סימן רס"ח – תפילת ליל שבת, ובו י"ג סעיפים

בתפילת העמידה ישנן תמיד שלוש ברכות בתחילתה ושלוש בסופה, שעיקר עניינן הלל לה'. בימות החול ישנן בנוסף שלוש עשרה ברכות אמצעיות, שבהן אנו מבקשים את צרכינו, ואילו בשבתות ובימים טובים יש ברכה אמצעית אחת, הקרויה "קדושת היום". חתימת הברכה בשבת היא "מקדש השבת", וסיומה קבוע, אולם גוף הברכה שונה בארבע תפילות השבת. בליל שבת מודגש שהשבת מזכירה לנו שה' ברא את העולם, בשחרית השבת מתוארת כברית בין ה' לעמו, ובמנחה היא חוזה את השבת שלעתיד, כשכל ישראל יכיר במלכותו יתברך. במוסף מזכירים את הקורבנות הנוספים בשבת, ומתפללים בה על חידוש עבודת בית המקדש.

סימן זה דן בהלכות תפילת ערבית של שבת, ובמי שטעה בה.

סעיף א

^אאומר 'ויכֻלו' בתפלת ערבית (א).

^אשבת קי״ט ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) בתפילת ערבית – הכוונה לשלושת הפסוקים בבריאת העולם בפרשת בראשית, הפותחים במילים "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ". וכדברי הגמרא: "כל המתפלל בערב שבת ואומר "ויכלו", מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית"; על ידי כך שאנו מכירים בבריאת העולם אנו שותפים בתכלית הבריאה, והיא שהברואים יכירו את בוראם.

סעיף ב

^באם טעה והתחיל תפלת החול – גומר אותה ברכה שנזכר בה שטעה, ומתחיל של שבת (ב); לא שנא נזכר בברכת 'אתה חונן', ^גלא שנא נזכר בברכה אחת משאר הברכות (ג), בין בערבית, בין בשחרית, מוסף (ד) ומנחה. ^דויש אומרים דבמוסף פוסק אפילו באמצע ברכה (ה).

^בברכות כ״א ע"ב. 

^גהרא״ש ורבינו יונה שם. 

^דרבינו יונה ורמב״ם בפרק י׳ מהל׳ תפלה ה״ז, וסמ״ג בסי׳ י״ט.

שולחן ערוך כפשוטו

(ב) ומתחיל של שבת – כפי שראינו בהקדמה לסימן הקודם, שבת הוא יום שבו האדם מתעלה מעל דאגות היומיום, ולכן אין אומרים בשבת את בקשות הצרכים שבברכות האמצעיות. אולם הבקשות מנוסחות בלשון רבים, ואין איסור בשבת להתפלל על צרכי עם ישראל, ולכן מי שטעה יסיים את הברכה שהתחיל, ורק אז יתחיל את תפילת השבת.

(ג) משאר הברכות – המחבר מציין זאת היות שיש דעה בראשונים שדין זה נאמר רק אם נזכר בברכת "אתה חונן", אבל אם נזכר בהמשך, פוסק באמצע הברכה. ונראה שסברתם היא שמותר להמשיך בברכת "אתה חונן" משום שהבקשה על הדעת היא צורך רוחני, אבל צרכים אחרים אין לבקש בשבת. אולם אין הלכה כדעה זו.

(ד) מוסף – לדעה זו תפילת מוסף אינה שונה עקרונית משאר תפילות השבת. בשבת יש להתפלל תפילה נוספת, מפני שנוסף בה קרבן ציבור; וכמו בשאר תפילות השבת, תיקנו גם בתפילה זו שבע ברכות בלבד. ודין תפילת המוסף כשאר תפילות השבת.

(ה) אפילו באמצע ברכה – לדעה זו תפילת מוסף שונה משאר תפילות השבת, כיוון שאין תפילת מוסף ביום חול, ובתפילה זו הברכות האמצעיות אינן שייכות כלל, ואם התחיל לאמרן בטעות יפסיק מיד. להלכה הן הפוסקים האשכנזים והן הספרדים חוששים לדעה זו, ומורים למעשה להפסיק היכן שנזכר, אפילו באמצע ברכה, ולהתחיל "תכנת שבת".

סעיף ג

^האם היה סבור שהוא חול והתחיל אדעתא דחול, ומיד כשאמר תיבת 'אתה' נזכר קודם שאמר 'חונן' – הוה ליה התחיל בשל חול, וגומר אותה ברכה (ו). אבל אם היה יודע שהוא שבת, ושלא בכוונה התחיל תיבת 'אתה' – אפילו אם הוא בתפלת שחרית שאינה פותחת ב'אתה', אינו גומר ברכת 'אתה חונן', דחשבינן ליה כטעה בתפלת שבת בין זו לזו (ז). הגה: דהרי יכול לומר 'אתה קדשת' או 'אתה אחד' (ח) (תרומת הדשן סימן י"ד).

^התרומת הדשן ח״א סי׳ י״ד.

שולחן ערוך כפשוטו

(ו) וגומר אותה ברכה – ואף שהמילה "אתה" פותחת את הברכה האמצעית גם בתפילת ערבית של שבת ("אתה קידשת") וגם בתפילת מנחה ("אתה אחד"), כיוון שבאמירת "אתה" כוונתו הייתה ל"אתה חונן", נחשב הדבר שהתחיל תפילת חול, וצריך לסיים אותה הברכה[1].

(ז) בין זו לזו –  הדין שהבאנו כאן, שאם התחיל "אתה" צריך לסיים את ברכת "אתה חונן", הוא דווקא אם טעה וחשב שזו תפילת יום חול. אבל ידע שזו תפילת שבת, ומשום שגרת הלשון התבלבל ולאחר המילים "הא־ל הקדוש" אמר את המלה "אתה" – בתפילות ערבית ומנחה בוודאי שהרי זה כאילו התחיל את הברכה האמצעית של תפילת השבת. ואפילו בתפילת שחרית, שאינה פותחת במילה "אתה", אנו מניחים שלא התבלבל עם "אתה חונן" של חול, אלא עם "אתה קידשת" של שבת, וימשיך "ישמח משה" אף שאמר "אתה".

(ח) או 'אתה אחד' – זהו הסבר דברי המחבר.

סעיף ד

^ומי שהתפלל תפלה של חול בשבת ולא הזכיר של שבת – לא יצא (ט).  ^זואם הזכיר של שבת בתוך י"ח, אף על פי שלא קבע ברכה לשבת – יצא (י). הגה: במוסף, אפילו לא אמר רק 'ונעשה לפניך את חובותינו בתמידי יום ובקרבן מוסף' – יצא (יא) (ב"י בשם הרא"ש ברכות פרק ג).

^ורמב״ם בפרק י׳ מהל׳ תפילה שם, וסמ״ג סי׳ י״ט, מהא דרבי אושעיא שבת כ״ד ע"א.

 ^זבית יוסף.

שולחן ערוך כפשוטו

(ט) לא יצא – כלומר שאם התפלל בשבת תפילת עמידה רגילה של חול, צריך להתפלל שנית, כיוון שעיקר עניינה של תפילת העמידה בשבת הוא להזכיר בה את קדושת השבת. וכן ביום טוב שחל בשבת, אם טעה ולא הזכיר את השבת – לא יצא[2].

(י) יצא – שאם התפלל תפילת עמידה רגילה של חול, והזכיר את השבת באחת הברכות (כגון שבאמצע התפילה נזכר ששבת היום, ואמר "אתה קידשת את יום השביעי", אולם טעה וחזר להרגלו, והמשיך תפילה של חול) – יצא, אף שלא חתם "מקדש השבת". ודי בהזכרת השבת לצאת ידי חובת תפילת השבת. לכן בשבת חול המועד, אם בטעות התפלל תפילה של חג, אבל הוסיף בה את תוספות השבת – יצא[3].

(יא) יצא – שזו עיקר תפילת מוסף, אף שלא פירט את קרבנות המוסף.

סעיף ה

^חטעה והתפלל של חול בשבת, ולא הזכיר של שבת, אם עקר רגליו חוזר לראש (יב); ואם לא עקר רגליו, אף על פי שסיים תפלתו, אינו חוזר אלא לשל שבת (יג). (ושליח ציבור ששכח של שבת בשחרית, עיין סימן קכ"ו) (יד).

^חסמ״ק סי׳ י״א, והגהות מיימוני בפרק י׳ מהל' תפילה.

שולחן ערוך כפשוטו

(יב) חוזר לראש – עקירת הרגליים מציינת את סיום התפילה. ואם לא הזכיר שבת בתפילת העמידה לא יצא ידי חובת תפילה, כפי שראינו בסעיף הקודם.

(יג) לשל שבת – כלומר שאינו צריך לחזור על שלוש הברכות הראשונות, אלא מתחיל בברכה האמצעית, כיוון שקודם שעקר רגליו נחשב שעדיין לא סיים את תפילתו.

(יד) סימן קכ"ו – סעיף ג'. המחבר דן שם בשליח ציבור שטעה בחזרת הש"ץ; וכותב שם הרמ"א ששליח ציבור שטעה בחזרת הש"ץ בשחרית של שבת, והתפלל תפילה של חול וסיים תפילתו – משום טורח הציבור אינו חוזר, אלא סומכים על אזכרת שבת שתהיה בתפילת מוסף.

סעיף ו

^טהטועה בתפלת שבת והחליף של זו בזו – אינו חוזר (טו), ^יויש אומרים שאם החליף של מוסף באחרת (טז), או אחרת בשל מוסף (יז) – חוזר (יח).

^טשבלי הלקט סי׳ קכ״ח בשם רבי בנימין.

^ישם.

שולחן ערוך כפשוטו

(טו) אינו חוזר – כיוון שהעיקר הוא להזכיר את השבת, כפי שראינו בסעיפים הקודמים.

(טז) באחרת – וכך לא הזכיר את הקרבנות, שהם עיקרה של תפילת מוסף.

(יז) בשל מוסף – ולמעשה עיקר תפילתו עסקה בקרבן המוסף, ואין זה מתאים לשלוש התפילות הרגילות.

(יח) חוזר – יש חולקים על כך, מפני שסוף סוף הזכיר של שבת. ולשיטתם אף המחבר לא הכריע שיחזור, אלא רק הביא דעה זו בשם "יש אומרים". הלכה למעשה הכריעו הפוסקים כדעה זו, ולכן אם התפלל מוסף במקום אחת התפילות, או שבמקום מוסף התפלל תפילת שבת אחרת – לא יצא. ואם התפלל מוסף במקום שחרית – הסדר אינו מעכב, ולא יחזור על תפילת מוסף, אלא יתפלל תפילת שחרית (כמבואר ברמ"א רפ"ו, א).

סעיף ז

(יט) ^כחוזרים לומר 'ויכלו' (כ), משום יום טוב שחל להיות בשבת שאין אומרים אותו בתפלה (כא); וגם להוציא למי שאינו יודע (כב). ואומרים אותו בקול רם ומעומד (כג).

^כתוספות והרא״ש פסחים ק"ו ע"א, והמרדכי שם ובפרק ט״ז דשבת, והתרומה סי׳ רמו.

שולחן ערוך כפשוטו

(יט) הקדמה לסעיף – סעיפים ב-ו עסקו בטועה בתפילת השבת. כעת שב המחבר וממשיך את סעיף א, בדיני תפילת ליל השבת.

(כ) ויכולו – כלומר: אף שהמתפללים כבר אמרו "ויכולו" בתפילת העמידה (כפי שראינו בסעיף א'), חוזר הציבור לאמרו יחד לאחר העמידה.

(כא) בתפילה – ביום טוב מתפללים בערבית, בשחרית ובמנחה נוסח זהה בתפילת העמידה, "אתה בחרתנו". נוסח זה נאמר גם ביום טוב שחל בשבת, אלא שמוסיפים בו בכמה מקומות את אזכרת השבת. אולם בליל יום טוב שחל בשבת אין אומרים "ויכלו" בתפילת העמידה, ולכן תיקנו לאמרו לאחר העמידה. וכדי שביום טוב שחל להיות בשבת הדבר לא ייראה משונה, תיקנו לאומרו לאחר העמידה בכל שבת.

(כב) למי שאינו יודע – אדם שהיה בבית הכנסת בזמן התפילה, אולם הואיל ולא ידע כיצד להתפלל (מציאות שהייתה שכיחה לפני שנפוצו הסידורים) לא אמר את תפילת העמידה, ולכן לא אמר "ויכולו" בתפילתו. וכשהציבור אומר "ויכולו" הוא מאפשר בכך גם לאנשים אלו להצטרף ולומר פסוקים אלו.

(כג) בקול רם ומעומד – כדי להראות שהדבר הוא מעין עדות על מעשה בראשית. כתב הביאור הלכה שטוב להשתתף באמירת "ויכלו" עם הציבור, ולכן מי שמתפלל לאט ישתדל להאיץ קצת את תפילתו כדי לאמרו עם כולם. בין המאריכים בתפילתם ומפספסים את אמירת "ויכולו" עם הציבור יש המדקדקים לומר זאת לפחות עם עוד אדם אחד, כדי שתהיה עדות בשניים. אולם אין צורך לעשות כן ובכך להבליט שלא אמרו עם הציבור; ומי שלא אמר עם הציבור יאמר "ויכולו" ביחידות.

סעיף ח

^לואומר שליח ציבור ברכה אחת מעין שבע (כד) (פירוש: ברכת 'א־ל עליון קונה' וכו') (כה), ^מואין היחיד אומר אותה (כו). הגה: מיהו אם היחיד רוצה להחמיר על עצמו, יכול לאומרה בלא פתיחה ובלא חתימה (כז). וכן נוהגין הצבור לאמרה עם שליח ציבור בלא פתיחה וחתימה (כח) (אבודרהם וכל בו).

^לטור מהא דשבת כ״ד ע"ב.

^מטור בשם אבי העזרי, והמרדכי פרק ב׳ דשבת וסמ״ג בסי׳ י״ט בשם רבינו יצחק.

שולחן ערוך כפשוטו

(כד) מעין שבע – בתפילות שחרית ומנחה שליח הציבור חוזר על תפילת העמידה, ולעומתן בתפילת ערבית בימות החול הש"ץ אינו חוזר על התפילה, כיוון שבעבר לא התפללו ערבית בציבור, משום שבמקור תפילת ערבית היא רשות. ואולם, בלילות שבת הציבור התכנס כדי לקבל את השבת ולהתפלל ערבית יחד. בעבר נבנו בתי כנסת רבים מחוץ למקומות יישוב, כדי לכנס אנשים מכפרים שונים. חכמים חששו שהמאחר לסיים תפילתו יחזור הביתה לבדו ויסתכן, ולכן תיקנו מעין חזרת הש"ץ לערבית של ליל שבת. כך המאחרים והמאריכים יוכלו להספיק לסיים את תפילתם, והציבור יצא מבית הכנסת יחד[4]. והיום, אף שאין סכנה כזו, אנו ממשיכים לומר ברכה זו מכוח המנהג.

(כה) קונה וכו' – זהו ביאורו של באר הגולה. נוסח הברכה הוא קיצור של שבע ברכות העמידה, ובסופם נוסח "רצה נא במנוחתנו" וחתימת "מקדש השבת".

(כו) אומר אותה – משום שהברכה תוקנה רק עבור הציבור, כחזרת הש"ץ.

(כז) ובלא חתימה – ואין איסור לומר תפילות כל עוד אין בהן חשש ברכה לבטלה.

(כח) בלא פתיחה וחתימה – וגם כיום נוהגים המתפללים במקומות רבים לשיר יחד את אמצע הברכה, מהמילים "מגן אבות בדברו" עד "זכר למעשה בראשית".

סעיף ט

^ניום טוב שחל להיות בשבת, אינו מזכיר של יום טוב בברכה מעין שבע (כט).

^נשבת כ״ד ע"ב.

שולחן ערוך כפשוטו

(כט) מעין שבע – אלא חותם החזן "מקדש השבת", אף על פי שבתפילת לחש החתימה היא "מקדש השבת, ישראל והזמנים". וזאת משום שביום טוב שחל בימות השבוע אין אומרים ברכה זו, וגם בשבת לא נתקנה אלא מפאת חשש סכנה.

וביום טוב ראשון של פסח שחל בשבת, כתב המחבר בסימן תפ"ז (סוף סעיף א') שלא לומר כלל ברכה מעין שבע. שכיוון שליל הסדר הוא "ליל שימורים", כלומר יום גאולתם של ישראל, ואין להזכיר בו שמירה מהמזיקים.

סעיף י

^סאין אומרים ברכה מעין שבע בבית חתנים ואבלים, דליכא טעמא דמאחרין לבא שיהיו ניזוקין (ל).

^סמהר״י אבוהב בשם ספר המנהיג.

שולחן ערוך כפשוטו

(ל) שיהיו ניזוקין – מנהגם היה שבבית החתן ובבית האבל האורחים מתפללים ואוכלים בבית, וממילא אין במקרים אלו את חשש הסכנה שמפניו נתקנה ברכה זו. וגם כיום, אנשים המתפללים שלא בבית כנסת ואחר כך אוכלים במקום תפילתם לא יאמרו ברכה זו[5].

סעיף יא

^עאף בשבת שאחר יום טוב אומרים ברכה מעין שבע (לא).

^עריב״ש בתשובה ובשם ספר המנהיג.

שולחן ערוך כפשוטו

(לא) מעין שבע – הייתה סברה לומר שכאשר יום טוב חל ביום שישי, אנשים אינם באים מעבודתם ולכן אינם מאחרים לבית הכנסת בליל שבת, ובטל הטעם לומר ברכה זו מפני המאחרים. ובכל זאת לא בטלה התקנה במקרה זה.

סעיף יב

^פאין לדבר בשעה שאומרים 'ויכלו' (לב), ולא בשעה שאומר שליח ציבור ברכה מעין שבע (לג).

^פטור על פי מעשה מספר חסידים.

שולחן ערוך כפשוטו

(לב) ויכולו – משום שאמירת פסוקים אלו היא כעין עדות שה' ברא את העולם, והמדבר בשעה זו נראה כדוחה את העדות.

(לג) מעין שבע – כמו בכל חזרה של תפילה, שיש להקשיב ולכוון לדברי שליח הציבור.

סעיף יג

^צאם התפלל של חול ולא הזכיר של שבת, או שלא התפלל כלל ושמע משליח ציבור ברכה מעין שבע מראש ועד סוף – יצא (לד).

^צטור נשם רב משה גאון.

שולחן ערוך כפשוטו

(לד) יצא – כיוון שברכת מעין שבע היא תמצית תפילת העמידה. ואף שלכתחילה כל יחיד צריך לומר בעצמו את שבע ברכות התפילה, הקלו בדיעבד, כיוון שמעיקר הדין תפילת ערבית רשות.

[1]. יש החולקים בכך על המחבר בתפילות ערבית ומנחה (יעויין למשל במשנ"ב ס"ק ו'). אולם אחרונים רבים פוסקים כדברי המחבר, ואין צורך לזוז מדבריו.

[2]. משמע מכאן שאם הזכיר יום טוב בתוך הברכה, וסיים "מקדש השבת" ולא הזכיר בחתימה "ישראל והזמנים" – יצא; אולם בסימן תפ"ז, א כתב המחבר: "ואם אמר 'מקדש השבת' וחזר בו תוך כדי דיבור – יצא", ומכאן שאם לא חזר בו לא יצא. ויש לבאר שדבריו שם שמדובר שלא הזכיר יום טוב בתוך הברכה (על פי הבאר היטב תפ"ז ס"ק ג. ועיין מגן אברהם ומשנה ברורה, שמסבירים אחרת).

[3]. וכן ביום טוב שחל בשבת, אם התפלל בטעות תפילת שבת ואמר בה "יעלה ויבוא" כבחול המועד – יצא.

[4]. בירושלמי (ברכות פ"ח ה"ח) הטעם הוא משום מקומות שאין בהם יין, שיש כאלו שאינם יכולים לקדש בביתם.

[5]. ויש נוהגים לומר מעין שבע גם בכגון זה, משום "לא פלוג".