סימן ר"פ – תשמיש המטה בשבת, ובו ב' סעיפים

בסוף הלכות ליל שבת מביא המחבר בקצרה התייחסות למצוות עונה, שיש לקיימה בליל שבת.

סעיף א

(א) ^אתשמיש המטה מתענוגי שבת הוא, לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים (ב) מליל שבת לליל שבת (ג).

^אטור בשם הרמב״ם פרק ל׳ הי״ד מהא דכתובות דף ס״ב ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) הקדמה לסעיף – כל איש חייב מהתורה לקיים יחסי אישות עם אשתו, ובמועד פקידתו הוא מקיים "מצוות עונה". הכלל הוא שהעונה הרגילה זמנה בין פעם ביום לפעם בשבוע, וחכמים קבעו את החיוב המינימלי למצווה זו לפי עבודתו של האיש; אם עבודתו קלה הוא חייב לפקוד את אשתו לעתים קרובות יותר, ואם עבודתו מתישה את כוחו, חיובו לעתים רחוקות יותר[1].

(ב) הבריאים – אולם חולה פטור ממצוות עונה.

(ג) לליל שבת – הכוונה שיש לאיש מצווה מיוחדת לפקוד את אשתו בליל שבת. וכפי שכבר ביארנו (בסימן ר"מ), אין כוונת הדברים שיש איסור לבעול במשך השבוע. ואין זה חיוב גמור, ובהסכמת שני בני הזוג אפשר להימנע.

סעיף ב

^במותר לבעול לכתחלה בתולה בשבת, ואין בו משום חובל (ד) ולא משום צער לה (ה).

^בכתובות ז׳ ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(ד) חובל – עשיית פצע שיש בו דימום אסורה בשבת משום "חובל". ואף שבדרך כלל הכלה נפצעת ומדממת בבעילה ראשונה, הדבר מותר משום שהחתן אינו מתכוון לפצוע, והדבר אינו מוכרח. וכבר ראינו שכשהאדם אינו מכוון למלאכה, אם התוצאה תתרחש בהכרח הדבר נקרא "פסיק רישיה", ואסור; ואם לאו מותר. ומכאן למדנו כלל חשוב, שאף אם הרגילות היא שהמלאכה האסורה אכן תיעשה, כל עוד יש סיכוי קטן שזה לא יתרחש – מותר.

(ה) צער לה – בתחילת הלכות שבת למדנו שאין להיכנס לכתחילה למצב של צער בשבת, אולם כאן מותר, כיון שזהו צורך מצווה[2].

[1]. התבאר בשו"ע תחילת סימן ר"מ, ובארנו הדבר שם בס"ק ב'.

[2]. בסימן רמ"ח סעיף ב ראינו שאחד הטעמים שבעטיים נאסר לצאת להפלגה שלושה ימים לפני שבת הוא שאסור לאדם להכניס את עצמו למצב של צער בשבת. וגם שם הותר הדבר להפלגה לצורך מצווה.