על שולחן השבת

אחריות האדם

שאול דוד בוצ'קו

"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה"[1]

בימים אלה, ימי תשובה וסליחה, אנו מבקשים להתקרב אל ה' ולנצל את הזמן המיוחד הזה של "בהיותו קרוב". מהי העבודה העיקרית אותה אנו צריכים לעשות, וכיצד 'נעביר את רוע הגזירה'?

בתפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים אנו אומרים "ותשובה, ותפילה, וצדקה – מעבירין את רוע הגזירה", ועלינו להבין כיצד פועלים עניינים אלה, ומהי אותה גזירה רעה שצריכים להעביר?

ננסה לברר כל אחד מעניינים אלה לעצמו, ונראה שיש בהם יסוד גדול המשותף לכולם:

תשובה

נחלקו תנאים במסכת יומא (פה ע"ב): לדעת חכמים (במשנה) תשובה מכפרת על עברות קלות, ועל עברות חמורות יום הכיפורים מכפר עם תשובה. לדעת רבי (בברייתא) יום הכיפורים מכפר אפילו אם לא עשה תשובה, ומשמע שתשובה לבד אינה מכפרת כלל. והדבר תמוה, מדוע לרבי תשובה אינה מכפרת?

אך הנה יש להבדיל בין המושגים השונים, בין 'כפרה' לבין 'טהרה' (והאריך בזה הרב סולובייצ'יק בספרו 'על התשובה'). 'כפרה' עניינה להסיר את העונש ולבטלו, ו'טהרה' היא שינוי פנימי לטובה שעובר האדם. רבי מבין שתשובה שייכת ל'טהרה', והיא המביאה את האדם להשתנות ולהיטהר, אך אין לה עניין עם הסרת העונש והכפרה. התשובה נוגעת למהות האדם וגורמת לו לשינוי פנימי, והיא תכלית הכל, אך אין לה יכולת לכפר. לכך נועד יום הכיפורים – "כי ביום הזה יכפר עליכם", יום זה נועד לכפרה ולהסרת העונש. כפרה זו היא מתנה מאת הבורא, ובלעדיה אי אפשר היה להתקיים, שהרי אדם שהוא עמוס בחטאים אינו יכול להתפנות ולטהר עצמו. תהליך התשובה עצמו הוא קשה ולא תמיד הוא מתבצע בשלמות, ומשום כך האדם זקוק גם לכפרה. הכפרה של יום הכיפורים מאפשרת לאדם לפנות עצמו לעשות תשובה ולהיטהר, ושוב אין בו החשש מפני העונש על החטאים שעשה. הכפרה היא מתנה מאת הבורא שניתנה לו כדי שיוכל לטהר עצמו ולעשות תשובה. גם התשובה היא מתנה, כי היא מביאה את האדם לידי טהרה, וכאילו הוא נברא מחדש. זוהי שיטת רבי.

חכמים חולקים על רבי. חכמים סוברים שגם הכפרה ומחיקת העונש תלויה בתשובה. האדם עובר תהליך ועובד על מידותיו ועל מעשיו ועושה תשובה, ועל ידי כך הוא זוכה לכפרת עוונותיו ומחיקת עונשו. כפרה זו היא אכן מתנה מאת הבורא, שלמרות שתשובתו של האדם אינה מושלמת מכל מקום זוכה הוא לכפרת עוונותיו. לדעת חכמים כפרה אינה באה מאליה אלא היא תלויה בעבודת האדם.

שיטה זו של חכמים היא כלל גדול ביהדות – האדם הוא האחראי על עצמו ועל גורלו, ואין להעביר אחריות זו לגורם חיצוני. לא יתכן שתהיה ליום הכיפורים יכולת כפרה עצמית, אוטומטית, מבלי שהאדם יהיה שותף פעיל בכפרה זו. כפרה ללא תשובה אין לה ערך, וממילא אין היא אפשרית. הדבר דומה להליכה לקברי צדיקים תוך מחשבה שזכותם תועיל לנו בלא שנפעל ולא נעשה דבר.

גם ענייני מצוה עלולים על פי תפיסה דומה, ליהפך, חלילה, למעין פולחן עבודה זרה. הקרבת קורבנות אינה יכולה לכפר ולהגן על האדם אם אין האדם עושה תשובה ומתפלל לקב"ה שיקבל את קורבנו לרצון. כבר הנביאים התריעו על כך, ואף אמרו שהקורבנות אינם רצויים, כי הציבור האמין שיש בקורבנות סגולה עצמית, ולא הפנימו שבמקביל לעבודת הקורבנות על האדם לעשות עבודה חינוכית ואמונית. גם מזוזה הקבועה בפתח הבית אין בה סגולה עצמית לשמירה ולהגנה על האדם אם האדם אינו נוהג כשורה ואינו מאמין בקב"ה ובמצוותיו. כל התפיסה הזאת יש בה חשש לעבודה זרה ונתינת כוחות לגורמים אחרים, ועיקר הבעייתיות בה שהיא מסירה את האחריות מן האדם.

מלבד 'כפרה' ו'טהרה' יש בתשובה גם שלב של "והשבות אל לבבך", כפי שנאמר בפרשיית התשובה בפרשת ניצבים (דברים ל, א). זהו השלב בו עם ישראל חוזר אל ארץ ישראל, וכמו שנאמר שם: "והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה, ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו… ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך ה' אל הארץ". שלב זה מובטח מראש, והוא חלק מן ה'מנגנון' הקבוע בבריאה, המביא את העולם אט אט אל תיקונו. אך האם יש כאן הבטחה או שמא שלב זה הוא חלק ממצות התשובה? האם הדברים יקרו מאליהם או שמוטל עלינו לפעול ולהכשיר את הקרקע כדי שיקרו?

במהלך מאתיים השנים האחרונות אנו עדים לתהליך בו עם ישראל חוזר לארצו. זוהי התשובה הגדולה עליה קראנו בפסוקים הנ"ל. תשובה זו התבססה על ההבנה שהאדם אחראי על גורלו, והוא גם אחראי על התגשמות רצון ה'. חז"ל לימדו אותנו כי 'אין לסמוך על הנס', כלומר על האדם מוטל להשתדל ולפעול ולא לשבת בחוסר מעש ולצפות לניסים. ודאי שהקב"ה עושה ניסים, הרי עינינו ראו ולא זר את הניסים הגדולים שעשה עימנו בדור הזה, ואבותינו סיפרו לנו על כל הניסים הגדולים שעשה להם הקב"ה בדורות הקודמים, אך בד בבד על האדם לפעול ולהשתדל. האמונה העמוקה היא לדעת שגם כאשר האדם פועל ככל יכולתו, אלמלא הקב"ה מסייעו אין הוא יכול לעשות כלום, וכל התוצאות וההישגים שישיג הם כולם בזכות הקב"ה – "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". עם ישראל הצליח להבין בתת-מודע שהדורות האלה ראויים לגאולה ולחזרה לארץ ישראל, על אף שלא היה ציווי מפורש לעשות כן, ומנהיגי הדור, רבנים ועסקנים, פעלו רבות על מנת להכשיר את הקרקע ולאפשר להמון היהודים לעלות אל ארץ ישראל. פעולתם יחד עם השגחת הקב"ה וסיועו הצמוד והמופלא הביאו לקיום הפסוקים עליהם דיברה התורה בעניין התשובה הגדולה אל ארץ ישראל.

על פי יסוד זה מתבארים היטב דבריו הידועים של הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ד): "לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה". כלומר התפיסה הבסיסית בעניין התשובה צריכה להיות נעוצה בהרגשה שגורל העולם כולו מוטל על כתפיו של כל יחיד ויחיד. מעשיו של האדם הם הקובעים את גורלו ואת גורל העולם, ואין גורל זה ידוע ומתוכנן מראש. אדרבה, הבחירה החופשית שניתנה לאדם מכריחה שהדברים לא יהיו ידועים וגזורים. כל ההיסטוריה כולה היא תוצאה של מעשים שעשו בני האדם, והיא איננה תסריט ידוע שנכתב מראש.

למשל, מה הסיבה שירדו אבותינו למצרים? המהר"ל טוען שאחי יוסף מכרוהו למדיינים כדי שתתקיים הגזירה שעם ישראל יירד למצרים. אך אנו טוענים להיפך! הגזירה לא היתה ברורה ומוחלטת מראש, והיא לא הכריחה את מה שנעשה בפועל. ראיה ברורה לכך היא מניין 400 השנים שנאמרו בברית בין הבתרים לאברהם – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", מאימתי יש למנות את השנים הללו? רק בדיעבד, לאחר שיצאו ישראל ממצרים ניתן היה להבין ששנים אלה נמנות מהולדת יצחק, ולא מהירידה למצרים בפועל! גם המספר 430 מוזכר בתורה בעניין זה. הרמב"ן כותב שנוספו להם 30 שנים בגלל שחטאו, ורש"י כותב ששנים אלה נמנות מברית בין הבתרים. אבי מורי זצ"ל הסביר שעבודת הפרך בה עבדו 210 שנים היתה כה קשה עד שנדמה היה להם שכל שנה נמשכת שנתיים.

מכל מקום, דווקא מאותה הגזירה שנגזרה שיירדו למצרים אנו לומדים כי הדברים לא היו ידועים מראש באופן מוחלט, אלא היו נתונים לשינוי ולהתאמה בדיעבד, ותלויים במעשיהם של בני האדם.

כך בחר הקב"ה להנהיג את עולמו, בדרך של הסתר פנים, ואינו מתגלה לעולם בכל עת, ואינו מנהיג את העולם בהנהגה גלויה אלא בהנהגה מוסתרת. הנהגה מוסתרת זו מטרתה להביא את האדם לקחת אחריות על גורלו, ובעצם הסתר הפנים הוא זה שמביא לגילוי פנים הגדול, בו האדם רואה כיצד מעשיו מסתייעים על ידי הבורא המשגיח. הסתר הפנים קורא לאדם לקום ולפעול ולא להמתין שיקרה משהו פתאום, וכך ברא אלוקים את עולמו – "אשר ברא אלוקים לעשות". מכוח הבנה זו צריך האדם גם לדאוג לפרנסתו, ועליו אמרו חז"ל (ברכות ח ע"א): 'גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, שעליו נאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך – בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא'. כלומר, לא זו בלבד שנהנה בעולם הזה אלא בזה הוא מכין את עצמו לעולם הבא, כי הוא הבין את תפקידו בעולם הזה שצריך הוא לפעול כדי לזכות בשפע האלוקי.

רעיון זה מופיע גם באבות דרבי נתן (פרק יא): 'כשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית, שנאמר: ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' א-להיך'. על האדם מוטל לפעול והוא מצווה לעשות בעולם את מלאכתו.

רעיון זה טמון גם במאמר חז"ל במסכת יומא (סט ע"ב): "אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר 'הא-ל הגדול הגיבור והנורא', אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר 'נורא'. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר 'גיבור'. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?".

גבורתו של הקב"ה היא שרואה מה עושים הגויים לביתו ושותק, ואינו מתערב ואינו מעניש, אלא מעביר את האחריות אל האדם. זוהי גבורתו. ומהו 'נורא'? שעם ישראל אינו מגיע לידי כליה, ח"ו, על אף עוצמת האויבים המבקשים את רעתו. מתוך הסתר הפנים הקב"ה מגן על עם ישראל. ואל תחשוב, חלילה, שעזב הקב"ה את עמו, שהרי עם ישראל חי וקיים, וממשיך לצמוח ולפרוח לעינינו.

העברת האחריות אל האדם דומה לאב המלמד את בנו הקטן ללכת. גם כאשר הבן מתנודד ועומד ליפול אין האב מסייע לו, אלא מניח לו לפעמים ליפול, על מנת שילמד ויידע ללכת בכוחות עצמו. רק כך יוכל הבן לעמוד על רגליו ולא יצטרך להישען על אביו תמיד. זוהי גבורה מצד האב, שכובש רחמיו ומניח לבנו לכאוב מעט על מנת שיתחזק ויגיע להישגים בעצמו.

מצאנו אם כן שלושה מימדים של מצות התשובה:

תשובה מטהרת, בה האדם עובד על מידותיו ועובר תהליך נפשי של עזיבת החטא.

תשובה מכפרת, בה לאחר עבודת הטהרה נמחלים לו עוונותיו.

ותשובה שהיא ההבנה בחשיבות אחריות האדם, והיא התשובה העיקרית.

תפילה

התפילה היא מפגש עם הבורא בכמה רבדים.

עצם התפילה, עצם הפנייה של האדם אל בוראו, היא הודאה של האדם בקיומו של הבורא, הודאה באדנותו יתברך, והיא הבסיס לאמונה. מהות התפילה היא הבקשה מהבורא שיתגלה אל העולם ושלא ינהיג את העולם בהסתר. בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים, בהם אנו ממליכים את הקב"ה על העולם, אנו מבקשים זאת באופנים שונים: "ובכן, תן פחדך ה' אלקנו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת", "ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו", "מלוך על כל העולם כולו בכבודך… ויידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו". בכל יום אנו מתפללים: "יהמו (לשון המיה) רחמיך ה' אלקנו, ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת", "ועל כן נקוה לך ה' אלקנו לראות מהרה בתפארת עוזך… לתקן עולם במלכות ש-די וכל בני בשר יקראו בשמך… יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון". האדם שואף לגילוי ה' בעולם ולהרגיש ולראות את קרבת אלקים.

התפילה עצמה, מלבד בקשת צרכי הפרט והכלל, היא דבקות בבורא. המתפלל שופך נפשו לפני הבורא ובכך מידבק בו בכל נימי נפשו. על ידי תפילה ניתן להגיע לדבקות עצומה בבורא, עד לרמות הגבוהות ביותר שהן אף למעלה מהשגת בן אנוש. משה רבנו מתפלל ומתחנן אל הקב"ה שיכניס אותו אל ארץ ישראל, אך הקב"ה לא נענה לתפילתו ואף דורש ממנו להפסיק להתפלל – "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"! ולכאורה תמוה, כיצד יתכן שהקב"ה ימנע מאדם להתפלל ולבקש ממנו את רצונו? לכאורה זהו דבר שאינו נתפס! אך באמת יש להבין את העניין באופן הפוך. מסביר אמו"ר זצ"ל (וכך כתב גם בספרו 'הגיוני משה', פרשת ואתחנן) כי אילו היה משה ממשיך להתפלל היה מגיע לרמת דבקות שלמה בקב"ה, וכביכול לא יכול היה הקב"ה למנוע ממנו דבר, ולכן ביקש הקב"ה ממשה שיעצור ויפסיק להתפלל. אם תמשיך ותתפלל שוב לא תהיה אדם מרוב דבקות באלוקות!

אם כן, מהות התפילה היא בקשה מאת הבורא שיתגלה לעולם. אך מהו אותו גילוי מבוקש?

אם נתבונן בבקשות הצרכים אותם אנו מבקשים בתפילה נמצא שאנו מבקשים מהקב"ה סיוע לפעול בעולם. אנחנו רוצים לפעול, להתקדם, ליצור, ולשם כך אנחנו צריכים את עזרתו של הקב"ה. אנחנו צריכים שיתן לנו חכמה ובינה כדי שנלמד ונתקדם, אנחנו רוצים לעשות תהליך של תשובה כדי לפעול ולהתרומם, אנו מבקשים שיתן לנו ברכה בעמלנו ובפרנסתנו.

וכיהודים מאמינים בני מאמינים אנו יודעים כי הקב"ה שומע את התפילות. כל אחד מאיתנו יכול לספר על ניסים אישיים שקרו לו, שהם בוודאי תוצאה של התפילות שהתפלל. צריך לדעת להתבונן במציאות ולהכיר בניסיו של הקב"ה, אך כמובן שאין הדברים האלה קורים באופן מיידי ולא באופן אוטומטי, אלא יחד עם עבודה וצמיחה.

הקב"ה מנהיג את עולמו בדרך של הסתר פנים, ואילו האדם רוצה לראות גילוי פנים. הקב"ה הזהיר "כי לא יראני האדם וחי", כלומר, אם האדם יראה את פועלו של הקב"ה בעולם הוא לא יוכל להתקיים, אך האדם רוצה להידבק בבורא ככל שניתן. הקב"ה מתגלה בעולם בהסתר, ומשום כך גם התפילות נשמעות בדרך של איתכסיא והסתר. האדם המתפלל אינו דורש או מצווה על הבורא להיענות לו, אלא הוא מבקש בדחילו ורחימו שהקב"ה ישמע תפילתו, ובודאי תפילתו אינה שבה ריקם. יחד עם זאת, מובן הדבר שלא יתכן שכל התפילות ייענו ויפעלו ישועות כי אז שוב לא תהיה הנהגת העולם בהסתר. משום כך אנו רואים לפעמים התארגנות של תפילת רבים, ציבור גדול מאוד שמתחנן על עניין מסויים, אך התפילה לכאורה לא פועלת את פעולתה והעניין לא מצליח. אילו כל תפילה כזאת היתה מייד פועלת שוב לא היה העולם מונהג בהסתר אלא בניסים גלויים, ואין זה רצונו של הבורא יתברך. הקב"ה רוצה שאנחנו נפעל בעולם, על פי הערכים האמיתיים והנכונים שלימד אותנו בתורתו, והוא יעשה הטוב בעיניו על מנת לאפשר את הצלחתנו כרצונו.

ובאמת, אם נתבונן בתפילת הציבור אותה אנו מתפללים אלפי שנים, נראה כיצד הדברים אכן פועלים, וניווכח בחוש כי התפילות מתקיימות ומתקנות את העולם, ומביאות גאולה, קיבוץ גלויות וצמיחה של עם ישראל. הקב"ה שומע תפילת עמו ישראל ברחמים.

תפילת העמידה, איפוא, מורכבת משלושה חלקים: ההכרה באלקים – יצירת הדבקות, בקשות הצרכים – הודאה בעובדה שהקב"ה מלווה את פעולותינו בעולם, הודאה – על אף שפעלנו ועשינו אנחנו יודעים כי רק בזכות סיועו של הקב"ה הצלחנו להשיג משהו וזכינו לכל השפע.

את הרעיון שתפילה איננה 'כספומט' מצאנו אצל יעקב אבינו, שהתכונן לפני המפגש עם עשו אחיו לשלושה דברים – לדורון, לתפילה ולמלחמה. אילו ידע יעקב אבינו שתפילתו תתקבל למה צריך היה כלל להילחם? אלא כאן מלמד אותנו יעקב אבינו, וחז"ל מדגישים ומבליטים זאת, שאין לסמוך על הנס ואין להימנע מפעולה והשתדלות. התפילה לא באה במקום ההשתדלות, אלא האדם מוכרח לפעול כפי שנראה לו לנכון על פי הצורך, ובד בבד להתפלל לקב"ה ולבטוח בו שיסייע בעדו בכל אשר יעשה. הקב"ה מנהיג את העולם בהסתר, והעביר לאדם את האחריות והיכולת לפעול בעולם, אך הקב"ה ממשיך להשגיח על עולמו ומעולם לא עזבו, ומשום כך צריך האדם להאמין ולהתפלל. ואכן, האדם המתבונן מהצד לא יוכל להבחין מי ניצח את המלחמה, האדם הנלחם או כוחה של התפילה, וזוהי גבורתו של הא-ל שמסתתר מאחורי פעולות האדם. הוא הנותן לו את הכוח לעשות חיל, עד שהאדם טועה לחשוב שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. ובאמת תפילתו של האדם היא המעוררת את כח הא-ל המסייע להשתדלות.

צדקה

הנה מצאנו בהלכות צדקה שהיו כופין לתת מי שאינו נותן כפי הראוי לו (שלחן ערוך יו"ד סימן רמח סעיף א), "ולא שמענו קהל מישראל שאין להם קופה של צדקה" (שם סימן רנו סעיף א). גם היום, ב"ה, בכל עיר ובכל ישוב ישנם ארגוני צדקה. כיצד יתכן שמצות צדקה, שעניינה חסד, תיעשה בכפייה? אלא באמת צדקה היא עשיית צדק ואינה תלויה ברצון. הנה כבר שאל טורנסרופוס הרשע את רבי עקיבא: 'אם א‑להיכם אוהב עניים הוא – מפני מה אינו מפרנסם?', ענה לו רבי עקיבא: כדי לתת שכר למי שנותן להם ומקיים בהם מצות צדקה. אף כאן אנו רואים כיצד, כביכול, הקב"ה מסיר אחריות ואינו דואג לבריותיו, ומטיל על האדם את האחריות לדאוג לחברה צודקת ולרווחת החלשים.

הגמרא (תענית ט ע"א) אומרת שבזכות מצוַת מעשרות אדם מתעשר – 'עשר כדי שתתעשר', ובעניין הזה מותר אף 'לבחון' את הקב"ה (על פי הפסוק בנביא "ובחנוני נא בזאת"). לכאורה מאמר חז"ל זה סותר את היסוד של אחריות האדם. יש כאן 'פטנט' להתעשרות קלה על ידי עשיית מצוה. היתכן?

הנה הגמרא בכתובות (סו ע"ב) מספרת על נקדימון בן גוריון, שהיה עשיר מופלג, וירד מנכסיו עד שהגיעו בניו לידי עניות נוראה, וכל זאת בגלל שלא נתן צדקה. שאלה על כך הגמרא: והרי אנחנו יודעים שנקדימון נתן הרבה צדקה! אלא שלא נתן כפי שהיה ראוי לו לתת. ואם כל הנותן צדקה זוכה לעשירות צריך היה נקדימון להתעשר בזכות הצדקה שנתן, ומדוע נענש? אלא ודאי אין הדברים כפשוטן, ויש להבין מה הרעיון העומד מאחריהם.

הגמרא בבבא בתרא (י ע"ב) אומרת שאדם הנותן צדקה ואומר "בשביל שיחיה בני" הרי זה צדיק גמור, אבל זה דווקא ביהודי, ואילו גוי האומר כך הרי הוא חוטא ואינו עושה לשם שמים. מדוע יש הבדל בין גוי ליהודי בעניין הזה? אלא גוי שנותן צדקה כדי שתתמלא בקשתו, אם בסופו של דבר בקשתו לא תתמלא סופו שהוא מורד כלפי שמיא ומתחרט על מה שנתן. לעומת זאת יהודי שנותן למטרה מסויימת, כגון לרפואה או למטרה אחרת, ובקשתו אינה מתקיימת אין הוא מורד, חלילה, אלא מקבל את הדין באהבה. היהודי יודע שצדקה היא לא עניין אוטומטי שנותנים כסף ורואים ישועות, אלא יש כאן תהליך עמוק יותר.

בעינינו ראינו אדם שבן משפחתו חלה באופן קשה ובא ותרם לישיבה סכום כסף נכבד לרפואתו, אך לדאבון לב החולה הלך לבית עולמו. אותו יהודי הגיע לישיבה וסיפר את הדבר והצדיק את הדין, ולא בא בטרוניא כלפי שמיא.

מהו אם כן עניינה של הצדקה שמביא לידי עשירות אך למעשה אינו מובטח? יסוד זה נעוץ בכלל שטבע הקב"ה בבריאה והוא עניין מידה כנגד מידה. הטוב מביא את הטוב והרע מביא את הרע. מי שעוסק במעשים טובים, בצדקה וחסד, הטוב יגיע אליו, וכן חלילה להיפך. חוק זה טבע הקב"ה בעולם, וכך היא מגמת הדברים, אך לפעמים יש חריגות ואין כאן וודאות מוחלטת של מאה אחוז.

סיפר הרב ויינגורט שליט"א על דודה מבוגרת שלו, ע"ה, שפנתה אליו ושאלה על הפסוק המפורסם "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" – הרי היא, שהיתה במלחמה הנוראה בגטו ורשה, ראתה בעיניה צדיקים ובניהם שמבקשים לחם ואין פורס להם! ענה לה הרב ויינגורט שיש לפרש כך את הפסוק: דוד המלך מכריז שמעולם הוא לא ראה צדיק נעזב ומבקש לחם, משום שמייד כשהרגיש בו שהוא זקוק לעזרה היה דוד ניגש אליו ומסייע לו! כלומר, אין כאן הבטחה של מאה אחוז, וגם צדיקים עלולים להזדקק לאחרים.

אם כן, כיצד יש לנהוג בעניין צדקה. מה תפקידו של האדם במצוה זו?

כמובן, מי שמתפרנס היטב ויכול לתת צדקה חייב לתת, וכידוע המנהג הוא לתת מעשר כספים.

אמנם, מי שמתפרנס בדוחק ומתקשה בפרנסת משפחתו פטור ממעשר כספים אלא יתן כפי יכולתו, וכפי שמפורש בהלכה. יש לדעת שגם לפרנס את אשתו וילדיו יש בזה מעשה צדקה, ועליו נאמר 'עושה צדקה בכל עת', וכלל הוא שפרנסתו קודמת לכל אדם. נתינת צדקה תלויה ביכולתו של האדם לתת, אך באמת רק הוא יודע כמה הוא יכול לתת, במה הוא יכול להצטמצם ובמה לא. עניין זה נמסר ללב ותלוי ביראת שמים של האדם.

גם לעניין קבלת צדקה הדברים תלויים ביראת שמים של האדם. מי שיכול לעבוד חייב לעשות כן ואסור לו להזדקק לבריות. רק מי שאינו יכול להתפרנס רשאי לקבל סיוע, ומוטלת חובה על הציבור לסייע לו.

אם כן, גם בעניין צדקה מוטלת האחריות על האדם, הן כאדם פרטי והן כחברה כללית, לדאוג לכך שלא יהיה צדיק נעזב, ולסייע לחלשים ולקשי היום. אדם העושה כן יזכה לברכה, שהרי הקב"ה טבע בעולמו את היסוד של מידה כנגד מידה. "היטיבה ה' לטובים ולישרים בליבותם".

גזירה מול בחירה חופשית

ראינו כי הבריח התיכון של עניין 'תשובה ותפילה וצדקה' הוא גודל אחריות האדם.

חז"ל מלמדים אותנו כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ומסבירים הראשונים כי הכוונה היא שמעשי האדם תלויים בו עצמו, אך ישנם נתונים שאינם תלויים בו, כגון תכונות ויכולות שנולד עימם (ראה שמונה פרקים לרמב"ם פ"ח; תוספות כתובות ל ע"א ד"ה הכל; כוזרי ה, כ). האדם נולד למציאות מסויימת שנקבעה לו על ידי הקב"ה, וזה בידי שמים, אבל מה עושים עם המציאות הזאת ועם הנתונים האלה? זה כבר תלוי באדם עצמו וב'יראת שמים' שלו. 'יראת שמים' היינו הפעולות שעושה האדם על פי התורה.

וכאן אנו מגיעים לעניין חינוך. מהי מטרת החינוך? מה אנו רוצים להוציא מהילד המתחנך?

ישנם שני סוגים של חינוך: יש חינוך שמטרתו לאלף, ללמד את האדם איך להתנהג במצבים שונים, ולהרגיל אותו לעשות את הפעולות הנכונות הנדרשות. אך יש חינוך שמטרתו להביא את האדם לבחור בדרך הנכונה, ועל ידי כך להזדהות עמה. אנו מאמינים שדרך החינוך הנכונה היא דרך הבחירה – "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע – ובחרת בחיים".

חינוך לבחירה צריך שיהיה מושתת על לימוד מתוך הבנה והעמקה, ולא מתוך שינון ובקיאות. הבקיאות היא כלי עזר חשוב מאוד אך היא אינה המטרה! התלמיד צריך להתייגע ולהבין ולהעמיק ורק כך יוכל להזדהות עם הדברים ולהתחבר אליהם, וגם כי יזקין לא יסור מהם. השינון הוא חיצוני לאדם ואינו נספג בערכיו ובפנימיותו.

כך הוא הדבר גם בחינוך לערכים. הערכים צריכים להיות עקרונות מנחים, שיש ללמוד ולהעמיק בהם, אך אסור להציב אותם כמטרה. למשל, חינוך לצניעות, שהיא ערך חשוב עד מאוד. אסור שצניעות תהיה נושא בפני עצמו, ואסור להגדיל את ערכה של הצניעות על פני ערכים אחרים. צניעות היא חלק ממערכת ערכים כללית שאליהם יש לחנך כמקשה אחת, שכולם נובעים מכוח התורה הקדושה, ומהתאמת מצוות התורה לחיי האדם השלמים. האדם השלם הוא דמות שגומלת חסדים, עוסקת בתורה, שותפה עם הציבור, מגדלת משפחה, וחיה בצניעות. העיסוק בצניעות כערך בפני עצמו בעל חשיבות גבוהה מדי, ושימת דגש חזק מדי על הופעה חיצונית וכדומה, גורמת לבעיות רבות, וגם נפש התלמיד נרתעת מכך. החינוך צריך להיות מתוך הבנה והתחברות ומתוך מערכת שלמה וברורה. כמובן, בתי הספר צריכים להקפיד על כללים, אך הכללים אינם אלא כלי עזר ואין הם מהות החינוך. "תורת ה' תמימה משיבת נפש" – אימתי היא משיבת נפש, בשעה שהיא תמימה, שהיא שלימה ומכילה את כל הערכים כולם. כשנותנים מקום לכל הערכים כפי הראוי להם יש ראייה של דמות שלימה, אך כשמדגישים ערך אחד על פני האחרים מקטינים בכך את הערכים האחרים, נוצרת ריאקציה, ויש בכך סכנה לעבודה החינוכית כולה.

אחד הערכים החשובים שעליהם יש לשים את הדגש בחינוך הוא עניין היושר והאמת. מידות אלה הם הבסיס לאישיותו של האדם, ואם נקבעים בו בגיל צעיר אזי יוכל לספוג ולקבל את שאר ערכי התורה ביתר קלות. חז"ל אומרים שכאשר אדם נפטר לבית עולמו השאלה הראשונה שהוא נשאל היא 'נשאת ונתת באמונה?', ורק אחר כך נשאל 'קבעת עיתים לתורה?', כלומר, אמת והיושר הם המידות הבסיסיות והראשוניות בנפש האדם, ואם הן קבועות בנפש האדם אזי תיקבע בו גם התורה.

יש לתת את הדעת על חינוך למידות, חינוך לענוה, לסובלנות, לקבלת האחר, להתרחק מן הכעס, להיות מן הנעלבים ואינם עולבים. כיום אנו עדים, לדאבון לבנו, לתופעה של ריבוי גירושין בציבור הדתי. חינוך למידות הנ"ל יעזור להתמודד עם בעיה זאת ויכין את הנערים והנערות לקראת חיי נישואין וזוגיות בריאים יותר. 'מכת הגירושין' אינה מכה משמים ואינה גזירה שניחתה עלינו, אלא בידינו להתמודד עם הבעיה ולהיערך מולה בצורה חינוכית נכונה. זאת חובתנו ואחריותנו כמחנכים!

[1] מתוך דרשה שנאמרה בישוב בשבת שובה