נתיבות משה

"אִישׁ כִּי יִדּוֹר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסוֹר אִיסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". (ל' ג').

אף כי הכתוב מדבר בחובת הנודר לקיים ולמלא את דברו, בכל זאת חשים אנו כאן את הכלל המוסרי החל תמיד, בכל מקום ועל כל אדם – "כְּכָל הַיּוֹצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". זהו כלל גדול, כשם שגדול הוא כוח הדיבור; בכוחו להעמיד עולמות של תורה ובכוחו לחבל ולקלקל; על כן נחוצה זהירות יתֵרה, כדבר שלמה כי "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח כ"א), וכעצתו הטובה: "שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ – שׁוֹמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א כ"ג).

בהמשך הכתובים הננו קוראים כי גם אם אביה או בעלה של אשה מפֵרים את נדריה ומבטלים אותם, בכל זאת זקוקה היא לכפרה – "וַה' יִסְלַח לָהּ" – ומכאן שוב שומעים אנו עד כמה חשוב העיקרון של שמירת כל מוצָא פינו, לבל יהיו דברינו הפקר. ועד היכן מגעת אחריותו של אדם על דבריו? – הנה נכתב גם דינו של איש אשר קיים את נדרה של אשתו ואחר-כך ביקש לחזור בו; הכתוב אומר: "וְאִם הָפֵר יָפֵר אוֹתָם אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ – וְנָשָׂא אֶת עֲווֹנָהּ" (פסוק ט"ז), ופירש רש"י: "אחרי שֶשמע וקיים, שאמר 'אפשי בו', וחזר והפֵר לה … הוא נכנס תחתיה. למדנו מכאן שהגורם תקלה לחברו הוא נכנס תחתיו לכל עונשין".

*

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקוֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ". (ל"א א'-ב').

כך זכה משה שציווהו הקב"ה לנקום באויבי ישראל לפני מותו – ובוודאי היתה זו הבעת אהבה וביטחון מצד הקב"ה למשה עבדו – ולא יָצָא משה מן העולם הזה בטרם השתתף בגבורת ישראל, ומת מתוך תחושה של קידוש שם ה' באהבת ישראל וישועתם.

ובכן, הנה למדים אנו מכאן כי אדם הנוטה למות, מה טוב לו שיחפש וימצא איזו מצווה מיוחדת ויעשֶׂנה, או ייטיב עם חברו בדבר-מה, ומתוך כך ייפטר מן העולם במעשים טובים, ותעמוד לו זכות מעשיו.

*

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר: הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן, לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן. אֶלֶף לַמַּטֶּה, אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֶלֶף לַמַּטֶּה, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא". (ל"א ג'-ה').

שנים עשר אלף לוחמים הינם כוח משימה לא גדול נגד אומה כמדיין אשר לה חמישה מלכים – ולא הישענות על נס היתה כאן, אלא ביטחון מוחלט בַּקב"ה אשר ינסוך כוח בצבא ישראל וילווה את החיילים לניצחונם. ראָיה לדבר היא העובדה שלא נשאלו כאן כל שאלות, לא מצאנו טרוניה או ספק בקרב העם איך יוכלו כה מעטים לגבור על המון בני מדיין – ובאותה שעה נתקיימו בבני ישראל הכתובים: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ", "וְהַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ". (ירמיהו י"ז ז', תהלים ל"ב י').

ואף הקב"ה בעצמו, כביכול, האיר את פניו לחֵילות צבא ישראל אשר בטחו בו באופן נפלא כל כך, והוציאם מן הקרבות לא-רק עטורי ניצחון אלא שלֵמים במניינם, כפי שדיווחו שרי הצבא למשה: "עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ – וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ" (פסוק מ"ט). היה זה נס גלוי אשר זכו לו בני ישראל דווקא משום שלא סמכו על הנס, נחלצו וערכו מלחמה כראוי, "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן".

*

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה … וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תּוֹפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיּוֹצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה". (ל"א כ"ה-כ"ז).

מדרך חלוקת שלל המלחמה לומדים אנו שני עקרונות חשובים:

ראשית, חציית המלקוח בין הלוחמים לבין כלל העדה. מצד אחד, קיבלו יוצאי הצבא הרבה יותר באופן יחסי, שכן הם היו מועטים – וכך ראוי, כי סוף סוף הם שעשו את המלחמה והביאו את כל השלל – ומצד שני, מתקיים כאן שִוויון ואיזון בין החלוצים לבין העם כולו, כי מקֶרֶב הכלל הם נבחרו למשימתם ובשם כל קהל ישראל הם יצאו אל הקרָב.

ושנית, הפרשת מכס התרומה לַכוהנים מחלקם של תופשֵׂי המלחמה, כמו גם ההפרשה לַלוויים – שומרי משמרת משכן ה' – מחלקם של כל בני ישראל. כאן מתבטאת הרקמה הייחודית לעם ישראל, האוגדת יחדיו את הכוהנים והעם. עובדי עבודת הקודש, כוהנים ולוויים, תורמים לַהצלחה ולַניצחון לא פחות מן הלוחמים בפועל – והם בוודאי גם נשאו תפילה לשובם של החיילים בשלום. הניצחון נזקף אפוא לזכות הכלל כולו, לכולם נַענֶה הקב"ה בברכתו, ואך טבעי הוא שהדבר ישתקף גם בחלוקת שלל המלחמה.