שולחן ערוך כפשוטו

הלכות שבת

סימן רע"ב – על איזה יין מקדשים, ובו י' סעיפים

סעיף א

אאין מקדשין על יין שריחו רע (א), אף על גב דריחיה וטעמיה חמרא (ב); ולא על יין מגולה (ג), באפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי (ד). הגה: ואין מקדשין על היין דריחיה חמרא וטעמיה חלא (ה) (טור).

אבבא בתרא צ״ז ע"ב.

בטור בשם הרי״ץ גיאות.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) שריחו רע – כדי שלא לבזות את המצווה.

(ב) דריחיה וטעמיה חמרא – תרגום: שריחו וטעמו יין. כלומר שאין ריחו ריח חומץ, וברכתו "הגפן".

(ג) יין מגולה – יין ששהה זמן משמעותי בכלי פתוח, ונפגם טעמו.

(ד) אגילוי – תרגום: אפילו כיום, כשאין מקפידים על גילוי. בזמן התלמוד היה אסור לשתות יין או מים מגולים, מחשש ששתה מהם נחש, והשאיר בהם ארס שעלול לסכן את השותה. גם בזמנם היה זה חשש רחוק, ומכאן למדנו עד כמה דאגו חכמים לבריאות הציבור. להלכה נפסק שכיום החשש לארס נחשים אינו קיים, ואיסור שתיית משקה מגולה בטל (יו"ד קט"ז, א). ואולם, ביין הקידוש עומד האיסור בעינו. ונראה שטעם הדבר משום שבקבוק שנשאר פתוח עלול להביא את היין לידי קלקול, ואין זה מכבוד הקידוש[1].

(ה) וטעמא חלא – תרגום: אין מקדשים על יין שריחו יין וטעמו חומץ. וסברת הדבר, שיש בכך ביזוי למצווה.

 

סעיף ב

גיין מגתו (ו) – מקדשין עליו (ז); וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום (ח).

גבבא בתרא צ״ז ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(ו) יין מגתו – הגת היא המקום שדורכים בו את הענבים ואוספים את תירושם.

(ז) מקדשין עליו – כלומר שאין צורך לקדש דווקא על יין שתסס ויש בו אלכוהול.

(ח) קידוש היום – היות שגם מיץ ענבים כשר לקידוש. ובמקום שאין יין כשר ויש ענבים, אפשר לסחוט ענבים ולקדש על התירוש.

 

סעיף ג

(ט) דמקדשין על יין שבפי החבית, אף על פי שיש בו קמחין (י). הגה: ויש אוסרין לקדש עליו, אלא יסננו תחלה להעביר הקמחין (יא) (הגהות מרדכי בבא בתרא רמז תקס"ז, וב"י בשם א"ח ותוס'). ועל יין שבשולי החבית, אף על פי שיש בו שמרים (יב); ועל יין שחור; ועל יין מתוק; ועל יין דריחיה חלא וטעמיה חמרא (יג). ומכל מקום מצוה לברור יין טוב לקדש עליו (יד).

דבבא בתרא צ״ז ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(ט) הקדמה לסעיף – בסעיף א' למדנו שאין לקדש על יין שריחו רע. אולם אין פירוש הדבר שיש לקדש רק על יין מושלם. מסעיף זה ועד לסעיף ח' מפורטים יינות שיש בהם חיסרון, ובכל זאת מותר לקדש עליהם.

(י) קמחין – ביינות שלהם, שלא היו מסוננים, היו צפים על פי החבית גבישים לבנים הדומים ללכלוך, אבל אינם מעכבים את השתייה.

(יא) להעביר הקמחין – שכיוון שאפשר לתקן בקלות את היין, יש סוברים שאין היתר לקדש עליו ללא התיקון.

(יב) שמרים – יין כזה כשר לקידוש, אף שאינו המעולה ביותר.

(יג) חמרא – תרגום: שריחו חומץ וטעמו יין.

(יד) לקדש עליו – מדין הידור מצווה, הנלמד מהפסוק "זה א־לי ואנוהו".

 

סעיף ד

המקדשין על יין לבן, והרמב"ן פוסלו לקידוש אפילו בדיעבד (טו), אבל מבדילין עליו (טז), ומנהג העולם כסברא ראשונה (יז).

הטור כאן ובסי׳ תע״ב, והריטב״א, ותוספות בב"ב שם, ושכן נראה דעת הרי״ף והרא״ש והרמב״ם.

שולחן ערוך כפשוטו

(טו) בדיעבד – בגמרא (בבא בתרא צ"ז ע"ב) פסלו לקידוש "חמר חווריין", שתרגומו המילולי 'יין לבן'. נחלקו המפרשים מהו המשקה המדובר. הרמב"ן הבין שמדובר ביין לבן רגיל, ורק יין אדום נחשב ליין וכשר לקידוש. ויש ראשונים שהבינו שאמנם מדובר במשקה לבן העשוי מענבים, אבל אין זה יין לבן רגיל, אלא משקה באיכות ירודה, ונפסל לקידוש לא מפני צבעו אלא מפאת איכותו[2].

(טז) מבדילין עליו – גם לשיטת הרמב"ן, כיוון שהלכה זו הובאה בגמרא לעניין קידוש.

(יז) כסברא ראשונה – לכן אם מעדיף יין לבן, יכול לקדש עליו.

 

סעיף ה

ויין חי, אפילו אם הוא חזק דדרי (פירוש: שראוי להמזג) על חד תלת מיא (יח), מקדשים עליו (יט); ומכל מקום יותר טוב למזגו, ובלבד שיהא מזוג כראוי (כ). הגה: ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה (כא) (טור).

וטור בשם בה״ג מהא דברכות נ׳.

שולחן ערוך כפשוטו

(יח) תלת מיא – תרגום: שמושך על [חלק] אחד שלושה [חלקים] מים. כלומר שהיין כה חזק, שראוי למהלו בשלושה חלקים מים על כל חלק יין. וכך היו היינות בתקופת חז"ל (כמבואר בשבת ע"ז ע"א).

(יט) מקדשים עליו – אף אם לא מזגו. ואף שאינו משובח כמות שהוא בלא מזיגה, בכל זאת כשר לקידוש.

(כ) מזוג כראוי – שלא יוסיף יותר מדי מים.

(כא) בלא מזיגה – כי אינם כל כך חזקים, ומשובחים כפי שהם. היינות הנמכרים כיום בארץ כשרים לקידוש כפי שהם, ואמנם היצרנים אינם מוסיפים בהם מים, אולם הם טובים לשתייה בלא מזיגה.

 

סעיף ו

זיין צמוקים (כב) מקדשין עליו. הגה: והוא שיש בהן לחלוחית קצת בלא שרייה (כג) (טור).

זבבא בתרא צ״ז ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(כב) יין צימוקים – הוא יין שהופק משריית צימוקים במים עד שאלו קלטו את טעם הצימוקים.

(כג) בלא שרייה – כלומר שהצימוקים אינם יבשים לגמרי, שאם לא כן אין בהם מספיק מתיקות לתת טעם במים.

 

סעיף ז

חשמרי יין (כד) או טחרצנים שנתן עליהם מים (כה) – אם ראוי לברך עליהם 'בורא פרי הגפן' מקדשין עליו (כו). (ועיין לעיל סימן ר"ד סעיף ה' (כז)).

חבבא בתרא צ״ו ע"ב.  

טהרא״ש שם ושאר פוסקים.

שולחן ערוך כפשוטו

(כד) שמרי יין – כאן הכוונה למשקע שנותר בתחתית חבית היין (והיינות הקנויים שלנו מסוננים מכל אלו).

(כה) שנתן עליהם מים – וכך מייצרים מפסולת היין משקה שטעמו יין.

(כו) מקדשין עליו – אף שאינו יין משובח.

(כז) ר"ד סעיף ה' – שם התבאר מתי מברכים "הגפן" על יין העשוי משמרים; ושם בסעיף ו' נדון דין היין הנעשה מחרצנים. ומבואר שם שברכת המשקה "הגפן" אם הוא מכיל 25% מוצרי ענבים.

 

סעיף ח

ימקדשין על יין מבושל (כח) ועל יין שיש בו דבש (כט), כויש אומרים שאין מקדשין עליהם (ל). הגה: והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש (לא) (אגור).

יטור בשם בעל העיטור והתוספות שם בב״ב, על פי הירושלמי והרא״ש והר״ן וש״פ.  

כה״ר שמעיה בשם רבנו שלמה ורי״ץ גאות ורב האי והרמב״ם פכ"ט הי"ד.

שולחן ערוך כפשוטו

(כח) יין מבושל – אף שהוא משובח פחות. יין מפוסטר שלנו אינו נחשב כמבושל לעניין זה, כיוון שאינו מאבד מטעמו באופן משמעותי מחמת הפיסטור[3].

(כט) שיש בו דבש – והוא הדין בתוספת סוכר.

(ל) שאין מקדשין עליהם – משום שעל ידי הבישול טעם היין נחלש מעט, ועל ידי הוספת המתיקות היין מאבד קצת מטעמו המקורי.

(לא) דבש – כלומר: הלכה כדעה הראשונה, שהם כשרים לכתחילה לקידוש.

 

סעיף ט

לבמקום שאין יין מצוי (לב), יש אומרים שמקדשים על שכר (לג) ושאר משקין (לד), חוץ מן המים. מויש אומרים שאין מקדשין (לה). נולהרא"ש, בלילה לא יקדש על השכר אלא על הפת (לו), ובבקר יותר טוב לקדש על השכר (לז), שיברך עליו 'שהכל' קודם ברכת 'המוציא', שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי (לח), ודברי טעם הם. הגה: וכן המנהג פשוט כדברי הרא"ש (ד"ע). ואם יין בעיר, לא יקדש על הפת (לט) (הגהות מיימוני פרק כ"ט דמחזר אחר יין). ומי שאינו שותה יין משום נדר – יכול לקדש עליו, וישתו אחרים המסובין עמו; ואם אין אחרים עמו יקדש על הפת ולא על היין, או ישמע קידוש מאחרים (מ) (תשובת מיימוני סוף ספר הפלאה סי' ד' דיקדש על הפת, לכן צ"ל החילוק אם אוכל לבדו ואם אוכל עם אחרים. ד"מ בשם או"ז).

להרא״ש לדעת הר״י ובשם הראב״ן ושכן הסכימו רוב הגאונים מהא דפסחים ק״ז ע"א.   

מהרמב״ם בפכ״ט הי"ז, והמגיד בשם הרי"ץ גיאות ושכן עיקר, והגהות מיימוניות בשם רשב״ם, והגאונים, והלכות גדולות, והאלפסי וראבי״ה והר״מ מרוטנבורג והמרדכי בשם ר' פרץ.  

נשם בפסחים

שולחן ערוך כפשוטו

(לב) שאין יין מצוי – כלומר במקום שאי אפשר להשיג בו יין כשר.

(לג) שכר – משקה חריף המיוצר מפירות שונים, שאינם ענבים. ברכתו "שהכול נהיה בדברו".

(לד) ושאר משקין – שכיוון שאין יין באותו מקום, שאר המשקים נחשבים משקים חשובים. ואמנם במציאות שלנו כיום יין מצוי, ואם אין לו יין אינו יכול לקדש על שאר משקים, אלא יקדש על הלחם.

(לה) שאין מקדשין – לדעה זו אין מקדשים על שאר משקין אפילו במקום שהיין אינו מצוי, אלא מקדש על הלחם.

(לו) אלא על הפת – כלומר: בקידוש ליל שבת, שהוא מן התורה, יש להחמיר כ"יש אומרים" ולקדש על היין או על הפת, ולא על שאר משקים.

(לז) לקדש על השכר – במקום שאין יין מצוי, כפי שנבאר בעז"ה בסימן רפ"ט סעיף ב.

(לח) שום שינוי – בליל שבת עיקר הקידוש הוא ברכת "מקדש השבת"; אולם בבוקר עיקר הקידוש הוא ברכת "הגפן", והמקדש על הפת בבוקר נמצא שפשוט מתחיל את סעודתו ב"המוציא", ודומה למי שאינו מקדש כלל.

(לט) על הפת – אפילו בערב, כיוון שעיקר המצווה היא על היין. וכתבו הפוסקים שאם הפת חביבה עליו יותר מן היין – יכול לקדש על הפת בערב.

(מ) מאחרים – לסיכום: עדיף לקדש על היין, גם אם אינו אוהב יין; ואפשר שאחרים ישתו. ואם אין זה אפשרי מסיבה כלשהי לקדש על היין – יקדש על הפת.

 

סעיף י

סברכת יין של קידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה (מא); עואינו טעון ברכה לאחריו, דברכת המזון פוטרתו (מב), בין שהוא על הכוס בין שאינו על הכוס (מג) (ועיין לעיל סי' קע"ד סעיף ו').

סטור ותוספות בפרק ו׳ דברכות מב ע"ב, ובפרק י' דפסחים ק ע"ב, והרא״ש שם בראש הפרק.  

עטור שם, בשם אביו הרא״ש ריש פרק ערבי פסחים.

שולחן ערוך כפשוטו

(מא) שבתוך הסעודה – כפי שראינו בהלכות ברכות (קע"ד, ד), הברכה על היין שלפני הסעודה פוטרת גם את היין שבסעודה, וברכת "המוציא" שנאמרת בינתיים אינה מהווה הפסק. אולם יש לזכור שברכת "המוציא" עצמה אינה פוטרת את היין, ולכן בסעודה שלא עשו בה קידוש (כגון סעודת יום שבת מאוחרת), יש לזכור לברך "הגפן" אם שותים בה יין.

(מב) פוטרתו – ברכת המזון פוטרת גם את היין, ואף יין שבא לפני ברכת "המוציא" (קע"ד, ו).

(מג) שאינו על הכוס – אם המזמן מברך על הכוס, ולאחר ששותה מברך ברכת מעין שלוש "על הגפן", ודאי שפוטר בכך את היין שבסעודה ושלפני הסעודה. החידוש הוא שאף אם בירך ברכת המזון בלא כוס, פטר בכך גם את היין שלפני הסעודה.

 

[1]. ומטעם זה יין שנתגלה נפסל לניסוך בבית המקדש. ראו בבא בתרא צז ע"ב, שם נלמד הדבר מהפסוק (מלאכי א', ח) "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ?".

[2]. לשון הגמרא: "בעא מיניה רב כהנא חמוה דרב משרשיא מרבא: חמר חווריין מהו? אמר ליה: 'אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם' (משלי כ"ג)". מפסוק זה למד הרמב"ן שדווקא יין אדום נחשב יין; והחולקים סוברים שהפסוק אינו אלא אסמכתא, והיין המדובר נפסל בגלל איכותו הגרועה.

[3]. ונחלקו הפוסקים אם יין מפוסטר נחשב כיין מבושל לעניין הרחקה מהגויים ("סתם יינם").

דילוג לתוכן