סימן רס"ט – קידוש בבית הכנסת בליל שבת, ובו סעיף אחד

הסימנים בטור ובשולחן ערוך מסודרים לפי סדר יום השבת. כעת הגענו למצוות הקידוש על היין, שבה נעסוק עד סימן רע"ג.

חובה מן התורה לקדש בדיבור את יום השבת, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו", וחכמים תיקנו שקידוש זה יהיה על היין, ובמקום שבו סועדים. נוהגים להקדים לקידוש את פסוקי "ויכולו", שהם כעדות שה' ברא את השמים והארץ. ממשיכים בברכת הגפן, ואחר אומרים על הכוס את ברכת הקידוש, העוסקת במהות השבת, וחותמים "מקדש השבת".

סימן זה, המסיים את הלכות התפילה ופותח את הלכות הקידוש, דן במנהג לקדש בליל שבת בבית הכנסת.

סעיף א

^אנוהגין לקדש בבית הכנסת (א). ואין למקדש לטעום מיין הקידוש (ב) אלא מטעימו לקטן (ג), ^בדאין קידוש אלא במקום סעודה הגה: ועיין לקמן סימן רע"ג (ד). ומעיקרא לא נתקן אלא בשביל אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא (ה), להוציאם ידי חובתם, ^גועכשיו, אף על גב דלא אכלי אורחים בבי כנישתא (ו), לא בטלה התקנה (ז), זהו טעם המקומות שנהגו לקדש בבית הכנסת. ^דאבל יותר טוב להנהיג שלא לקדש בבית הכנסת (ח), וכן מנהג ארץ ישראל. הגה: ונהגו לעמוד בשעה שמקדשין בבית הכנסת (ט) (כל בו).

^אטור.  

^בפסחים ק״א ע"א.  

^גר״ן, והרמב״ם בתשובה, והמגיד בפרק כ״ט ה״ח, והרשב״א בתשובה.

^דבית יוסף כדעת התוספות והרא״ש שם בפסחים, והטור, ור׳ ירוחם.

שולחן ערוך כפשוטו

(א) בבית הכנסת – כך כתבו הראשונים, וזהו מנהג עתיק. בהמשך הסעיף יבואר טעמו.

(ב) מיין הקידוש – את מצוות הקידוש יש לקיים דווקא במקום הסעודה, וכיוון שאין סעודה בבית הכנסת – אין יוצאים בקידוש זה ידי חובה. ממילא אסור למקדש בבית הכנסת לטעום מיין הקידוש, שהרי אין לאכול ולשתות לפני הקידוש[1].

(ג) מטעימו לקטן – כדי שברכת "הגפן" לא תהיה לבטלה, אחד השומעים צריך לשתות מיין הקידוש. לקטן מותר לאכול ולשתות לפני הקידוש, וטעימתו מספיקה לכך שהברכה לא תהיה לבטלה.

(ד) סימן רע"ג – שם נדונים בהרחבה דיני קידוש במקום סעודה. ובסעיף ד' שם מובא האיסור לטעום לפני הקידוש.

(ה) בבי כנישתא – תרגום: ובתחילה לא נתקן [הקידוש בבית הכנסת] אלא בשביל האורחים שאוכלים ושותים בבית הכנסת.

(ו) דלא אכלי אורחים בבי כנישתא – תרגום: שאורחים אינם אוכלים בבית הכנסת.

(ז) לא בטלה התקנה – כך הדין בתקנות רבות, שגם אם בטל טעם התקנה, התקנה נשארת. ויש בכך כבוד לחכמים שתקנוה.

(ח) בבית הכנסת – כיוון שאין מדובר בתקנת חכמים, אלא במנהג שנולד מסיבה מסוימת. וכשהסיבה כבר אינה קיימת, טוב לבטל את המנהג שאין לו יותר מקום, ולהימנע מלברך ברכות שאינן נצרכות.

(ט) שמקדשין בבית הכנסת – בסימן רע"א סעיף י' מביא הרמ"א מנהג לשבת בקידוש, משום שהקידוש הוא חלק מהסעודה. אולם קידוש זה אינו חלק מהסעודה, ולכן עדיף לעמוד בו.

[1]. הלכות קידוש במקום סעודה מבוארות בסימן רע"ג; האיסור לטעום לפני הקידוש מבואר בסימן רע"א סעיף ד'.