על שולחן השבת

חובות ההורים

שאול דוד בוצ'קו

שבועות הוא חג מתן תורה. מתנה נפלאה זו היא אוצר שאיננו מתגלה מיד; כדי ליהנות ממנה במלואה, צריך להתאמץ לבקש אותה ולחפשה. בהקשר הזה, להורים יש אחריות מיוחדת כלפי ילדיהם: הם חייבים להכניס אותם לעולמה של תורה. ברצוננו לבאר כאן את מהות חיוב ההורים על פי התורה ועל פי דברי רבותינו.

בגמרא מובאת ברייתא המסכמת את חובות האב כלפי בנו, מלבד החובה לדאוג לצרכיו הקיומיים: 'האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות; ויש אומרים: אף להשיטו במים' (קידושין כט, א).

נייחד כאן את הדיבור לחובה ללמד בנו תורה. מאיזה גיל? עד איזה גיל? ומה צריך ללמדו? ומה באשר לבנות, האם חינוכן חשוב כשל הבנים?

'"[קטן ה]יודע לדבר, אביו לומדו תורה וקריאת שמע". תורה מאי היא? אמר רב המנונא: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ משֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד). קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון'ׁ(סוכה מב, א),  'אחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע, הכל לפי בוריו, ומוליכו אצל מלמד התינוקות'.[1]

זוהי חובה יסודית, הנלמדת מן הפסוק: 'וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם' (דברים יא, יט). ברם, אל לו לאב להסתפק ב'ללמד', בהקניית ידע. אדרבה, הסיבה שצריך להתחיל לימוד זה מוקדם כל כך היא שהילד הקטן סופג, מלבד התוכן, גם את האווירה שההורים משרים בביתם.

התורה שהילד לומד בגיל ארבע לא תהפוך אותו למלומד, אלא לאוהב דבר ה'. ואכן, ניתן למצוא רמז אף לאווירה הרצויה בעת הלימוד; את הפסוק שממנו למדו את החיוב בלימוד עם הילדים ניתן לקרוא כך:[2] 'וּלְמַדְתָּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם',  כלומר: תִלמדו אותם עם בניכם. הילד איננו חניך שמקנים לו ידע, אלא שותף שעִמו מקיימים את מצוַת תלמוד תורה. ואמנם, מאותו הפסוק למדים את החיוב של כל אחד ואחד ללמוד תורה. המשך הפסוק מבליט את האופי הטוטאלי, המלא, של הלימוד, הממלא את היום כולו: 'ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'.  

אם כן, התורה היא אמנם נושא לימודי, אולם היא הרבה יותר מזה: היא מרכז חווית הקיום היהודי; קיום מצווה זו הוא הציר שסביבו חיי כל המשפחה צריכים לסוב. נראה שלכך התכוונו חז"ל כאשר למדו מפסוק זה דברים אלו: 'מיכן אמרו: כשהתינוק מתחיל לדבר, אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו בלשון קודש ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאילו קוברו, שנאמר "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם", אם למדתם אותם את בניכם – "למען ירבו ימיכם וימי בניכם", ואם לאו – 'למען יקצרו ימיכם".[3]

אם כן, החיוב חל מיד כאשר הילד יודע לדבר; אולם מתי הוא מסתיים, מתי אפשר לומר שהאב כבר יצא ידי חובה?

ככל שהדבר נשמע משונה, החיוב איננו פוקע בשום גיל: החיוב לזוּן את הילד מסתיים כאשר הוא מגיע לבגרות, אך בנוגע ללימוד התורה – האחריות למסירת התורה לבנינו מוטלת עלינו ללא קשר לגיל הילד, ואינה פוקעת עד שהוא יידע את כל התורה כולה, או לכל הפחות עד שיידע מספיק כדי שיהיה מסוגל להמשיך ללמוד בכוחות עצמו. כדי להמחיש את גודל החיוב, נביא כאן את דבריו המאלפים של 'שולחן ערוך הרב',[4] בהלכות תלמוד תורה, פרק א' סעיף ד': 'מי שידו משגת ואינו רוצה לשכור מלמד לבנו כופין אותו בכל מיני כפיות… כי מן התורה האב הוא חייב ללמד לבנו בעצמו או למצוא לו מלמד שילמדנו כל התורה כולה. ואם אינו מוצא בחינם, אעפ"י שהוא בעצמו אינו יכול ללמדו, ואפילו אינו יודע[5] ללמוד כלל בעצמו חייב הוא מן התורה לשכור לו מלמד שילמדנו היטב לידע כל התורה שבכתב ושבעל פה…'

ומה באשר לבנות? 'בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים'.[6] וכך נאמר במדרש תנחומא: 'וכן במרגלים שהוציאו דבה – "וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו" (במדבר יד, לו),  ועליהם נגזרה גזרה, שאמרו "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם" (שם יג, לא).  אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שהרי כתיב למעלה מן הענין "כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ" (שם כו, סה),  איש ולא אשה על מה? שלא רצו להיכנס לארץ, אבל הנשים קרבו עצמן לבקש נחלה: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד" (שם כז, א),  ולכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת מרים שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים'.[7]

אביא כאן דברים שכתב אבי מורי זצ"ל בעניין חיוב הבנות ללמוד תורה. ואלו דבריו:

הגמרא במסכת קידושין (כט, ב; לד, א) אומרת שנשים פטורות מתלמוד תורה, והיא לומדת זאת מהכתוב "ולמדתם אותם את בניכם" – ולא את בנותיכם. ובמשנה במסכת סוטה מובא בעניין לימוד הבנות (כ, א): "מכאן אמר בן עזאי, חייב אדם ללמד את בתו תורה. רבי אליעזר אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תִפלוּת". ובגמרא שם (כא, ב): "תִפלוּת סלקא דעתך? אלא אימא כאילו למדה תִפלוּת. מאי טעמא דרבי אליעזר? דכתיב "אני חכמה שכנתי ערמה", כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית, ורבנן, האי חכמה מאי עבדי ליה? מיבעי ליה…"

הרמב"ם פוסק במחלוקת זו כרבי אליעזר [ומפליא קצת הדבר, שהרי הגמרא מתייחסת לבן עזאי בלשון 'חכמים']. וכך היא לשונו: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש, מפני שלא נצטווית. וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו אין שכרו כשכר המצווה ועושה, אלא פחות ממנו. ואף על פי שיש לה שכר, צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונת להתלמד והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים, כל המלמד לבתו תורה כאילו מלמדה תפלות, במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה. אבל בתורה שבכתב[8] לא ילמד אותה בתחילה, ואם מלמדה אינו כמלמדה תפלות" (הלכות תלמוד תורה, פרק א הלכה יג).

והנה, בלימוד תורה יש שני גדרים:

• מצווה בגדרים כמותיים – חייב אדם לקבוע עתים לתורה בכל יום, ובשעת הדחק יוצא ידי חובה בקריאת שמע שחרית וערבית. חיוב זה דומה למשל למצוות תפילין, בכך שהוא חיוב גמיש: המינימום הוא רגעים אחדים ביום, ממש כפי שהמניח תפילין וחולץ אותן מיד יצא ידי חובתו [ובדומה לכך גם החיוב בתפילה מדאורייתא – בכלשהו]. במצווה זו עצמה כלולים עניינים נוספים: ללמד אחרים, להוסיף בלימוד התורה, לעסוק בה כדי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וכדי להמשיך את שרשרת התורה שבעל פה [ועיקר המצווה הוא בכך – כנלמד מהפסוק "ולמדתם אותם את בניכם"]. חובה זו תלויה ביכולתו של אדם, ואינה דומה חובה של זה לחובתו של זה, אולם מכל מקום יש חובה כללית על האנשים לעסוק בתורה; ומכיוון שהיא מצווה גדולה ­– שכרה בצדה.
• אמנם, מלבד חובת המצווה שהאדם מצוּוה בה ועושה, יש בתורה דבר גדול נוסף – ולפיכך מברכים עליה שתי ברכות – והוא שעל ידה זוכים להכרת האמת: להבין את דרכי ד', לדעת את התורה – את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, לרדת לעומק מחשבות ד' על ידי התעמקות במצוותיו ובגדריהן. לדבר זה אין שיעור, וכל איש כפי אשר ידו משגת.

והנה, אם יש הבדל בין אנשים לנשים – זהו לעניין הגדר הראשון, שכפי שנשים פטורות מכמה מצוות הן פטורות גם ממצווה זו. אבל בגדר השני כמובן שאין הבדל.

ובאמת, מצד מסוים יש למי שאינו מצוּוה יתרון על המצוּוה. אמנם לאנשים ראתה התורה צורך לתת ציוויים משמעתיים, הגם שזה מקטין את ערך המקיים אותם; הכרח הוא לנו שנהיה בגדר של "נעשה ונשמע", מפני שאם נשמע רק לעצת מחשבתנו לא תתקיים התורה. אולם לנשים – "כה תאמר לבית יעקב", נשים הן פחות בעלות משמעת ויותר בעלות רגש, הן יקיימו את כל אותן המצוות שהן פטורות מהן לא מצד ההכרח, אלא מצד הכרתן [והגם שמבחינה מסוימת גדול המצוּוה, כפי שכתבו התוספות, מבחינה אחרת יש לומר גם להפך]. כמובן שהנשים מחויבות ללמוד את כל מצוות התורה, שהרי הן שייכות בכולן, והן אף מחנכות את בניהן לתורה – אלא שהן עושות זאת מתוך הכרה.

וכן גם אומר הפסוק: "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך";

ודבורה הייתה שופטת את ישראל;

במסכת סנהדרין (צד, ב) אנו מוצאים: 'נעץ חרב על פתח בית המדרש, ואמר: כל מי שאינו עוסק בתרה ידקר בחרב. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה';

ילתא אשת רב נחמן הייתה בקיאה בטעמי המצוות, עיין בפרק 'כל הבשר' (חולין קט, ב);

ברמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ד' כתב: "'ודבר קטן' – הוויות דאביי ורבא. ואפשר שידעם הכל, קטן וגדול, איש ואשה";

ובמשנה במסכת נדרים (פרק ד, משנה ג): "אבל מלמד הוא את בניו [של המודר] ואת בנותיו מקרא", ושם מבואר שעל אף שהאב מחויב ללמד את בניו, והמודר הנאה מוציאו ידי חובתו זו, מצוות לאו ליהנות נִתנו; הרי מפורש שיש חובה ללמד את בתו תורה.

מה אפוא פירושו של הביטוי 'כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות'?

נראה שגם רבי אליעזר מודה מעיקר הדין שיש לבת ללמוד תורה. הרי הרמב"ם, שפסק כרבי אליעזר, פסק באותו סעיף שהיא מקבלת שכר על לימודה! לכן ברור שהביטוי 'כאילו מלמדה תפלות' – יהיה פירושו אשר יהיה – לשון גוזמא הוא [והרי אמרו חז"ל בנידה (יז, א) כי הלשון 'הרי זה מגונה', משמעה שאין איסור בדבר], ונאמר משום שהנשים שבדורו למדו בשטחיות והיו באות לידי מסקנות שווא, או שלמדו בערמה והיו באות לידי עברה. וכן כתב הרמב"ם: "מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות תורה לדברי הבאי". הרי ברור שאין כאן איסור מהותי, אלא נימוק למניעת הלימוד, הנובע מהעובדה שאינן לומדות כהוגן.

אם כן, הדבר תלוי ומסור לנסיבות הזמן ולדעת הנשים.

צא וראה, דין דומה אצל עכו"ם. מצד אחד אמרו חכמים כי עכו"ם שלמד תורה חייב מיתה, ומצד שני אמרו כי "ישראל" לא נאמר, אלא "האדם" – מכאן שעכו"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול.

ועיין באריכות במאירי סנהדרין (נט, א), המבאר שאף על פי שהתלמוד מתרץ סתירה זו באומרו שרק בעוסק בשבע מצוות הוא ככהן גדול – זוהי דוגמה בלבד, והכול תלוי לשם מה הוא לומד. ואם לומד לדעת לבוא עד תכלית שלמות תורתנו אז הוא משובח וראוי לכבדו ככהן גדול [ועיין בשרידי אש ח"ב סימן נ"ו[9]].

ואם כן, כל שכן שכך הדבר גם בנשים. דברי רבי אליעזר שכאילו מלמדה תפלות הם במקרה ש'מוציאה דברי תורה לידי הבאי', אך כל מי שלומדת ברצינות וברצון לדעת דרכי ד', הרי גם היא ככהן גדול.

וראה שהרמב"ם עצמו צמצם אותו דין והגבילו לתורה שבעל פה [ובטור הדין להפך, ויש פנים לכאן ולכאן], אבל תורה שבכתב טוב שתלמד. ואין הפירוש שתתרגם את התורה שבכתב בלי התורה שבעל פה, כי אדרבה – אז תהפוך אותה לדברי הבאי, אלא הכוונה שלא תלמד סוגיות הגמרא, מפני שלזה צריך דעת צלולה והכול תלוי שם על חוט השערה, וקשה לאשה לעמוד על דקה מן הדקה.

וכמובן שהכול תלוי לפי אומדן הדעת. וכל שראויה האישה ללמוד מתוך הבנה ורצינות, כולם מודים שיש חשיבות גדולה בלימודה.

תמצית הדברים:

• הגם שנשים פטורות, זהו רק מגדר החובה, אבל בוודאי אשרי חלקן של אלו שגם בלי החובה מבינות את ערך התורה ללמוד וללמד.
• אם תאמר שכאילו מלמדה תפלות, זהו רק למי שאינה לומדת ברצינות.

ברם, נראה לי שיש הבדל באיכות הלימוד ובטיבו בין האנשים והנשים. וכך מופיע במסכת חגיגה (דף ג, א): האנשים ללמוד, הנשים לשמוע, והטף למה הוא בא? כדי לתת שכר למביאיהם.[10] והתוספות מביאים מהירושלמי שמכאן ראיה שאין הלכה כבן עזאי, עיין שם [ויש לפלפל בזה].

אמנם, נראה לי כי אין כוונת הגמרא לומר כי הנשים ישמעו בלבד ולא ילמדו; וכי שמיעה אינה לימוד? אמנם הכוונה היא שיש שני צדדים בלימוד, הלימוד הטכני – הקרוי 'גמרא' – על כל דיוקיו ודקדוקיו: קל וחומר וגזרה שווה, תיובתא ופירוקא, הוא נקרא "לימוד". וישנו הצד השני – לרדת לעומק המחשבה של העניין, להבין את משמעותה של ההלכה, מובנה, רעיונותיה וכו'.

והנה, הן האנשים והן הנשים ילמדו על פי כוחם. הגבר כוחו גדול בלימוד הטכני, והאישה – בעדינות נשמתה תגביר את ההבנה; וזאת הנקראת שמיעה: "ושרה שומעת פתח האוהל'. והרבה מצינו בתורה שמיעה בלשון הבנה. ואף "שמע ישראל" פירושו לקלוט היטב את הדברים.

"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל": בית יעקב – הנשים – הן יקלטו את האמירה, את היופי, את הצד הרעיוני, והגברים הם ידייקו בקוצו של יוד של ההלכה, ועל ידי שניהם יחד התורה מתקיימת.

ובכן, לאורך ההיסטוריה הבינו הנשים באופן העמוק ביותר מה ה' דורש מעם ישראל. האמהות ­­הן שבכל הדורות שמרו את המסורת בנאמנות יתרה.

בעולם העתיק היו נמסרים ערכי יסוד אלה מאם לבת: האמונה בה', ידיעת ההלכות וחיבוב המצוות. להזניח את חינוך הבנות משמעו לסכן את כל בניין המשפחה היהודית. לצערנו, לעיתים קרובות מדי רושמים ההורים רק את הבנים לתלמוד תורה, אך זוהי טעות חמורה.

לא די ללמד תורה לבנינו ולבנותינו, יש גם להעיד על המעמד הגדול של יום ו' בסיוון, ב' אלפים תמ"ח, אותו רגע השיא של תולדות עם ישראל, שבו כל העם התכנס למרגלות הר סיני ושמע את עשרת הדברות מפי הקב"ה בעצמו.

זהו המאורע המרכזי של ההיסטוריה, שבו סר הספק האחרון שנשאר בלבותיהם של יוצאי מצרים על אמיתות נבואת משה.[11] לכן מדגישה התורה את החובה לספר מדור לדור על המאורע הפלאי הזה: 'רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.

יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' א-להיך בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן' (דברים ד, ט-י).  

מסירת עדות זו לאורך דורות רבים מתאפשרת רק כאשר יש קשר בין הנכדים לסבים. כך יפנימו הצעירים שהתורה איננה ידע בלבד. וכן אמרו בגמרא: 'אמר ר' יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קִבלה מהר סיני, שנאמר "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד, ט), וסמיך ליה "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' א-להיך בְּחֹרֵב"' (שם שם, י). החיבור הזה בין הדורות הוא המקשר אותנו עם אבותינו אשר שמעו באוזניהם את קול ה' (קידושין ל, א).

מסורת בידינו שכל נשמותיהם של ישראל, עד סוף כל הדורות, עמדו בהר סיני.[12] הסבים הם היכולים להחזיר לתודעתנו את הידיעה הזאת, החבויה בגנזי נשמתנו.

[1] רמב"ם הל' תלמוד תורה פ"א ה"ו.

[2] לפי הכלל ש'יש אם למסורת'. ראה קידושין כט ע"ב: "ולימדתם ולמדתם – כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד".

[3] ספרי דברים פיסקה מו.

[4] להאדמו"ר רש"ז בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד.

[5] הכוונה לאב.

[6] סוטה יא, ב.

[7] תנחומא פנחס סי' ז, וראה במדבר רבה פרשה כא אות י, רש"י במדבר כו, סד.

[8] לפי נוסחת הטור בדברי הרמב"ם הגירסא הפוכה, והיינו שמותר ללמדן תורה שבעל פה ולא תורה שבכתב.

[9] עיין שם שדן אם מותר למסור הרצאה תורנית באוניברסיטה של גוים במקרה שיבואו גוים לשמוע את ההרצאה. הוא מאריך שם בגדרי האיסור ומסיק שעיקר האיסור הוא בלימוד בעיון, וכן אם לומד לשם קיום מצוות תלמוד תורה, מפני שבזה מוסיף על המצוות של בני נח. אולם אם מלמדים אותו באקראי רק על מנת שיכיר את חכמת ישראל ואת יקר ערך התורה אין בזה כל איסור, אף אם אינו לומד כדי להתגייר.

[10] ונראה לי לבאר את אותו הקטע האחרון, שהכוונה היא שהגם שהקטנים פטורים מצד עצמם, המצווה והחובה מוטלת על ההורים – על מביאיהם.

[11] ראה כוזרי מאמר א סי' פז.

[12] פרקי דרבי אליעזר פרק מא.