נתיבות משה

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּאֶחָד לַחוֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם"… (א' א'-ב').

לקראת הציווי על המִפקָד שומעים אנו הן על המקום בו ניתן הצַו – "בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד" – והן על המועד המדויק, "בְּאֶחָד לַחוֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם".

ונראה לומר שהתורה מתייחסת כאן לשני שלבים בלידת עם ישראל: ביציאת מצרים הגיח העם מן הרֶחֶם ונעשה ליצור עצמאי ומבורר, ואילו במעמד הר סינַי ניטעה בנו תודעה ואמונה, באשר עמדנו לפני ה' ושמענו "אנֹכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה. קול ה' הנשמע למשה באוהל מועד, הריהו המשך ישיר להתגלותו במעמד הר סיני. עתה, כאשר נמנים בני העם – ובכך מתגבשת דמותו ומתחזקת תודעת הלכידות הלאומית – נקשרים הדברים אל שני השלבים של לידת האומה.

לא מיותר להוסיף שללֵידתנו בהר סיני היתה – ועדיין קיימת – תגובת נגד, כי התייחדותנו מכל העמים גוררת גם את שנאתם כלפינו. כך דרשו חז"ל במסכת שבת דף פ"ט עמוד א': "מאי הר סיני? – שֶירדה שנאה לאומות העולם עלינו". [המילה "עלינו" אינה מופיעה בדפוסים אך כך גורס הר"ן את נוסח הגמרא בדרוש השביעי, וגם מצמיד לכאן את מדרש שיר השירים רבה על הפסוק "אִם תִּמְצְאוּ אֶת דּוֹדִי מַה תַּגִּידוּ לוֹ? שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" (ה' ח'), שאומרת הרעיה: "הגידו לו שכל חולאים שאומות העולם מביאים עלי אינם אלא בשביל שאני אוהבת אותו". גם במדרש 'פסיקתא זוטרתא' לשמות (פרק י"ט) נדרשת הדרָשה כי "למה נקרא שמו סיני? – שירדה ממנו שנאה לעובדי כוכבים, שהן מקנאין את ישראל בתורתן"].

ואולם, עלינו לעמוד בפני השנאה הזאת, לדבוק באמיתנו ובאמונתנו, כי ממתן התורה עד ימות המשיח תהא הבדלה חדה בין ישראל לָעמים, שניצבים הם כולם מעֵבר אחד, ואנו – בני אברהם העברי, אוחזי התורה מסינַי – מן העֵבר האחר.

*

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקוֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּים עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ … וְהַלְוִיִּים יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת, וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּים אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת". (א' מ"ח-נ"ג).

נשאלת השאלה: הן עם ישראל גוי אחד הוא – ומדוע ייבדלו הלוויים ולא יימָנו בתוך בני ישראל?

וייתכן שהתשובה נעוצה בפסוק נ"ג, בו מצוּוים הלוויים לחנות סביב המשכן, לבל יקרב אליו איש זר, שמא יצא הקצף על עדת ישראל. הלוויים, המשרתים בקודש, מהווים אפוא מעין 'חגורת הגנה' בפני סכנת פורענות, ומופקדים על מניעתה. אמור מעתה כי גם מניינם בנפרד שייך לאותו עניין. לא פעם יוצא הקצף ונמתחת מידת הדין – ובעידנא דריתחא יש אשר לא יבחין המשחית בין צדיק לרשע, וייפלו המוני ישראל בַּנופלים… על כן חשוב להבדיל מראש את חטיבת שבט הלוי, כדי שאם חלילה תינגף עדת ישראל בַּמגיפה – או בכל פורענות של עונש על חטא – לא יֵצֵא הקצף עליהם, לפי שנפרדים הם, וכך יוכלו לפעול יחד, כגוף אחד, ולהתמסר לשיקומו של העם לאחר המשבר.

*

"וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה', בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי, וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם"… (ג' ד').

התורה רומזת כאן – כפי שכבר ראינו בספר וַיקרא – שלא בחטאם נִספו נדב ואביהוא אלא אדרבה, הם נפגעו תוך התקרבותם היתֵרה, כדבר הכתוב (פעמיים!) "לִפְנֵי ה'", וכפי שהעיד משה רבנו בפני אהרון אחיו: "הוּא אֲשֶׁר דִּיבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרוֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶיכָּבֵד" (וַיקרא י' ג').

*

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר: פְּקוֹד אֶת בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבוֹתָם לְמִשְׁפְּחוֹתָם, כָּל זָכָר מִבֶּן חוֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם. וַיִּפְקוֹד אוֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה', כַּאֲשֶׁר צֻוָּה". (ג' י"ד-ט"ז).

לכאורה לא ברור מדוע נחוצה התוספת "כַּאֲשֶׁר צֻוָּה" – וכי יעלה על דעתו של משה לעשות את הדבר באופן שונה מאשר צוּוָה?

ונראה לומר שיכולים אנו ללמוד מכאן בניין אב לכל מפעלו של משה במסירת דבר ה'. כי גם אם על פי שכלו שלו היה משה עושה את אותו הדבר באותה דרך בדיוק – בכל זאת מציינת התורה שהוא עשה זאת "כַּאֲשֶׁר צֻוָּה" ולא על פי דעתו האישית. לכאורה יכולים היינו לחשוב שמשה התעלה להשוואת דעתו שלו עם דעת-העליונה, אך הנה רואים אנו שהוא התעלה עוד יותר – עד כדי ביטול דעתו העצמית כלפי דעת עליון. הווה אומר כי רק מִצוַת ה' נשמעת מפי משה אל העם, ללא גריעה, ללא תוספת תבלין, ללא 'ניגון' או סִלסול אשר איננו במקור הדיבור האֱ-לֹהי – דבר דָבור על אופניו!

ועל מעלתו המופלאה הזאת נִתכַּנָה משה "אִישׁ הָאֱ-לֹהִים" (דברים ל"ג א') – על יכולתו והקפדתו למסור את אשר שמע, לומר לנו את נוסח התורה אות באות, כאִספקלריה מאירה שאינה מעַוותת או מעמעמת את דבר ה', ממש "כַּאֲשֶׁר צֻוָּה".

*

"וּבָא אַהֲרוֹן וּבָנָיו בִּנְסוֹעַ הַמַּחֲנֶה, וְהוֹרִידוּ אֵת פָּרוֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִיסּוּ בָהּ אֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת. וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ, וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה, וְשָׂמוּ בַּדָּיו". (ד' ה'-ו').

"וְדִשְּׁנוּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וּפָרְשׂוּ עָלָיו בֶּגֶד אַרְגָּמָן. וְנָתְנוּ עָלָיו אֶת כָּל כֵּלָיו אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ עָלָיו בָּהֶם … וּפָרְשׂוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ, וְשָׂמוּ בַדָּיו". (פסוקים י"ג-י"ד).

אלה הן ההוראות הניתנות לקראת המסע, לעטוף את ארון העדות בעור תחש ובבגד כליל תכלת – ולפרוש על המזבח בגד ארגמן ועור תחש. בין שני הכתובים הללו ניתנות הוראות דומות גם לגבי השולחן, המנורה ומזבח הקטורת.

ועלינו להתפעל מן הדרישה הזאת, מן ההקפדה לעטוף את הכלים היטב ולכבדם בבגדי פאר, גם לעת המסע ממקום אחד למשנהו. כי הכלים הללו קודש הם לא-רק כאשר עומדים הם במקומם, בתוך המשכן לפני ה', אלא גם בַּחוץ. וכבודו של הבגד החיצון – העוטף את הפנימיות – הוא גם כבוד החיים ברשות הרבים, מחוץ להיכל הקדושה. זהו המבחן המתמיד שעלינו לעמוד בו, שיהא החוץ מעיד על הפְּנים כי קדוש הוא, ואז מתקדשים גם החיים אשר בַּחוץ, כי תמיד – בכל אתר ואתר – הננו מתהלכים לפני ה'.