סימן רע"א – הקידוש על היין, ובו י"ז סעיפים

בהקדמה לסימן רס"ט למדנו שמצווה מהתורה לקדש את יום השבת באמירה, שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו". קדושת השבת חלה מאליה, אולם מצווה על האדם לתת באמירתו ביטוי לקדושה זו, כדי לעורר את המודעות שלו אליה. את עיקר המצווה מהתורה מקיים כל מי שהתפלל בליל שבת את תפילת העמידה, שברכתהּ האמצעית מציינת את קדושת השבת; אולם חכמינו זיכרונם לברכה חייבו לקדש על היין ובמקום סעודה, ולכן למעשה הקידוש שיוצאים בו ידי חובה הוא הקידוש על היין שאדם עושה בביתו. בקידוש זה שתי ברכות: "בורא פרי הגפן" ו"מקדש השבת". המנהג הרווח הוא שכאשר כמה אנשים מסובים יחד, אחד מהם מקדש ומוציא ידי חובה את כולם. סימן זה דן בהלכות שונות הנוגעות לקידוש ליל שבת, וכן בדיני "כוס של ברכה" וטעימתה.

סעיף א

^אכשיבא לביתו ימהר לאכול מיד (א).

^אטור מהא ד'זכרהו על היין' כו' בפסחים ק״ו ע"א, והרמב״ם שבת פרק כ״ט הי״א, והרא״ש מהא דברכות כ״ז ע"ב. 

שולחן ערוך כפשוטו

(א) ימהר לאכול מיד – כדי שלא יתעכב עם הקידוש, שהרי מצוות הקידוש עיקרה לקדש את השבת בכניסתה. המקדימים להתפלל ערבית מפלג המנחה יכולים לקדש ולאכול לפני השקיעה, ולאחר צאת הכוכבים יחזרו ויאמרו קריאת שמע[1].

סעיף ב

^בנשים חייבות בקידוש אף על פי שהוא מצות עשה שהזמן גרמא (ב) (פירוש: מצות עשה התלויה בזמן), משום דאיתקש 'זכור' ל'שמור' (ג), והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה (ד), ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם (ה).

^בברכות כ׳ ע"ב.  

שולחן ערוך כפשוטו

(ב) שהזמן גרמא – הכלל הוא שנשים אינן חייבות במצוות הקשורות לזמן, כישיבה בסוכה וכנטילת לולב; אלא שמצוות הקידוש יוצאת מכלל זה, כפי שמבאר המחבר.

(ג) דאיתקש זכור לשמור – עשרת הדיברות מובאות בתורה פעמיים: בספר שמות בפרשת יתרו, ובספר דברים בפרשת ואתחנן. המקורות דומים מאוד זה לזה ויש בהם שינויים קטנים בלבד, ועיקר ההבדלים הם במצוות השבת. בפרשת יתרו הדיבר נפתח במילים "זכור את יום השבת לקדשו", ומכאן נלמדה מצוות הקידוש. בפרשת ואתחנן המילים הפותחות הן "שמור את יום השבת לקדשו", ופירוש המילה הוא שאסור לעשות מלאכות בשבת. חז"ל מקישים מהמילה "זכור" למילה "שמור", ולומדים מאיסורי המלאכה על מצוות הקידוש[2]. נשים אסורות לעשות מלאכה בשבת משום שזו מצות לא תעשה, ובמצוות לא תעשה נשים מוזהרות גם כשהן תלויות בזמן. ומההיקש למדנו שהמחויב באיסורי המלאכה מחויב גם במצוות הקידוש.

(ד) איתנהו בזכירה – תרגום: ונשים אלו, הואיל וישנן בשמירה [=איסורי המלאכה], ישנן בזכירה [=קידוש].

(ה) כמותם – אדם יכול להוציא את חברו ידי חובת מצווה אם הוא חייב בה כמותו. לכן מחיוב נשים בקידוש למדנו גם שיכולות להוציא את הגברים ידי חובתם[3].

המקדש לאחרים צריך לכוון גם להוציא את השומעים, והם צריכים לכוון לצאת. רבים אינם מקפידים על כך, ויש לדונם לכף זכות, שהלא בעצם המעמד שאחד אומר את הקידוש בקול וכולם מקשיבים ניכר שכוונתם לצאת ידי חובת המצווה.

סעיף ג

^גאם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש, ולהכין צרכי סעודה לכבוד הלילה ולכבוד היום (ו) ולקידוש היום (ז) – מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה (ח) ממה שיכין צרכי הסעודה או ממה שיקנה יין לצורך היום. והא דתניא: 'כבוד יום קודם לכבוד לילה' (ט), היינו דוקא בשאר צרכי סעודה (י), אבל אם אין לו אלא כוס אחד לקידוש – כבוד לילה קודם לכבוד יום (יא).

^גפסחים ק"ה ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(ו) ולכבוד היום – המאכלים לסעודות הם חלק ממצוות עונג שבת, שהיא מדרבנן.

(ז) ולקידוש היום – שחיובו מדרבנן (כפי שיתבאר בע"ה בסימן רפ"ט).

(ח) לקידוש הלילה – כיוון שעצם חיובו הוא מן התורה[4].

(ט) קודם לכבוד לילה – ברייתא במסכת פסחים, שאפשר להבין ממנה בטעות שאם יש לו כוס אחת – יעדיף קידוש של יום. לכן מבאר המחבר את כוונתה.

(י) בשאר צרכי סעודה – שמי שאין ידו משגת שתי סעודות מכובדות ישקיע יותר בסעודת היום, שתיקנו חכמים שעיקר מצוות עונג שבת היא ביום.

(יא) קודם לכבוד יום – שכאמור, בקידוש בכניסת השבת מקיימים מצווה מהתורה, ואילו קידוש היום הוא מדרבנן.

סעיף ד

^דאסור לטעום כלום קודם שיקדש (יב), ^האפילו מים (יג). ואפילו אם התחיל מבעוד יום ^וצריך להפסיק (יד), שפורס מפה ומקדש (טו). ^זואם היו שותים יין תחלה, אינו אומר אלא קידוש בלבד בלא ברכת היין (טז), ^חואחר כך מברך ברכת 'המוציא' (יז). ^טואם אין לו יין ומקדש על הפת (יח), אינו מברך 'המוציא' (יט). ^יויש אומרים שאף כשמקדש על היין אינו מברך 'המוציא' (כ).

^דפסחים ק״ו ע"ב.  

^הטור ורשב״א בתשובה והגהות בשם רבינו מאיר.

^ופסחים ק׳ ע"א וכרב יהודה אמר שמואל.  

^זטור בשם הירושלמי, וכן פסק הרי״ץ גאות. 

^חהרי״ף והרא״ש.

^טטור לדברי הרא״ש.

^יטור בשם יש אומרים.

שולחן ערוך כפשוטו

(יב) קודם שיקדש – המצווה היא לקדש מיד בכניסת השבת, ולכן אין לאכול ולשתות לפני הקידוש.

(יג) אפילו מים – לפני הבדלה מים מותרים (ריש סימן רצ"ט), ולכן מדגיש כאן המחבר שלפני קידוש אסור לשתות אפילו מים.

(יד) צריך להפסיק – לכתחילה ראינו שאין לסעוד סמוך לשבת; אולם אם הוא בכל זאת יושב בסעודה, עליו להפסיק אותה בכניסת השבת ולקדש[5].

(טו) שפורס מפה ומקדש – כלומר: המתחיל סעודתו לפני חשיכה (ולפני שקיבל עליו את השבת), עם חשיכה עליו להפסיק את הסעודה, לפרוס מפה כדי להסתיר את החלות והמאכלים המצויים כבר על השולחן, ואז יוכל לקדש ולהמשיך בסעודתו.

(טז) בלא ברכת היין – כיוון שכבר בירך "בורא פרי הגפן" על היין ששתה.

(יז) ברכת המוציא – בכניסת השבת אסור לאכול עד שיקדש, והקידוש המתיר את האכילה הופך את הסעודה שלאחריו לסעודה חדשה, ועל כן לדעה זו צריך לחזור ולברך "המוציא". מה שאין כן בברכת היין, שנאמרת לפני ברכת הקידוש, והיות שעדיין לא הפסיק סעודתו על ידי אמירת הקידוש לא יברך על היין שנית. 

(יח) ומקדש על הפת – מי שאין לו יין יכול לקדש על הלחם, כמבואר בסימן רע"ב סעיף ט. ונוסח הקידוש זהה, אלא שמברך "המוציא" במקום ברכת היין.

(יט) אינו מברך המוציא – כפי שלא יברך "הגפן" במקרה שכבר שתה מהיין וכעת בא לקדש עליו, כך המקדש על הפת וכבר בירך על הלחם בתחילת הסעודה, לא יברך פעם נוספת ברכת המוציא לפני שעשה מעשה להפסיק את סעודתו.

(כ) אינו מברך המוציא – כיוון שסוף סוף זו אותה סעודה. וכאמור, דינים אלו אינם שכיחים, שהלא אין להתחיל בסעודה לפני כניסת השבת.

סעיף ה

^כשנים שהיו שותים (כא), ואמרו 'בואו ונקדש קידוש היום' (כב) – נאסר עליהם לשתות עד שיקדשו (כג); ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיקדשו, אף על פי שאינם רשאים (כד), צריכים לחזור ולברך תחלה 'בורא פרי הגפן', ואחר כך ישתו (כה). הגה: אדם ששכח לקדש עד לאחר שברך ברכת 'המוציא' ונזכר קודם שאכל, יקדש על הפת (כו) ואחר כך יאכל (כז). אבל בהבדלה יאכל תחלה (כח), דהרי אין מבדילין על הפת (כט) (הגהות אלפסי על מרדכי ברכות רמז קמ"ג).

^כרמב״ם פרק ד׳ מהל׳ ברכות ה״ח. 

שולחן ערוך כפשוטו

(כא) שנים שהיו שותים – כלומר שישבו ביום שישי אחר הצהריים ושתו יין, ונכנסו כך אל תוך השבת. כפי שכתבנו בסעיף הקודם, גם סעיף זה אינו למעשה, שהלא בשעה זו יש להתכונן לשבת, ולא לשבת ולשתות.

(כב) קידוש היום – ואמרו זאת לאחר השקיעה, בבין השמשות.

(כג) עד שיקדשו – כיוון שבאמירה זו הסיחו דעתם מישיבתם לשתות, ולכן סיימו בכך את הסעודה. אם ירצו לשוב ולשתות, יהיה עליהם לחזור ולברך ברכה ראשונה; אולם הם אינם יכולים לעשות זאת, כיוון שכבר ספק שבת, ואין להתחיל ולשתות קודם שיקדשו.

(כד) שאינם רשאים – כיוון שאסור לשתות לפני הקידוש[6].

(כה) ואחר כך ישתו – האיסור לשתות ללא ברכה חמור יותר מהאיסור לשתות לפני קידוש; ומכך שדנים כיצד עליהם לנהוג אם ישתו, אף על פי שאסור להם לשתות, למדנו שגם במקום איסור, על חכמי ההלכה לעסוק בשאלה כיצד לצמצם את האיסורים, ולייעץ גם לאותם שאינם עושים כדין.

(כו) יקדש על הפת – כפי שבארנו בס"ק י"ח.

(כז) ואחר כך יאכל – אף שלכתחילה עדיף לקדש על היין, כאן אם יקדש על היין יפסיק בין ברכת "המוציא" לאכילה, ותהיה ברכתו לבטלה, לכן יקדש על הלחם.

(כח) יאכל תחילה – כלומר: אם במוצאי שבת בירך "המוציא", ולפני שאכל נזכר שלא הבדיל – יאכל קצת ואז יבדיל. ואף שאסור לאכול עד שיבדיל, עדיף לאכול מעט לפני הבדלה מאשר שברכתו תהיה לבטלה.

(כט) על הפת – כמבואר בסימן רצ"ט סעיף ב.

סעיף ו

^לאם גמר סעודתו וקידש היום קודם שברך ברכת המזון (ל), מברך ברכת המזון על כוס ראשון (לא) ואחר כך אומר קידוש היום על כוס שני (לב); ^מוצריך להזכיר של שבת בברכת המזון (לג), אף על פי שמברך קודם קידוש (לד). הגה:  ויש אומרים דאינו מזכיר של שבת, דאזלינן בתר תחלת הסעודה, וכן עיקר כמו שנתבאר לעיל סוף סימן קפ"ח (לה) (אורחות חיים בשם תוספות). ויש מחלוקת אם יטעום מכוס של ברכת המזון קודם שיקדש (לו), גם אם צריך לאכול מעט אחר הקידוש כדי שיהא הקידוש במקום סעודה (לז). ^נויש אומרים דאף בגמר סעודתו אינו מברך ברכת המזון תחלה, אלא פורס מפה ומקדש, ומברך 'המוציא' ואוכל מעט (לח), ואחר כך מברך ברכת המזון (לט). הגה: והכי נהוג, להוציא את נפשיה מפלוגתת סברא ראשונה (מ).

^לטור בשם הרי״ף מהא דפסחים ק״ב ע"א, וכן כתב הרמב״ם בפרק כ״ט מהל׳ שבת הי״ג.

^מהרא״ש שם.

^נטור בשם יש אומרים, והרא״ש שם.

שולחן ערוך כפשוטו

(ל) ברכת המזון – מדובר כאן באדם היושב לסעודה בערב שבת אחר הצהריים, וסיים סעודתו לאחר שנכנסה השבת. כעת מוטל עליו הן לברך ברכת המזון והן לקדש. וכיוון שמנהגם היה לברך על הכוס[7], הרי שמוטלות עליו שתי מצוות הנאמרות על הכוס. גם סעיף זה כמעט ואינו נוהג למעשה, שהלא אסור לכתחילה לשבת לסעודה סמוך לכניסת השבת.

(לא) על כוס ראשון – כלומר שמברך את ברכת המזון על כוס יין. ובדברי הרמ"א בהמשך נראה מחלוקת אם גם מברך "בורא פרי הגפן".

(לב) על כוס שני – היינו שממלא כוס נוספת ביין, ומקדש עליה. הצורך בשתי כוסות הוא מפני שאין לעשות שתי מצוות על כוס אחת ("שאין עושין מצוות חבילות חבילות"). בסוף הסעיף מובאת דעה נוספת, החולקת על כל זה.

(לג) של שבת בברכת המזון – כלומר לומר "רצה והחליצנו".

(לד) קודם קידוש – שאף על פי שאכל לפני כניסת השבת, כיוון שמברך לאחר כניסתה, עליו לומר "רצה".

(לה) סוף סימן קפ"ח – שם מוסכם שאדם שהתחיל סעודתו בשבת ומברך במוצאי שבת, מזכיר "רצה"; וסובר הרמ"א שכך הדין גם להיפך, שכשאכל סעודתו בחול אינו מזכיר, כיוון שהולכים אחר תחילת הסעודה. המחבר חולק, ולדעתו אין הולכים אחר תחילת הסעודה, אלא המברך לאחר צאת השבת אומר "רצה" כיוון שנחשב כמאריך את השבת, וכביכול אכל ובירך בשבת. גם לרמ"א אם המשיך לאכול אחרי כניסת השבת, מזכיר "רצה".

(לו) קודם שיקדש – ראינו בדברי המחבר שתחילה יברך ברכת המזון על כוס אחת, ואחר יקדש על כוס שנייה. כיוון שאין זה מסתבר לברך "הגפן" פעמיים ברצף, נחלקו ראשונים כיצד ליישם הלכה זו, ויש בדבר שתי דעות עיקריות:
א. יברך "בורא פרי הגפן" בתום ברכת המזון, ישתה מהיין, ואז יקדש על כוס שנייה ללא ברכת "הגפן", וישתה מכוס הקידוש.  ב. יברך ברכת המזון על הכוס בלי ברכת "הגפן" ובלי לשתות מהכוס, אחר יקדש על כוס שנייה כולל ברכת "הגפן", ואז ישתה משתי הכוסות[8]. הלכה למעשה קשה להכריע במחלוקת זו, אולם כאמור, דין זה כמעט ואינו נוהג למעשה.

(לז) במקום סעודה – כלומר: ישנה גם מחלוקת אם עליו לשוב וליטול ידיו ולאכול לאחר הקידוש, או שמא קידוש נחשב במקום סעודה גם כאשר מקדש בתום הסעודה.

(לח) ואוכל מעט – לדעה זו מה שאכלו לפני הקידוש אינו עולה כסעודת שבת, והקידוש אינו נחשב "קידוש במקום סעודה" אלא אם כן יאכל אחריו. לכן גם אם מקדש בסוף הסעודה, צריך בזמן הקידוש לפרוס מפה על האוכל, ולאחר הקידוש לברך "המוציא", כפי שעושה המקדש באמצע הסעודה, שדינו התבאר בסעיף ד'[9].

(לט) מברך ברכת המזון – ומכוון לברך הן על מה שאכל לפני הקידוש, והן על מה שאכל אחריו.

(מ) סברא ראשונה – תרגום: וכך נהוג, להוציא את עצמו מהמחלוקת בדבר הדעה הראשונה. כלומר: לדעה הראשונה אינו חייב לאכול לאחר הקידוש, ומה שאכל לפני הקידוש מספיק כדי להחשיבו כמקדש במקום הסעודה; אולם לדעה השנייה אם לא יאכל לא ייצא ידי חובת קידוש, ולכן עדיף לאכול לאחר הקידוש, וכך ייצא ידי כל הדעות. וכאמור, למעשה אין להתחיל סעודה לפני כניסת השבת.

סעיף ז

אף על פי שאסור לו לטעום קודם קידוש, ^סאם טעם – מקדש (מא).

^ספסחים ק״ז ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(מא) מקדש – והאכילה שאכל באיסור אינה פוטרת אותו מהחיוב לקדש[10].

סעיף ח

^עאם לא קידש בלילה, בין בשוגג בין במזיד, יש לו תשלומין למחר כל היום (מב). הגה: ואומר כל הקידוש של לילה (ב"י) מלבד 'ויכלו' (מג) (אורח חיים בשם תוספות).

^עפסחים ק"ז ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(מב) כל היום – אף על פי שלכתחילה יש לקדש בכניסת השבת, מן התורה אין למצווה זו זמן מסוים, וכל עוד חלה קדושת השבת יש לקדש על היין. לכן מי שלא קידש בלילה, יאמר ביום על הכוס את ברכת "מקדש השבת", כנוסחתה בקידוש הלילה.

(מג) מלבד 'ויכולו' – היינו שמברך מיד את ברכת "בורא פרי הגפן", ולאחר מכן מברך "מקדש השבת". ואינו אומר "ויכולו", משום שפסוקים אלו מתארים את גמר מלאכת שמים וארץ, וזו הייתה עם סיום היום השישי לבריאה. ודבר זה מוסכם על המחבר.

סעיף ט

^פצריך שתהיה מפה על השולחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו (מד).

^פפסחים ק' ע"ב בתוספות, וכ״כ ספר התרומה והטור.

שולחן ערוך כפשוטו

(מד) פרוסה על גביו – כתבו הגאונים שמנהג זה הוא זכר למן, שהיה טל מתחתיו וטל מעליו. למפה שעל הפת יש בירושלמי טעם נוסף, שהלא ראינו בהלכות ברכות שיש להקדים את ברכת "המוציא" לברכת הגפן (כיוון שבפסוקי שבח הארץ "חיטה ושעורה" קודמים לגפן); ומכסים את החלה, כדי שלא נצטרך לברך עליה במקום על היין[11].

סעיף י

^צמקדש על כוס מלא יין (מה), שלא יהיה פגום (מו), ^קוטעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון (מז). ואומר 'ויכלו' ^רמעומד (מח), ואחר כך אומר 'בורא פרי הגפן', ואחר כך קידוש (מט). הגה: ויכול לעמוד בשעת הקידוש (ב"י), ויותר טוב לישב (נ), ונוהגים לישב אף בשעה שאומר 'ויכלו' (כל בו), רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם, כי מתחילין 'יום הששי ויכלו השמים' ונרמז השם בראשי תיבות (נא) (ד"מ) וכשמתחיל יתן עיניו בנרות (מהרי"ל בשם שכל טוב), ובשעת הקידוש בכוס [כמו בכוס] של ברכה, וכן נראה לי (ועיין לעיל סימן קפ"ג סעיף ד').

^צהרי״ף מהא דפסחים ק״ו ע"א, וכ״כ הרמב״ם בפכ״ט הט״ז, ותוספות בברכות נ״ב ע"א.

^קרמב״ם שם ה״ז.

^רב״י לדעת הרמב״ם סוכה פ"ו הי"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(מה) כוס יין מלא – אמרו חכמים (ברכות נא ע"א): "כל המברך על כוס מלא – נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר: 'ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה'". כלומר: המוציא כספו ביד רחבה על מצווה זו, יזכה לברכה רחבה, מידה כנגד מידה[12].

(מו) שלא יהיה פגום – כלומר שלא שתו ממנה. שהרי מכבודה של כוס של ברכה שלא ישתמשו בה בשאריות משתייה קודמת.

(מז) של ברכת המזון – כפי שהתבאר בסימנים קפ"ב-קפ"ג.

(מח) מעומד – כיוון שאמירת "ויכולו" היא מעין עדות על כך שה' ברא שמים וארץ, ועדות ניתנת בעמידה.

(מט) ואחר כך קידוש – מהמחבר משמע שעומדים לאמירת "ויכולו", ואת המשך הקידוש אומרים בישיבה. טעם הדבר, שישיבה היא סוג של קביעות, והיות שאין קידוש אלא במקום סעודה, מן הראוי לשבת כדי לציין את קביעות הסעודה. אולם למעשה המנהג הנפוץ גם אצל הספרדים הוא לעמוד בעת הקידוש, כמו בברכות המצוות הנאמרות בעמידה וביראה.

(נ) לישב – כדברי המחבר.

(נא) בראשי התיבות – כלומר שראשי התיבות של המילים "יום הששי ויכולו השמים" הוא שם הוויה. המנהג הנפוץ הוא לעמוד בכל הקידוש, וכל אחד ינהג כמנהגו.

סעיף יא

(נב) ^שאם אין לו אלא כוס אחד (נג) – מקדש בו בלילה ואינו טועם ממנו (נד), שלא יפגימנו (נה), ^תאלא שופך ממנו לכוס אחר וטועם יין של קידוש מהכוס השני, ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס ראשון (נו); ואם לא היה בו אלא רביעית בצמצום ונחסר ממנו בלילה (נז) – מוזגו למחר להשלימו לרביעית (נח). אוהיינו דוקא כשיש לו כוס אחר להבדלה, שאם לא כן מוטב שיניחנה להבדלה, שאי אפשר בפת, משיקדש עליו ולא יהא לו יין להבדלה (נט). ואם יש לו שני כוסות מצומצמים אחר מזיגה – יקדש בלילה באחד ויבדיל על השני, ולא יקדש ביום (ס), דקידוש דלילה עדיף.

^שר' ירוחם בחלק א׳ ני״ב.  

^תשם, ורא״ש בפ״ח דברכות ס"ב בשם הירושלמי.  

^אב״י לדעת הטור בסי׳ רצ״ו.

שולחן ערוך כפשוטו

(נב) הקדמה לסעיף – סעיף זה עוסק במי שאין לו מספיק יין לשבת. בשבת יש צורך בשלוש כוסות לפחות: לקידוש הערב, לקידוש הבוקר ולהבדלה. וכפי שכבר ראינו, מי שאין לו יין יכול לקדש על הלחם, אבל אין להבדיל על הלחם.

(נג) כוס אחד – ורוצה לקדש עליה גם בערב וגם בבוקר.

(נד) ואינו טועם ממנו – שמקדש על כוס מלאה כרגיל, אך לא יטעם ממנה לאחר הברכה, אלא ישפוך ממנה מעט לכוס אחרת, כפי שהמחבר מפרש והולך.

(נה) שלא יפגמנו – היות שאם ישתה מהכוס, היין שיישאר ייחשב "פגום", ולא יוכל לקדש עליו למחרת.

(נו) בכוס ראשון – וכך יכול לקדש פעמיים על אותה הכוס.

(נז) בלילה – תחילה דיבר המחבר על מי שאין לו מספיק יין למלא שתי כוסות, אבל יש לו יותר מרביעית יין (86 סמ"ק), שהוא המינימום לכוס של קידוש. כעת עוסק המחבר במי שיש לו בדיוק רביעית, ולכן אם ימזוג בלילה מגביע הקידוש לכוס אחרת – לא יהיה לו שיעור רביעית לקידוש היום.

(נח) להשלימו לרביעית – כלומר שמוסיף מעט מים לכוס.

(נט) יין להבדלה – מי שיש לו כוס אחת יניחנה להבדלה, ויקדש בלילה על הלחם וביום על השיכר[13].

(ס) ולא יקדש ביום – על היין. אלא אם יש לו שיכר יקדש עליו, ואם לאו –  יקדש ביום על הלחם.

סעיף יב

^באחר שקידש על הכוס, נוטל ידיו ומברך 'על נטילת ידים'. ואם נטל ידיו קודם קידוש – גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה (סא), לא יקדש על היין אלא על הפת (סב). הגה: ויש אומרים דלכתחלה יש ליטול ידיו קודם הקידוש, ולקדש על היין (סג) (הרא"ש ומרדכי פרק ערבי פסחים (וטור) *[ורשב"א] והגה"מ פכ"ט), וכן המנהג פשוט במדינות אלו (סד), ואין לשנות רק בליל פסח (סה), כמו שיתבאר סי' תע"ג. *ורשב"א – כצ"ל, דהטור אינו מסכים בזה לדעת אביו.  

^בטור בשם רב עמרם, והר״ן בפירוש דברי הרי״ף מהא דפסחים ק״ו ע"ב, והרמב״ם בפרק כ״ט ה"ז. 

שולחן ערוך כפשוטו

(סא) חביבא ליה – תרגום: גילה דעתו שהלחם חביב לו. כלומר שאם נטל ידיו כשעוד חייב בקידוש, מראה בכך שרצונו לקדש על הפת.

(סב) על הפת – כפי שהתבאר למעלה בס"ק י"ח.

(סג) ולקדש על היין – שכיוון שאין קידוש אלא במקום סעודה, לשיטה זו עדיף לקדש אחר נטילת הידיים, כדי שמיד אחר הקידוש יברך על הפת, וכך יחבר את הקידוש לסעודה. מהקפדה זו למדנו שגם לדעת המחבר אין להפסיק בין הקידוש לארוחה, ויש ליטול ידיים מיד לאחר הקידוש.

(סד) במדינות אלו – אולם בארץ ישראל מנהג רוב האשכנזים כדברי המחבר, לקדש תחילה ואחר כך ליטול ידיים.

(סה) בליל פסח – בליל הסדר מקדשים לפני אמירת ההגדה, ואוכלים את המצה רק לאחריה; לכן מודים כולם שבמקרה זה אין צורך לסמוך את הקידוש לסעודה.

סעיף יג

^גצריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו (סו), ^דדהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו, והוא רובו של רביעית (סז).

^גפסחים ק״ז ע"א.  

^דתוספות והרא״ש מהא דיומא פ׳ ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(סו) כמלא לוגמיו – חכמים תיקנו לשתות בקידוש כמות משמעותית שיש בה הנאה, וכששותה פחות ממלוא לוגמיו אין זה נחשב כהנאה אלא כטעימה. מכאן למדנו על החיבור שראו חכמים בשבת בין קדושה להנאה.

(סז) רובו של רביעית – השיעור המקובל לרביעית הוא 86 סמ"ק, ולכן רוב רביעית שיעורו מעל 43 סמ"ק.

סעיף יד

^האם לא טעם המקדש, וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו – יצא (סח); ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו (סט), ומכל מקום מצוה מן המובחר שיטעמו כולם (ע). ^וויש אומרים דכיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו – יצאו, דשתיית כולם מצטרפת לכשיעור (עא). ^זוהגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש – לא יצא (עב), וראוי לחוש לדבריהם (עג); ודוקא בקידוש, אבל בשאר דברים הטעונים כוס מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר (עד).

^ההרא״ש בפסחים פ"י סי"ח.  

^וריטב״א בעירובין ע"ט ע"ב בשם התוספות.

^זטור בשמם.

שולחן ערוך כפשוטו

(סח) יצא – לכתחילה יותר נכון שהמקדש עצמו ישתה. אמנם אם מסיבה כלשהי מעדיף המקדש שלא לשתות, אפשר שישתה אחד מהמסובים, שהלא הוא יוצא ידי חובתו בקידוש זה, ונחשב כאילו הוא עצמו בירך.

(סט) למלוא לוגמיו – כיוון שצריך שאחד מהנוכחים ייהנה בשתיית היין.

(ע) שיטעמו כולם – למעשה עדיף שכל אחד ישתה מלא לוגמיו; ואם אין זה מתאפשר, שתיית כולם מצטרפת לשיעור.

(עא) מצטרפת לכשיעור – לדעה זו המברך והשומעים נחשבים כגוף אחד, ואם שתו ביחד שיעור של רוב רביעית – יצאו ידי חובה.

(עב) לא יצא – לדעת הגאונים המקדש צריך לקיים בעצמו את המצווה כתיקונה כדי שיוכל להוציא את האחרים ידי חובה.

(עג) לחוש לדבריהם – לכן לכתחילה עדיף שאדם שאינו יכול לשתות יבקש מאחֵר שיכול לשתות שיקדש הוא. ואם אין הדבר מתאפשר, אפשר לסמוך על שיטות המקלים.

(עד) בטעימת אחר – כגון בברכות האירוסין או ההבדלה, משום שאלו מצוות שתיקנו חכמים לאמרם על היין משום חשיבותן; אולם בקידוש, היין הוא חלק ממהות הדין ועיקרו, ולכן הוא חמור יותר.

סעיף טו

^חקידש, וקודם שיטעום הפסיק בדיבור – חוזר ומברך 'בורא פרי הגפן', ואין צריך לחזור ולקדש. ^טוהוא הדין אם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו, יביא כוס אחר ומברך עליו 'בורא פרי הגפן', ואינו צריך לחזור ולקדש (עה).

^חטור בשם הגאונים.  

^טדברי עצמו לפי טעמו בבית יוסף.

שולחן ערוך כפשוטו

(עה) לחזור ולקדש – כיוון שבמקרים אלו הקידוש נאמר כהלכתו על כוס יין, ורק מפני ההפסק או משום שנשפך היין עליו לברך שוב "הגפן", ולכן את ברכת הקידוש לא יברך שנית.

סעיף טז

^ילא יטעמו המסובין קודם שיטעום המקדש אם הם זקוקים לכוסו ושפך ממנו לכוסות שבידם ריקנים או פגומים (עו); אבל אם היו להם כוסות יין שאינם פגומים – רשאים לשתות קודם שישתה המקדש (עז).

^יתוספות והרא״ש שם בפסחים, ובפרק ד׳ דברכות, ובשם הירושלמי.

שולחן ערוך כפשוטו

(עו) ריקנים או פגומים – בסעיף זה שני מצבים. הראשון הוא שהמסובים צריכים לכוס המקדש, כלומר שאין להם יין, או שיש לפניהם כוס פגומה (כפי שהתבאר בס"ק י"ח), והמקדש מוזג להם לפני שהוא שותה כדי לתקן את כוסם. המצב השני הוא שלכל סועד יש כוס יין משלו בזמן הקידוש. במקרה הראשון אין לשתות לפני המקדש, והסיבה היא משום דרך ארץ, שאדם לא יקדים וישתה לפני מי שמזג לו את כוס.

(עז) המקדש – שמפני שאין זקוקים לכוסו אין חוסר כבוד בכך שישתו לפניו.

סעיף יז

^כאין צריך לשפוך מכוס המקדש לכוסות יין שלפני המסובין, אלא אם כן היו פגומים, שאז צריך לשפוך לכל כוס וכוס*, כדי שישתו כולם מכוס שאינו פגום (עח).

^כתוספות ורא"ש שם.

*קודם שישתה המברך, ואז לא ישתה קודם שישתה המברך. בית יוסף בשם הרא״ש, ותוספות בברכות מ"ז ע"א.

שולחן ערוך כפשוטו

(עח) מכוס שאינו פגום – למדנו שטוב שכל המסובים ישתו לאחר הקידוש; ומשמיענו המחבר שאין צורך שישתו מהיין שבכוס המקדש, אלא אם יש להם יין בכוסם בזמן הקידוש הרי זה כאילו הם בעצמם קידשו, ויכולים לשתות מהכוס שלפניהם. אולם אם הכוס שלהם פגומה יש לתקן פגימתה, ולכן ימזוג המברך לכוסם קודם שישתו.

[1]. ראה דברינו בסימן רס"ז הערה 3.

[2]. את השינוי בלשון דורשים חז"ל: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו" (מכילתא דר' ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחדש פרשה ז; ראש השנה כז ע"א; ועוד). ונראה שמכך למדו שאפשר להקיש מילים אלו.

[3]. כתבו האחרונים  שאת עיקר חובת הקידוש מהתורה מקיימים בברכה האמצעית של תפילה העמידה בליל שבת. לכן אם הבעל התפלל ערבית והאישה לא, לכאורה הוא חייב רק מדרבנן והיא חייבת מהתורה, ויש אפוא מקום לדון כיצד הוא יכול להוציא בקידוש על היין את אשתו. ונראה שמי ששייך במצווה מהתורה – יכול להוציא, אפילו אם עכשיו אינו מחויב כלל (כגון שכבר קידש על היין). ונוסיף שמאחר שחכמים תיקנו שהקידוש יהיה בסעודה, נראה שגם המתפלל יוצא ידי חובת מצוות הקידוש דווקא בקידוש על היין, כפי שתיקנו חכמים, ולא מסתבר לומר שבתפילה יוצא ידי חובתו מהתורה, ועל היין יוצא במצווה נוספת מדרבנן. ומעין ראיה לדבר, שלא משמע בשום מקום בדברי המחבר שהקידוש על היין הוא מדרבנן. ומאז תקנת חכמים לקדש בסעודה, יוצא בתפילה רק מי שאין לו יין.

[4]. אף על פי שכאמור למעלה, מהתורה אפשר לקדש את היום באמירה בלבד, והתקנה לאמרו על היין ובסעודה היא מדברי חכמים. ובכל זאת, באמירתו על היין אנו מקיימים גם את המצווה מהתורה (וראה דברינו בסוף ההערה הקודמת).

[5]. אולם אפשר שבמצבים מסוימים אפשרות זו היא לכתחילה, כגון בסעודת פורים שחל בערב שבת.

[6]. מקור הלכה זו הוא ברמב"ם, הלכות ברכות פרק ד' הלכה ח. יש שהסבירו שכוונתו למקרה שהשותים אמרו "בואו ונקדש מבעוד יום". אולם קשה על פירוש זה, כיצד די באמירה זו לקבל את השבת (ומטעם זה דחה הראב"ד את דבריו). ואנו ביארנו לפי דברי מרן המחבר ב"כסף משנה", שמדובר בבין השמשות, ובאמירת "בואו נקדש" יש  היסח הדעת לצורך ברכות הנהנין (וזהו הקשר דברי הרמב"ם שם), ולכן אסור להם להמשיך לשתות קודם שיקדשו. המגן אברהם והמשנה ברורה הסבירו אחרת, אולם הלכנו כאן בעקבותיו של הכסף משנה, וה' יצילני משגיאות.

[7]. בסימן קפ"ב סעיף א' למדנו שזו מצווה מן המובחר, ומעיקר הדין הלכה כדעה השלישית שם, שאין בכך חיוב.

[8]. ראה מג"א ס"ק ט"ז.

[9]. שם מובאת גם דעת "יש אומרים" שאין לשוב ולברך "המוציא". אולם שם הקידוש הוא באמצע הסעודה, ויש מקום לומר שהקידוש אינו מפסיק את הסעודה; אך כאן, כשהקידוש הוא בסופה, יש יותר מקום לומר שמפסיק. המשנה ברורה מחלק בין המקרים, שכאן מדובר במקרה שגם נטל ידיו; ולא פירשתי כך כי אין רמז לחילוק זה בדברי המחבר, וה' יצילני משגיאות.

[10]. המחבר כתב זאת להשמיענו שאין הלכה כדעת הראשונים הסוברים שהאוכל אינו יכול לקדש יותר (ראה ב"ח אות ח'). וטעמם משום שיש לקדש את השבת בכניסתה, ואם אכל בינתיים, הרי כבר עבר עת כניסתה.

[11]. יש אומרים שמטעם זה צריך לכסות גם מאכלים שברכתם "מזונות", שהלא גם ברכה זו קודמת לברכת היין. ולעניות דעתי אין בכך צורך, כי הסיבה שמברכים תחילה על היין היא מפני הקידוש, אולם אין בכך להסביר מדוע אין מקדשים על הפת. וכיוון שאי אפשר לקדש על מאכלים שברכתם "מזונות", וכל זמן שלא קידש אינו יכול לאכול מאותם המזונות, אין חשש לקדש על היין כשהמזונות גלויים.

[12]. דין זה מובא בגמרא לגבי זימון על הכוס, והרמ"א הביאו שם (קפ"ג, ג). ולפלא שהמחבר לא הזכיר דין זה בהלכות ברכת המזון, אלא הביאו רק כאן בהלכות הקידוש. ואפשר שגם כאן אין כוונתו לומר שהכוס צריכה להיות מלאה וגם שלא תהיה פגומה, אלא פירושו: "מלא, כלומר שלא יהיה פגום", ודין זה מובא בהלכות ברכת המזון (קפ"ב, ג). אלא שאין זה פשט הגמרא בפסחים שהבאנו. וכך מפורש בדברי הראבי"ה ח"ב פסחים תקי"ד.

[13]. כמבואר בסימן רע"ב סעיף ט.