שולחן ערוך כפשוטו
הלכות שבת
סימן רע"ט – דיני טלטול הנר בשבת, ובו ז' סעיפים
גזרו חכמים שלא לטלטל בשבת כל דבר שאינו עומד לשימוש האדם בכניסת השבת. גזרה זו נקראת "מוקצה". עיקרי דיני מוקצה יבוארו בסימנים ש"ח עד שי"א; בסימן זה, אגב הלכות נר של שבת, מובאים כמה דיני מוקצה השייכים לנר. להבנת הסימן עלינו לבאר כמה יסודות בהלכות מוקצה.
נר שדולק הוא מוקצה משני טעמים:
א. מפני שעיקר הנר היא השלהבת, והיא אינה כלי. בהלכות מוקצה יתבאר שכל דבר שאינו כלי – אסור בטלטול בשבת, ונקרא "מוקצה מחמת גופו". וכיוון שהשלהבת אסורה, השמן והנר נחשבים "בסיס לדבר האסור", וגם הם אסורים בטלטול.
ב. בכניסת השבת אסור להשתמש בשמן הדולק, משום שגורם בכך לכיבוי הנר (והוא הדין בנר שעווה). ומכיוון שהנר אסור בשימוש בכניסת השבת, הרי שהוא מוקצה ואסור בטלטול במשך כל השבת, גם לאחר שהאיסור כבר אינו קיים מפני שהנר כבה (דין זה נקרא "מוקצה מחמת איסור"). מוקצה זה הוא מוקצה חמור, ואסור לטלטלו כלל[1].
סעיף א
אנר שהדליקו בו באותה שבת, אף על פי שכבה – אסור לטלטלו (א). בוכן מותר השמן שבנר שהדליקו בו באותה שבת (ב) – אסור לטלטלו ולהסתפק ממנו באותו שבת (ג).
אשבת מ״ד ע"א וכר׳ מאיר, הרי״ף והרא״ש שם ורמנ״ם פרק כ״ה הל׳ י׳.
בשם וכת״ק, רמב״ם פ״ה הי״ב.
שולחן ערוך כפשוטו
(א) אסור לטלטלו – כפי שהסברנו בהקדמה לסימן. ואף שכבה, כלל בהלכות מוקצה שכל דבר שהוא מוקצה בכניסת השבת – מוקצה כל השבת[2].
(ב) באותה שבת – והיה אסור להסתפק ממנו בכניסת השבת, משום שמקרב בכך את כיבוי הנר.
(ג) באותו שבת – גם לאחר שהנר כבה, משום "מוקצה מחמת איסור". שכאמור, מה שהיה מוקצה בכניסת השבת מוקצה לכל השבת.
סעיף ב
גנר זה שאמרנו שאסור לטלטלו, אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו אסור (ד); דויש מי שהתיר (ה), ולא נראו דבריו (ו). הגה: ויש אומרים דמי שהוא איסטניס (ז) והנר מאיס עליו – מותר להוציאו, דהוי לדידיה כגרף של רעי (ח); והמחמיר לא הפסיד (ט) (מרדכי ריש ביצה).
גוכן נראה מדברי הרמנ״ם בפרק כ״ה הל׳ י״א ומדברי רבינו ירוחם בחלק ב׳ ומדברי הרא״ש והגהות אשרי פרק ג׳ דשבת.
דמרדכי שם והאגור בשם ר׳ ישעיה.
שולחן ערוך כפשוטו
(ד) אסור – בהלכות מוקצה מבואר ש"כלי שמלאכתו לאיסור" מותר בטלטול לצורך גופו ומקומו[3]. אולם כאמור השלהבת היא "מוקצה מחמת גופו", ובה לא נאמר היתר זה.
(ה) מי שהתיר – לשיטה זו הנר מאוס לאחר שכבה, ויש היתר מיוחד לטלטלו כפי שמותר לטלטל "גרף של רעי" כדי שלא לסבול בשבת מריחו הרע, כפי שיבואר בהמשך הסעיף.
(ו) ולא נראו דבריו – הואיל ואין הנר מאוס כל כך.
(ז) איסטניס – רגיש או מפונק.
(ח) גרף של רעי – עביט של שופכין, כלומר סיר לילה לעשיית צרכים. כלי זה הוא מוקצה, ובכל זאת התירו להוציאו, משום כבוד הבריות[4]. לאיסטניס נר שמן משומש שריחו רע יכול להיחשב כגרף של רעי, ויהיה מותר להוציאו.
(ט) לא הפסיד – בדרך כלל אין זה ראוי סתם להחמיר, וכמובן שאין לסבול בשבת מריח רע. אולם כאן סברתם של המקלים חלשה, שהרי רוב בני האדם משתמשים בנרות הללו, ולכן קשה להחשיבם כגרף של רעי. להלכה נראה שלדעת המחבר אסור לגמרי לטלטל את הנר, ולדעת הרמ"א יש למקל בכך על מי לסמוך, אלא שטוב להחמיר.
סעיף ג
הלטלטל נר על ידי שנותנין עליו לחם בשבת – אסור (י). ואם נתן עליו הלחם מבעוד יום, ויש מי שמתיר לטלטלו בשבת על ידי לחם זה (יא), ואין לסמוך עליו (יב).
ההרא״ש בפרק כ״א דשבת, ורבינו ירוחם.
וכל בו בשם חכמי צרפת, והריב״ש בתשובה.
שולחן ערוך כפשוטו
(י) אסור – לכל הדעות, שהלא בכניסת השבת לא היה שם לחם, והנר היה בסיס לדבר האסור.
(יא) לחם זה – לדעה זו, בכניסת השבת הנר היה בסיס גם ללחם, ונחשב "בסיס לדבר האסור והמותר", ומותר בטלטול[5].
(יב) ואין לסמוך עליו – בהלכות "בסיס לדבר האסור" נלמד ש"בסיס לדבר המותר והאסור" מותר בטלטול בתנאים מסויימים, ואחד מהם הוא שההיתר יהיה חשוב מהאיסור. וכאן, כיוון שהלחם אינו חשוב מהשלהבת[6], הנר נותר בסיס לשלהבת, ואין לטלטלו.
סעיף ד
זאם התנה מערב שבת על נר זה שיטלטלנו משיכבה, מותר לטלטלו אחר שכבה (יג). הגה: ויש אומרים דלא מהני תנאי (יד) (הגהות אשרי פרק ג' סי' כ ור' ירוחם וכל בו), וכן נוהגין במדינות אלו. ודין התנאי עיין לקמן סי' תרל"ח (טו). ונוהגין לטלטלו על ידי גוים, ואין בזה משום איסור אמירה לגוי (טז), הואיל והמנהג כך הוי כאילו התנה עליו מתחלה ושרי (יז), כן נראה לי.
זר״ן שבת כ"א והרמב״ן ע״פ הירושלמי והרשב״א בתשובה.
שולחן ערוך כפשוטו
(יג) אחר שכבה – לדעה זו, הסיבה לאסור את טלטול הנר בכל השבת היא מפני שאנו מסיחים דעתנו ממנו בערב שבת. ומי שהתנה מראש שיטלטל את הנר הרי לא הסיח דעתו, ולכן אין הנר מוקצה לאחר שכבה.
(יד) דלא מהני תנאי – תרגום: שלא מועיל תנאי. לשיטה זו גם בדבר שידוע מראש שיהיה מותר בהמשך השבת, עדיין אנו אומרים שאם היה מוקצה בכניסת השבת נאסר לכל השבת, ואף אם התנה עליו.
(טו) סימן תרל"ח – סעיף ב'. שם הנושא הוא נוי סוכה, האסור בטלטול כל ימי החג, משום שבתחילת החג הוא מיועד למצוות הסוכה. ואם אומר אדם לפני כניסת החג שאינו מעוניין שיהיו הקישוטים מוקצים לצורך נוי סוכה – הם מותרים בטלטול. לדעת הרמ"א תנאי זה אינו שייך לכאן, היות שאיסור הנר אינו תלוי בדעתו של האדם, אלא משום איסור מכבה; בעוד שנוי סוכה תלוי בדעת האדם.
(טז) איסור אמירה לגוי – אף שאסור לבקש מגוי לעשות אפילו מלאכה מדרבנן, לעניין איסור אמירה לגוי אפשר לסמוך על השיטה שתנאי מועיל.
(יז) ושרי – מותר. וההיתר קיים אפילו אם לא התנה בפירוש.
סעיף ה
חנר שהדליקו בשבת לחיה ולחולה, וילדה החיה ונתרפא החולה – מותר לטלטלו אם כבה (יח). והוא הדין למדליק בשבת בשוגג וכבה, שמותר לטלטלו (יט).
חהרשב״א בתשובה.
שולחן ערוך כפשוטו
(יח) אם כבה – כיוון שלא היה מוקצה בכניסת השבת.
(יט) שמותר לטלטלו – היות שכאמור, הזמן הקובע לשאלה האם הנר מוקצה הוא מצבו בכניסת השבת, ואז היה כבוי.
סעיף ו
טנר שלא הדליקו בו באותו שבת, יאפילו הוא של חרס דמאיס ואפילו הוא של נפט דמסריח – מותר לטלטלו, דמוקצה מחמת מיאוס מותר (כ).
טשבת מ״ד ע"א וכר׳ מאיר. ישבת קנ״ז ע"א וכר' שמעון .
שולחן ערוך כפשוטו
(כ) מותר – "מוקצה מחמת מיאוס" הוא חפץ שאנשים מואסים בו מחמת לכלוכו או ריחו הרע, וכן משתמשים בו פחות. רבי יהודה אוסר מוקצה כזה בטלטול ורבי שמעון מתיר, ולהלכה מותר (כמבואר בתחילת סימן ש"י).
סעיף ז
כמנורה, בין גדולה בין קטנה, אם היא של פרקים (כא) – אין מטלטלין אותה, דחיישינן שמא תפול ותתפרק ויחזירנה, ונמצא עושה כלי (כב); לואפילו אם אינה של פרקים, אלא יש בה חריצים סביב ודומה לשל פרקים – אסור לטלטלה (כג).
כשבת דף מ״ה ומ״ו, לדעת הרא״ש והתוספות שם.
לשם מ״ו.
שולחן ערוך כפשוטו
(כא) של פרקים – "מנורה של פרקים" היא מנורה עשויה חלקים-חלקים, ומרכיבים אותם בחוזקה לפני השימוש הראשון.
(כב) עושה כלי – כיוון שבניית המנורה אסורה בשבת[7], אסרו חכמים לטלטל אותה אף כשלא הדליקו בה באותה שבת, שמה תתפרק ויבוא לבנותה. אבל מנורה שעשויה לפירוק ולהרכבה בקלות, ואין בה תקיעה בחוזקה – אין בה איסור בונה, כפי שנבאר בע"ה בסימן שי"ג.
(כג) אסור לטלטלה – משום דמיונה הרב למנורה של פרקים.
[1]. בניגוד ל"כלי שמלאכתו לאיסור", כמבואר בהמשך בס"ק ד', ובהערה שם.
[2]. ובלשון חז"ל: "מיגו דאיתקצאי לבין השמשות – איתקצאי לכולי יומא" (שבת מג ע"א, מובא בשו"ע ש"י, ז).
[3]. "כלי שמלאכתו לאיסור" הוא כלי שייעודו הוא לעשיית מלאכה האסורה בשבת (כגון פטיש הנועד לבנייה), אך בעצם טלטולו אין עשיית מלאכה. כלי זה דינו קל יותר ממוקצה חמור (כדוגמת הנר, שהוא "מוקצה מחמת איסור"), ומותר לטלטלו "לצורך גופו", כגון לשים את הפטיש כמעצור לדלת; וכן "לצורך מקומו" כגון שמותר להזיז פטיש המונח על כיסא על מנת לשבת על הכיסא.הלכות אלו יבוארו בהרחבה לאורך סימן ש"ח.
[4]. דיני גרף של רעי יבוארו בהרחבה בסימן ש"ח סעיפים לה-לז.
[5]. כמבואר בסימן ש"י סעיף ח.
[6]. אף שאין ערך כספי לשלהבת, הנר כולו עשוי עבור השלהבת, ולא לצורך הלחם. ואם הנר מונח על מגש, אזי אם הלחם שווה יותר מהנר או מהפמוט – מותר לטלטל את המגש.
[7]. כדין מיטה של פרקים, המבוארת בסימן שי"ג סעיף ו. ושם בע"ה יתבאר שיש האוסרים משום "בונה", ויש משום "מכה בפטיש".
הלכות שבת חלק ב' רס"ז-ר"פ
סימן רס"ז – דיני התפילה בערב שבת
סימן רס"ט – קידוש בבית הכנסת בליל שבת
סימן ר"ע – לומר משנת 'במה מדליקין'
סימן רע"ב – על איזה יין מקדשים
סימן רע"ג – שיהיה הקידוש במקום סעודה
סימן רע"ד – דיני בציעת הפת בשבת
סימן רע"ה – דברים האסורים לעשות לאור הנר בשבת
סימן רע"ו – דיני נר שהדליק אינו יהודי בשבת
סימן רע"ז – שלא לגרום לכיבוי הנר
סימן רע"ח – כיבוי הנר עבור החולה