפלא, יוצא מן הכלל ממש! הוא יודע שאין כאן חג משפחתי נהדר בלבד, שבו אוכלים מעדנים ונזכרים בסיפורי נפלאות. הוא חכם נסתר, ומבין כי חג הפסח מבטא את כניסת עם ישראל לעולם המצוות. הילד יודע היטב שמשה לא ביקש סתם 'שלח את עמי', אלא דרש בשם ה': 'שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי' (שם ז, כו). הוא מבין את גודל משמעות היום – אך הוא מסרב לשאת בעול, טענתו היא שזה כבד מדי.

הָבֵן, עונה לו אביו, המצוות נושאות את האדם יותר משהוא נושא אותן. המסרב לקבל אותן איננו יוצא ממצרים. הגאולה, סיומו של שעבוד מצרים, מתרחשת בפועל כאן ועכשיו בשולחן הזה. על ידי שאני שמח לחגוג את הסדר אני יוצא לגמרי ממצרים. לכן אתה, החוֹוה את המצוות כמשא, נמצא עדיין במצרים. אתה עבד לתאוות שאינך מצליח להשתחרר מהן, תאוות המעקמות את תפיסת המציאות, הצובעות בצבעים ורודים חיי ריקנות והמציגות חיים מלאי משמעות כאפורים וכקודרים.

'תם מה הוא אומר: "מה זאת"? ואמרת אליו "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שם יג, יד).  

המשותף בין החכם לרשע הוא שהם אינם מסתפקים במה שעיניהם רואות: החכם רוצה לדעת את הכול, והרשע חפץ למרוד בכול. הילד התם, מצדו, פשוט מתפלא מהמעשים המוזרים שהוא רואה בלילה הזה, שנשתנה כל כך מכל הלילות, ויודע רק לשאול בחצי פה: 'מה זאת?'

האב מנער את בנו ועונה לו: 'בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים'. היה צורך ביד חזקה כדי שיידעו המצרים שהברכה והביטחון שהנילוס מעניק להם אינם אלא אשליה מסוכנת. מה עומד בבסיס האשליה הזו? מימי הנילוס, הזמינים תדיר, משמשים להשקיית אדמות מצרים, והאזורים שהם מפרים ירוקים כל כך, עד שנראים כגן ענק. על ידי ארגון טוב וניהול מושלם ניתן לחלק את המים האלה באופן שכל אחד ואחד יוכל להתפרנס בנחת מאדמתו. אין צורך במלחמת קיום עזה או בגבורה עילאית כדי לגבור על איתני הטבע.

אך ברכה זו השורה על מצרים היא שהייתה לה לרועץ. ולמרבה הצער, אף העברים עצמם נפלו בפח. לעיתים קרובות למדי, כאשר מזונותיו של האדם מצויים לו הוא אינו מעלה על דעתו להתקומם: טוב לו בעבדות, ובלבד שזו תהיה נוחה.

אף אבותינו זכרו בגעגועים: 'אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים' (במדבר יא, ה).

כלום אין כאן דמיון מפתיע לחלק מעמנו שעדיין יושב בארץ זרה, שמעדיף מעדני עולם על פני הייסורים שבהם נקנית עצמאותנו בארץ ישראל? ואנו, היושבים בציון, האם לא קורה לנו שאנו שוקעים בחיים נוחים במקום להתחזק למען ארצנו ותורתנו?  

חִזקו ואִמצו! זועק בעל ההגדה לכל היושבים סביב השולחן.

'ושאינו יודע לשאול את פתַח לו. שנאמר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם"' (שמות יג, ח).

הדבר הקשה ביותר הוא לנהל דו-שיח עם מי שאיננו רוצה לשאול שאלות. מה בכל זאת ניתן לעשות? 'את פתח לו'. תעשה אתה את הצעד הראשון. אם ילדינו אינם באים אלינו, עלינו לצאת אליהם. אלה הרחוקים משולחן הסדר – חובה עלינו ללכת ולהביא אותם; איש אינו רשאי לשכוח את הנידחים. לפַתח תלמודי התורה, לפתוח בתי ספר וישיבות, לתמוך בתנועות הנוער – זו חובתנו; זוהי מלחמה כוללת, שעלינו לערוך כדי להשיב את אלה שאינם עִמנו. 

ברם, באופן מפתיע, בעלי ההגדה אינם פונים אל האב. הם אינם אומרים 'אתה', אלא 'את' – בלשון נקבה. הסיבה היא שתפקיד האם בחינוך הוא העיקרי:[2] דמות הבית כדמות האם. האשה היא נשמת הבית: 'ביתו זו אשתו' (משנה יומא פ"א מ"א), אמרו רבותינו. ואמנם אין על האם חיוב פורמאלי ללמוד וללמד, אך זהו מפני שתפקידה נובע מנקודה פנימית עליונה, עמוקה וטמירה, שאי אפשר להגדירה במושגים של הלכה.

המצווה הידועה ביותר של הנשים היא הדלקת נרות שבת. האור מסמל את אור התורה: 'כי נר מצוה ותורה אור', ואכן – בזכות האמהות התורה שורה בבית. 'הרגיל בנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים'.[3] האור שידעה האם להדליק בלבותיהם של בניה, הוא שילהיב אותם ללימוד התורה. תורתו של החכם, שלה היא.

[1] ראה פסחים קכ, א; רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ח ה"ט.

[2] ראה אוצר מפרשי האגדה, הוצאת מכון ירושלים עמוד 140.

[3] שבת כג, ב, ופרש"י שם: 'על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה'.